זכות משפטית חדשה נולדה. זוהי הזכות לתקן (the right to repair). מבשרי הבשורה הם האירופאים, שנציבותם אימצה באפריל האחרון חוק חדש: חוק המעניק לנו, צרכניות וצרכנים, את הזכות לדרוש מיצרנים לתקן מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. במקום שיצרנים יחייבו אותנו לרכוש מוצר חדש ויטענו שאין במלאי חלפים לגרסה הישנה, עליהם לספק כל מה שצריך כדי שנוכל להמשיך ולהשתמש במה שכבר קנינו. אלה הם מוצרים נמשכים, שמשך חייהם ארוך יחסית, וניתן לתקנם אם התקלקלו; כמו מכונות כביסה ומייבשים, מדיחי כלים ושואבי אבק, וכן טלפונים ניידים וטבלטים. יצרנים, לפי החוק החדש, מחויבים להמשיך לייצר חלקי חילוף, גם אם עברו לייצר גרסה חדשה (כמו בדוגמה המפורסמת של Apple המשיקה מדי שנה גרסאות חדשות לטלפון החכם). המטרה היא להגן על מי שמסרב להוציא אלפי שקלים מהר מדי ועבור שדרוג קל. היצרנים יצטרכו לספק גם מפרט לתיאור דרכי התיקון כדי לאפשר תיקון עצמאי, לחובבי האתגרים הטכניים. ויותר מכך: החובה להנגיש מידע וחלפים חלה גם כלפי ארגוני שירות עצמאיים, כאלה העשויים להתחרות ביצרנים בשירות ובמחירי התיקונים. החוק החדש הוא אכן רחב יחסית: להחזיק מלאי חלפים; לבצע תיקונים; לספק מידע טכני איך לתקן; למכור חלקי חילוף גם לטכנאים עצמאיים.
ומדוע כל הטוב הזה? מזה כעשור אנו עדים לדחיפה מצד תנועות צרכניות לחייב יצרנים לתקן מוצרים בני קיימא. המוטיבציה מגיעה משורת מניעים: הראשונה היא האוטונומיה של הפרט המבססת לו זכות לבחור אם לקנות מוצר חדש או ליהנות עד תום ממוצר שכבר רכש. יצרנים שקובעים מחזור חיים קצר למדפסת או למכונת קפה מקטינים את התועלת שהצרכן יכול להפיק מהתמורה ששילם עבור הציוד. לצד תובנה קניינית זו ראוי לציין את עליבות ביצועיו של שוק התיקונים בתחום התחרות, שכן שוק זה נשלט מונופוליסטית על ידי יצרני הסחורות מול קהל שבוי, שכבר רכש מוצר מסוים. מוכרת בעניין זה דוגמת הלפטופים היקרים יחסית של מייקרוסופט מסוג surface שאינם ניתנים לתיקון פשוט, משום שהם מודבקים ומולחמים ללא יכולת נוחה להפריד בין חלקים, וכן משום שמיקרוסופט אינה מפעילה מעבדות שירות בפרישה גיאוגרפית סבירה בעולם המשועבד למוצריה. מבחינתה, משתלם יותר להציע לנו לעבור למחשב נייד חדש מאשר לתקן מחשב קיים. טכנאי שירות עצמאיים לא יזכו בתמיכה טכנית ויתקשו להשיג חלקי חילוף מקוריים. המחירים לכן צפויים לנסוק, והשירות רחוק ממיטבי.
לצד הקניין והמחיר עומד מניע גבוה, אולי החשוב מכולם: השמירה על איכות הסביבה. ארגונים ירוקים וצרכנים בעלי מודעות סביבתית מזמינים אותנו למצות את המוצר הקיים, חלף השלכתו לפח האשפה העולמי המזהם את הגלובוס. דברי ההסבר לחוק האירופאי מציינים כי מדי שנה נשפכים באירופה לא פחות מ- 35 מיליון טון של זבל שאינו מתכלה, עוד 261 מיליון טון פחמן דו חמצני המזהם את האוויר כתוצאה מייצור מוצרים חדשים בעודף, והצרכנים מפסידים 12 מיליון יורו לשנה בגלל צריכה בזבזנית וכפויה. אירופה, לכן, החליטה להפעיל כלים רגולטוריים כדי להתמודד עם ייצור פוגעני: לפי החוק החדש, על היצרנים לפרסם מידע על אודות תאריך תפוגה צפוי של המוצר וזמינות התיקונים, וזאת כבר בשלב המכר. שקיפות המידע תאפשר לצרכנים לרכוש בשכל ולתחר בין יצרנים. בנוסף, החוק החדש מקנה לצרכן עילת תביעה קוגנטית ובת אכיפה כנגד יצרן המפר את הזכות לתקן. במסיבת עיתונאים להשקת החוק החדש הודגש הערך של מתן זכות בחירה לצרכנים, בין קניה חדשה לבין תיקון מוצר גם מעבר לגבולות האחריות המקובלת המוגבלת ברגיל ל- 12 חדשים. החוק החדש שואף לפתח שוק תיקונים ער ותחרותי, ולשם כך מטיל על ספקי השירות לצייד את הצרכן עם טופס מידע, שבו יפורטו מהות התיקון, משכו ומחירו, מידע אם היצרן יספק לצרכן מוצר חלופי לתקופת התיקון, ומי צריך לשאת בעלויות השינוע אל מעבדת השירות וממנה. האם זהו נטל רגולטורי עודף? יש שימצאו בכך הכבדה, בעיקר על עסקים קטנים. אך היעד עתה הוא לעורר את השוק-שאחרי מקיבעון מונופוליסטי נמשך ולאפשר דריסת רגל לשיקולים צרכניים.
אפשר היה גם ללכת רחוק מכך. ניתן למשל לקבוע תקן טכנולוגי המחייב יצרנים לייצר מוצרים מסויימים בדרך מודולרית שתקל על ביצוע תיקונים. דרך כזו לא נבחרה, בהיותה התערבות כירורגית בעיצוב מוצרים ומשום החשש שהיא תכרסם בתמריצי החדשנות. יש לשים לב גם לכך שרשימת המוצרים שהחוק החדש חל עליהם היא מצומצמת, ומוקדשת בעיקר למוצרים ביתיים. ניתן להרחיבה הרבה יותר, למשל למתקנים רפואיים ולמכשור חקלאי, כמו גם לכלי רכב – המוכרים כשיאני שוק החלפים והתיקונים. אך כאן עשויים להיכנס שיקולי בטיחות, והדבר דורש פיקוח יקר. גם ארצות הברית, חסידת הכלכלה הלא-מתערבת, נכנסה לתמונה (באופן חלקי): ביולי 2023 נחקק בניו-יורק חוק מדינתי המעגן את הזכות לתקן מוצרי אלקטרוניקה, ואשר מחייב יצרנים לספק לצרכנים מידע על אופן התיקון ולשמור על זמינות חלפים במחירים הוגנים. לצד זאת, החוק האמריקאי משחרר יצרן מאחריות לתיקון שלא בוצע על ידו וכן פוטר אותו מחשיפת מידע הכרוך בסודות מסחריים.
אלו הם איזונים סבירים, המשלבים את הזכות לתקן במידה ראויה. בישראל, אנחנו עדיין לא שם. שעה שאנו שקועים בבעיות ביטחון קשות, מוזנחים ענייני סביבה, טיפול ביוקר המחייה והגנה על זכויות צרכנים. אני מציעה לנצל את המהלך האירופאי העכשיווי וללמוד ממנו לטובת אזרחי ישראל: ניתן וראוי להוסיף את הזכות לתקן לחוק הגנת הצרכן משנת 1981, הזקוק לריענון ולעדכון. יש להבין כי הזכות לתקן איננה ענין זניח המתמצה בנוחות צרכנית, אלא שהיא מבטאת מאבק חשוב בבזבוז משאבים ובנזקים הסביבתיים הכרוכים בו. מדינות אירופה נקראו על ידי הפרלמנט האירופאי לאמץ את הזכות לתקן בחקיקה מדינתית מפורטת, בתוך שנתיים ימים; זהו זמן מספיק גם עבורנו לפתח זכות חדשה בשיטת המשפט המקומית. ישראל רואה את עצמה חלק מהעולם המפותח, ואזרחיה זכאים גם הם שתהיה להם הזכות לתקן.
