נשיא ארצות הברית הכריז זה עתה על הטלת מכסים בשיעור גבוה על יבוא המגיע לארצות-הברית מסין, מקסיקו וקנדה. לכאורה, זוהי הכרזה על מלחמה כלכלית; ואמנם – המדינות הנפגעות כבר הגיבו בהטלת מכסים נגדית ובהגשת תלונה לארגון הסחר העולמי. האם אנו עדים לתחילתה של מלחמת סחר עולמית?
מכס היה מאז ומעולם כלי של כוח בידי שליטים המבקשים להפגין עוצמה כלפי מדינות המתחרות עמם על השליטה בסחר העולמי. אנגליה האימפריאליסטית זכורה בחקיקת חוקי סחר ימי דרקוניים שהגבילו את תנועת האניות בתעלת למאנש, עד למלחמה הבלתי נמנעת שפרצה בינה לבין הולנד. אלא שמלחמת הולנד-אנגליה אירעה במאה ה- 17, ומאז הסחר העולמי הלך והתעצם ודומה היה שעמו התפתחה גם התובנה לפיה כלכלה גלובלית היא רעיון טוב: הגלובליזציה טובה לפתיחת שווקים לתחרות, תורמת להגדלת מגוון הסחורות והשירותים, וגורמת לירידת מחירים. מדוע אם כן להטיל מכסים?
מכס אינו אלא מס שגובה המדינה על פעילות של יבוא, ובכך היא מייקרת את התוצרת הזרה הנכנסת אל המדינה. עשויות להימצא לכך הצדקות, כגון שמדינת הייצור יוצרת החצנות שליליות חזקות, כמו ניצול מחפיר של עובדים או זיהום משמעותי של הסביבה. למשל, ארצות הברית טוענת מזה שנים שסין היא מעצמה של תעשייה זולה המפיצה סחורה מזויפת ובכך פוגעת בזכויות קנין רוחני של חברות אמריקאיות ובתמריצים שלהן לחדש וליצור. במקרים כאלה, הטלת מכס עשויה להיתפס כמהלך מוצדק המאט את התעשייה הפוגענית. לפי התקשורת, טרמפ מבקש בהטלת המכסים להשיג יעדים של מיתון הגירה בלתי חוקית והחדרת סמים למדינה. הבעיה היא, שה"תרופה" שנמצאה לכך, בדמות הטלת מכסים גבוהים וגורפים, אינה מהווה מענה נקודתי לבעיה כזו או אחרת, והיא צפויה לפגוע באזורים הבריאים. כך, יוקר המחייה צפוי לעלות כתוצאה מהתחזקות התעשייה המקומית בענפים שונים, כמו אנרגיה, מוצרי חשמל ומזון. זאת, משום שההיצע יקטן, התחרות תצטמצם, והיצרנים המקומיים ירימו ראש מונופוליסטי. כך גם עלולה להיפגע התעסוקה המקומית, שהרי היבוא מספק עבודה לא רק ליצרנים בחו"ל אלא גם לשורות של עובדים תומכי יבוא במדינת היעד. הפגיעה היא לא רק מקומית אלא צפויה לחבוק כלכלות לאומיות נוספות, בגלל שרשראות האספקה העולמיות. אם למשל ישראל מייצאת ידע מסויים לקנדה, וקנדה מייצרת מוצר מבוסס ידע ששיווקו לארצות-הברית התייקר בבת-אחת, אז גם ישראל תיפגע. ההשפעה על ישראל אמנם אינה מידית ואינה ישירה, אך היא בטווח הארוך היא בלתי נמנעת.
מאז מלחמת העולם השנייה, אנו עדים למהלכים בינלאומיים של הורדת חסמי יבוא, במטרה לקדם תחרותיות בינלאומית ולהמריץ יזמות גלובאלית. כך נחתמו הסכמי GATT המפורסמים להפחתת מכסים בין מדינות. ארגון הסחר העולמי, World Trade Organization, הוקם בג'נבה בינואר 1995, וישראל הצטרפה אליו, ממש לפני שלושים שנה. המדיניות המבוטאת במהלכים אלה היא לקדם סחר עולמי ממועט מחיצות מלאכותיות של גבולות לאומיים. ואמנם, לפני נתונים של הבנק העולמי, היקף הסחר העולמי גדל בשנים אלה מ- 25% ל- 60% מהתמ"ג העולמי, בד בבד עם ירידה משמעותית של המכסים משיעור גבוה של 40% לשיעור מינימלי של 4% בלבד. כולנו נהנים, הן כצרכנים והן כעוסקים, ממגוון רחב יותר של אפשרויות צריכה ותעסוקה, ייצור וצמיחה. המכס צריך לשמש כלי ויסות לגיטימי ליבוא רק במקרים נקודתיים, בהם מתעורר הצורך בהגנה זמנית על תעשייה מקומית או במאבק כנגד תעשיות פוגעניות. ואולם, המדיניות הגורפת שמאמץ עתה הנשיא החדש אינה מנומקת בדרך עניינית, והיא נראית כמו כלכלה לאומנית המקימה מחדש מחיצות מלאכותיות.
