בית המשפט העליון נדרש לאחרונה להכריע בסכסוך משפחתי מורכב, שנסב על תוקפן של צוואות הדדיות ועל שאלת זכותו של יורש ראשון לשנות את סדר החלוקה שנקבעה בצוואת המוריש (בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית, מיום 2.12.2024). בית המשפט העליון (כב' השופטים א׳ שטיין, ד׳ מינץ ו- ח׳ כבוב) קבע פה אחד כי לא היה בכוחו של היורש, האב, לשנות את הסדר יורש-אחר-יורש שקבעה האם בצוואתה. השופטים נחלקו בשאלת הסעד המתאים; בעוד שהשופט שטיין, בדעת מיעוט, סבר שיש לבטל את הצוואה המאוחרת כמעט במלואה, השופטים מינץ וכבוב (בדעת רוב) קבעו כי ניתן להסתפק בתיקונים נקודתיים.
במרכז הסכסוך עמדו צוואות הדדיות שערכו בני-זוג, הורי הצדדים, בשנת 1996. הצוואות ההדדיות קבעו הוראות זהות, לפיהן לאחר פטירת הראשון מביניהם, יירש בן-הזוג הנותר את מלוא העיזבון, אך יהיה מנוע מלהעביר את הזכויות ברכוש שירש מבת-זוגו במהלך חייו. עוד קבעו, כי לאחר פטירת בן-הזוג השני, יחולק הרכוש שווה בשווה בין ארבעת ילדיהם. הצוואות כללו הוראה בדבר שמירת החירות לצוות, המאפשרת לכל אחד מבני-הזוג לבטל את צוואתו-שלו, לשנותה או להוסיף עליה.
האם המנוחה נפטרה בשנת 2017. האב ירש את רכושה. זמן קצר לאחר פטירתה ערך האב צוואה חדשה, בה שינה את אופן חלוקת הרכוש בין הילדים, כך שבמקום חלוקה שווה, הוריש את מרבית הרכוש לשתיים מבנותיו בלבד (המשיבות), תוך הענקת סכומי כסף מוגבלים לשני ילדיו האחרים (המבקשת והמשיב 3). האב נפטר כארבעה חודשים לאחר מכן. בעקבות כך התגלעה מחלוקת בין האחים. בעוד שהמשיבות ביקשו מבית המשפט לקיים את הצוואה המאוחרת, המבקשת והמשיב 3 ביקשו להורות על קיום הצוואה המוקדמת, בטענה כי האב לא היה רשאי לשנות את אופן חלוקת הרכוש שירש מהאם, שעה שהיה כפוף להסדר "יורש אחר יורש" שנקבע בצוואתה. בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי דחו את טענות המבקשת והמשיב 3, וקבעו כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות מהווה "הוראה אחרת" לפי סעיף 53 לחוק הירושה, התשכ״א–1965, הגוברת על ההסדר של יורש-אחר-יורש שבסעיף 42 לחוק. נפסק כי האב היה רשאי לשנות את צוואתו גם ביחס לרכוש שירש מהאם.
בית המשפט העליון פסק כי צוואת המנוחה כללה הסדר של יורש-אחר-יורש, הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, וכן איסור על העברת הרכוש במהלך חיי היורש הראשון, לפי סעיף 45 לחוק. נפסק, כי הוראות אלו הגבילו את זכויות האב ברכוש שירש, כך שהוא לא היה רשאי להוריש אותו באופן שונה מהקבוע בצוואת האם. בנוסף, ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות לא יצרה "הוראה אחרת" במובן סעיף 53 לחוק, המאפשרת התנאה על הוראות סעיף 42(א), שכן ההוראה נגעה לחופש של כל מצווה לשנות את צוואתו ביחס לרכושו שלו, ולא לאפשר לו לשנות את חלוקת רכושו של המצווה האחר.
בית המשפט העליון פסק כי צוואה הדדית הכוללת הסדר של יורש-אחר-יורש יכולה להתבסס על שני מנגנונים משפטיים: הראשון, "המנגנון הקנייני" המעוגן בעיקרון לפיו אין אדם יכול להעביר לזולת יותר זכויות משיש לו; והשני, "מנגנון ההסתמכות" הנטוע בדיני החוזים, המכיר באינטרס המצווה בצוואה הדדית במה שיעשה שותפו ברכושו שלו. המנגנון הקנייני מגביל את היורש הראשון לפעול אך ורק במסגרת הזכויות שהוקנו לו בצוואה, ובענייננו, האם אסרה על האב להעביר נכסים שירש ממנה בחייו וחייבה אותו להורישם לילדים בחלקים שווים. מנגנון ההסתמכות, לעומת זאת, מגן על האינטרס של כל אחד מבני הזוג שמשנהו יקיים את חלקו בהסדר ההדדי. בית המשפט הדגיש כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות הסירה מהצוואות ההדדיות את מנגנון ההסתמכות, אך לא את המנגנון הקנייני. לפיכך, נפסק, כי הצוואה המאוחרת של האב נפגמה בטעות שבעובדה; האב לא היה רשאי לשנות את אופן חלוקת הרכוש שירש מהאם, משום שזכויותיו ברכוש זה היו כפופות להסדר יורש-אחר-יורש שקבעה בצוואתה.
השופטים נחלקו בשאלת נפקות הטעות שנפלה בצוואה המאוחרת של האב. סעיף 30(ב) לחוק הירושה, שעניינו בהוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, קובע שני מסלולים: לפי המסלול הראשון, ככל שניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, בית המשפט יתקן את דבר הצוואה. לפי המסלול השני, וככל שלא ניתן לבחור במסלול הראשון, בית המשפט יורה על ביטול הצוואה. השופט שטיין, בדעת מיעוט, סבר כי יש לבטל את הצוואה המאוחרת כמעט במלואה (למעט סעיף 1 לצוואה שביטל את הצוואה הקודמת), מאחר שלא ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה האב אלמלא טעה לחשוב שהוא רשאי לצוות גם את רכוש האם. על כן, לפי השופט שטיין, יש לבטל את הצוואה המאוחרת ולחלק את עיזבון המנוח על פי דין.
השופט מינץ מתח ביקורת על מסקנתו של השופט שטיין, בקובעו כי היא אינה מתיישבת עם מספר עקרונות מרכזיים: ראשית, היא אינה מתיישבת עם שאיפת המחוקק להגשים את רצון המצווה; שנית, היא מתעלמת מההעדפה הברורה הנתונה בסעיף 30(ב) לחוק לתקן את הטעות חלף ביטול הצוואה; שלישית, היא אינה מתיישבת עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה בדבר רצונו וכוונותיו של המנוח, שמכוחן ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה אלמלא הטעות. השופט מינץ, בהסכמת השופט כבוב, פסק כי ניתן וראוי לתקן את הוראה 3 לצוואה המאוחרת, שעניינה הורשת מרבית הרכוש למשיבות. השופט מינץ נימק את קביעתו כך שעצם העובדה שהאב טעה לגבי היקף הנכסים שביכולתו להוריש למשיבות אינה משנה את רצונו הכללי והעקרוני להוריש להן את מלוא נכסיו האישיים. לפיכך, נפסק כי יש לתקן את ההוראה בצוואה, כך שהיא תחול רק על נכסיו האישיים של האב, ולא על הנכסים אותם ירש מהאם.
באשר לסעיפים 4 ו-5 לצוואה המאוחרת, שעניינם בסכומי הכסף שהוריש האב למבקשת ולמשיב 3, השופטים מינץ וכבוב הגיעו למסקנות שונות. השופט מינץ סבר כי ניתן לקבוע בבירור שאילו היה האב מודע לכך שהמבקשת והמשיב 3 יקבלו ממילא רבע מעיזבון המנוחה, הוא לא היה מוריש להם סכומים נוספים. זאת, בהתבסס על עדות עורך הדין שערך את הצוואה, לפיה הטעם היחיד להורשת הסכומים היה רצונו של האב שלא לקפחם לחלוטין. לפיכך, השופט מינץ מצא כי בנסיבות אלו יש לבטל את הוראות הצוואה לפיהן יש להוריש סכומי כסף למבקשת ולמשיב 3. לעומתו, השופט כבוב סבר כי לא ניתן לקבוע בבירור מה היה רצון האב בעניין זה, ולכן, יש להורות על ביטול סעיפים אלה בלבד.
בהתאם לפסק דינם של השופטים מינץ וכבוב (בדעת רוב), נפסק כי בעוד שהצוואה המאוחרת של האב תיוותר בתוקף, היא תחול רק על נכסיו האישיים, ואילו נכסי האם המנוחה יחולקו שווה בשווה בין ארבעת הילדים, כפי שנקבע בצוואות ההדדיות המקוריות. כמו כן, נפסק כי הורשת הסכומים מהאב למבקשת ולמשיב 3 בצוואה המאוחרת – תבוטל.
פסק הדין משקף את המורכבות הקיימת בצוואות הדדיות ובהסדר של 'יורש אחר יורש'. בהקשר זה, מעניין לעיין בספרו של שמואל שילה פרשנות לחוק הירושה (1995), אשר בוחן את השאלה עימה מתמודדות שיטות משפט רבות: עד כמה יש לאפשר לאדם לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו? הספר מציג את שתי הגישות העיקריות שפותחו במטרה להגביל את כוחו של המוריש הנפטר: הגישה הראשונה, שאומצה בישראל, מגבילה את מספר היורשים שניתן לקבוע בשרשרת של 'יורש אחר יורש'. גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 42(ד) לחוק הירושה, אשר קובע כי הוראת צוואה על דרך יורש-אחר-יורש ליותר משניים – בטלה. הגישה השנייה, המקובלת בשיטות משפט כמו אנגליה וארצות הברית, מגבילה את משך הזמן שבו יכול המוריש לקבוע את גורל נכסיו. כלומר, לאחר מספר מסוים של שנים ממות המוריש, אין להתייחס משפטית להוראותיו, והנכסים משוחררים ממגבלותיו. שתי הגישות נועדו להשיג אותה מטרה – למנוע מצב בו אדם שנפטר ממשיך לשלוט בנכסים 'מקברו', וחלף זאת לאפשר לאנשים חיים לקבל החלטות לגבי רכוש שהפך שלהם (ראו בעמ׳ 372).
בענין פלונית הנ"ל, הצוואות ההדדיות של בני-הזוג הדגימו אינטרס מועצם של הסתמכות, שביטויה באימוץ הסדר הדדי של יורש אחר יורש. בד בבד, הופיעה בשתיהן הוראה המאפשרת למצווה לשמור על שיקול דעתו לשנות את צוואתו. במענה למתח שנוצר, בית המשפט הכיר בתוקף המחייב של הוראת יורש-אחר-יורש בצוואת האם המנוחה, וזאת לצד מתן אפשרות לאב לצוות את נכסיו האישיים כרצונו. פתרון זה מדגים כיצד ניתן למצוא איזון ראוי בין הרצון להגביל את 'שלטון המת' לבין הצורך לכבד הסכמות בין בני זוג המסתמכים זה על זה בעת עריכת הצוואה.
לפסק הדין ראו: בע״מ 1857/24 פלונית נ׳ פלונית (מיום 2.12.204).
