ביוני 2024, בית הדין האירופי לזכויות אדם דן בסוגייה הרגישה של הזכות למות בכבוד. במרכז הדיון עמד המקרה של דניאל קרשאי, אזרח הונגרי שסבל ממחלת ניוון שרירים מתקדמת, ואשר ביקש לקבל סיוע לסיים את חייו לפני שמצבו יתדרדר לשלב שהוא מוצא בלתי נסבל. קרשאי טען כי החוק ההונגרי האוסר על סיוע בהתאבדות במקרה כזה מפר את זכויותיו לפי האמנה האירופית לזכויות אדם.
החוק בהונגריה אוסר באופן מוחלט על סיוע בהתאבדות, כולל סיוע רפואי במוות, והפרתו עלולה להוביל להעמדה לדין. אולם, החוק מאפשר לחולים סופניים לסרב לטיפול מאריך חיים או מציל חיים בתנאים מסוימים, כולל הזכות לסרב להזנה מלאכותית או תמיכה נשימתית. העותר טען כי האיסור על סיוע רפואי בהמתה מפר את זכותו לאוטונומיה אישית ולקבלת החלטות הנוגעות לחייו הפרטיים וזאת לפי סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, הקובע את הזכות לכבוד ולחיים פרטיים. הוא הדגיש את רצונו לשלוט בנסיבות ובעיתוי של מותו, לאור מחלתו הסופנית. בנוסף, נטען להפרה של סעיף 14 לאמנה האוסר על אפליה, בשילוב עם סעיף 8, בטענה לאפליה בין חולים סופניים התלויים בטיפול מאריך חיים, שיכולים לבקש את הפסקתו, לבין חולים כמוהו שאינם תלויים בטיפול כזה ולכן אינם יכולים לבחור לסיים את חייהם. כמו כן, הצביע על מגמה גוברת באירופה ומעבר לה לאסדרה חוקית של סיוע רפואי במיתה, וטען כי הונגריה צריכה להתאים את חוקיה למגמה זו. יתר על כן, חזר והדגיש כי הזכות למות בכבוד היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחיים בכבוד, וכי המדינה צריכה לכבד את בחירתו בעניין זה.
בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע, ברוב של שישה שופטים מול אחד, כי המקרה אינו מצמיח הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין איזן בין הצורך בהגנה אחידה על זכויות אדם לבין כיבוד המגוון הערכי באירופה, תוך הכרה ביכולתן של המדינות להעריך ולנהל טוב יותר את הסוגיות המורכבות הללו בהקשר המקומי שלהן. בית הדין הדגיש את מרחב שיקול הדעת הרחב הניתן למדינות בנושאים רגישים מבחינה מוסרית ואתית כמו סיוע רפואי במיתה, במיוחד לאור היעדר קונצנזוס אירופי בנושא. למרות שזוהתה מגמה מסוימת לעבר אסדרה חוקית של המתת חסד במספר מדינות, רוב מדינות אירופה עדיין אוסרות על כך. בית הדין הכיר בסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בהתרת סיוע רפואי בהמתה, כולל חשש לניצול לרעה וללחץ על אנשים פגיעים. במקביל, הודגשה חשיבותו של טיפול פליאטיבי, הכולל שיכוך כאבים כאמצעי להבטחת סוף חיים בכבוד, וצוין כי העותר לא טען שטיפול כזה אינו זמין עבורו.
באשר לטענת האפליהקרשאי טען כי החוק ההונגרי מפלה בין שתי קבוצות של חולים סופניים: אלה התלויים בטיפול מאריך חיים ואשר יכולים לבקש את הפסקתו ובכך לסיים את חייהם, לבין חולים כמוהו, הסובלים ממחלת ALS, שאינם תלויים בטיפול כזה ולכן אינם יכולים לבחור לסיים את חייהם באופן חוקי. עוד טען כי הוא עלול להגיע למצב של "כליאה" בגופו לתקופה ממושכת, לסבול מכאב וסבל בלתי נסבלים, אך אינו יכול לקבל סיוע חוקי לסיים את חייו, בעוד שחולים אחרים במצב דומה של סבל יכולים לעשות זאת באמצעות הפסקת טיפול. קרשאי טען כי הבחנה זו אינה מוצדקת ומהווה אפליה פסולה, שכן שתי הקבוצות נמצאות במצב דומה של סבל ורצון לסיים את החיים, אך רק לקבוצה אחת ניתנת האפשרות החוקית לעשות זאת. העותר הדגיש כי אפליה זו פוגעת בזכותו לשוויון ולכבוד, ומונעת ממנו את האפשרות לקבל החלטות אוטונומיות לגבי סוף חייו, בדומה לחולים אחרים. הוא ביקש מבית הדין להכיר באפליה זו ולקבוע כי היא מפרה את זכויותיו לפי האמנה.
בית הדין האירופי לזכויות אדם דחה את טענת האפליה וקבע כי לא הייתה הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין הבחין בין הזכות לסרב לטיפול רפואי או לבקש את הפסקתו, לבין הבקשה לסיוע אקטיבי בסיום החיים. נקבע כי הזכות לסרב לטיפול רפואי היא זכות מוכרת ומעוגנת היטב, הן באמנות בינלאומיות והן בפרקטיקה הרפואית, ונובעת מהזכות הבסיסית להסכמה מדעת של המטופל לקבל טיפול רפואי. לעומת זאת, סיוע אקטיבי בסיום החיים אינו מוכר באותה מידה ואינו נכלל באמנות אלו.
בית הדין ציין כי רוב מדינות אירופה מאפשרות סירוב או הפסקה של טיפול מאריך חיים, בעוד שרק מיעוט מהן מתירות סיוע אקטיבי בהמתה. נמצא כי ההבחנה בין שתי הקבוצות – חולים הזקוקים לטיפול מאריך חיים וכאלה שאינם – היא הבחנה אובייקטיבית ומוצדקת. הודגש ההבדל המהותי בין אי-התערבות – הפסקת טיפול, לבין פעולה אקטיבית – סיוע בהמתה, ונקבע כי מדובר בשתי קטגוריות שונות מבחינה משפטית ואתית. בית הדין התייחס לשיקולים המורכבים הכרוכים בהתרת סיוע רפואי אקטיבי בהמתה, וקבע כי למדינות יש מרחב שיקול דעת רחב בהחלטה כיצד להתמודד עם סוגיות אלו. בית הדין ציין כי ההבדל בטיפול בין שתי הקבוצות נובע משיקולים ענייניים ולא מאפליה שרירותית, ולכן אינו מהווה הפרה של האמנה. כל אלה הובילו את בית הדין למסקנה כי ההבחנה בין הקבוצות היא מוצדקת ואינה מהווה אפליה אסורה.
עם זאת, בית הדין ציין כי החוק ההונגרי בנושא זה נותר ללא שינוי משמעותי מאז 1878, כאשר ההתאבדות עצמה הפכה חוקית מעצם הפסקת טיפול מאריך חיים, אך הסיוע להתאבדות נותר אסור. בית הדין רמז על הצורך בבחינה מחודשת של הנושא בפרלמנט ההונגרי לאור התפתחויות חברתיות ואתיות.
נציין כי החוק בישראל אינו קובע עבירה ספציפית של סיוע להתאבדות או סיוע רפואי להמתה; אלא שמעשים אלו נתפסים כאסורים מכח עבירות ההמתה הכלליות. פרופ' אהרן ברק ציין כי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית אוסרים על סיוע בהתאבדות או סיוע רפואי בהמתה, ושוללים עשיית פעולה אקטיבית אשר מטרתה ותוצאותיה הם מוות. עם זאת, פרופ' ברק עמד כל כך שערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מאפשרים הימנעות מעשיית פעולות המאריכות את החיים באופן מלאכותי ואשר צפויות לגרום סבל. על כן, לדעתו של פרופ' ברק יש להכיר בהימנעות מעשיית פעולה המאריכה את החיים ויש לדחות עשיית פעולה אקטיבית לשם מוות (ראו: אהרן ברק, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק – תורת הזכויות החוקתיות כרך א 596-597 (מסדרת פירוש לחוקי היסוד, יצחק זמיר עורך, 2023) https://tinyurl.com/4e3574wx). בית הדין האירופי, בדומה לעמדה הישראלית, הכיר בלגיטימיות של איסור על סיוע אקטיבי בהמתה, תוך מתן מרחב שיקול דעת רחב למדינות בנושא זה. בד בבד, הוכרה הזכות של החולים לסרב לטיפול מאריך חיים. הבדל מרכזי בין השיטה הנוהגת בהונגריה לבין זו הנוהגת בישראל הוא שבישראל סיוע בהתאבדות עלול להיתפס בעביר הרצח, ואילו בהונגריה (ובמדינות אירופיות רבות אחרות) זו עבירה נפרדת. הדיון בתיק הנ"ל משקף את המורכבות האתית והמשפטית של הנושא, המחייב לאזן בין קדושת החיים לבין האוטונומיה של הפרט, תוך התחשבות במסורת הערכית של החברה.
לפסק הדין ראו: C-32312/23 Daniel Karsai v. Hungary (June 13, 2024) https://tinyurl.com/b4ydchzm.
