בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 34899-03-22 פלונית נ' פלוני מיום 11.11.24), נדונה סוגיית ההגנה מפני הטרדה מינית ברשתות החברתיות. פסק הדין מבחין בין חופש ביטוי לבין הטרדה מינית אסורה במרחב המקוון. המקרה המדובר עסק בתובעת, דמות פעילה ברשתות החברתיות, המחזיקה בעשרות אלפי עוקבים ואשר נוהגת לפרסם תכנים בנושא דימוי גוף והשמנה. לטענת התובעת, היא הוטרדה באופן שיטתי ומתמשך על ידי הנתבע, אשר מוכר כסובל מהפרעה טורדנית כפייתית ומהפרעות התנהגות שונות.
ההטרדות אותן חוותה התובעת כללו פניות אישיות ופרסומים פומביים בעלי אופי מיני בוטה, אשר הופצו במגוון פלטפורמות והתמקדו במידות גופה, במשקלה ובמיניותה. הפרסומים כללו סרטונים, תמונות וקבצי שמע בהם ניתן לראות ולשמוע את הנתבע מדבר באריכות ומעיר הערות משפילות ומבזות על גוף התובעת. באחד הפרסומים נשמע הנתבע אומר: "תתחילי לעשות דיאטה כפרה … יאללה תחזרי לעצמך שהיית בגיל 15-16 שהיית נורמלית … עם סימני מתיחה כאלו, ועוד אחרי זה לפמיניסטיות האלו יש ציפייה לקבל גבר כזה וחתיך, איזה גבר רזה וחתיך יסתכל עליכן בכלל".
התובעת טענה כי התנהלות הנתבע, שנמשכה ממרץ 2021 ועד ליום 7.4.2022 בו ניתן צו מניעה זמני, מהווה "הטרדה מינית" כמשמעותה בחוק הטרדה מינית, התשנ״ח-1998. זאת, הן בשל הפניות האישיות הרבות שביצע הנתבע לתובעת ממספרי טלפון שונים, והן בשל הפרסומים הפומביים הבוטים והמשפילים שפרסם נגדה. לטענת התובעת, אותן הטרדות מתמשכות גרמו לה להתקפי חרדה קשים ואילצו אותה להסתגר בביתה. הנתבע, לעומת זאת, טען כי מעולם לא הטריד את התובעת וכי פרסומיו נועדו לשם העברת ביקורת לגיטימית על תופעת ההשמנה בחברה.
בית המשפט נדרש להכריע בשאלה היכן עובר הגבול בין חופש ביטוי וביקורת עניינית מותרת לבין הטרדה מינית פסולה במרחב הווירטואלי. בית המשפט קבע כי התנהלות הנתבע כלפי התובעת חצתה בבירור את הגבול ומהווה הטרדה מינית אסורה בהתאם לסעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית; סעיף זה אוסר על "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום". בית המשפט ציין כי "מתוך הפרסומים ניכר מיד שאין מדובר בדיון אקדמי הנוגע לתופעת ההשמנה, כי אם בפניות והתייחסויות חוזרות ונשנות הנוגעות לגופה של התובעת כאשה ולאיברי גופה האינטימיים, תוך התייחסות למינה, למיניותה ולשאלת היותה אישה מושכת או לא". נוכח ריבוי הפרסומים המשפילים, היקפם הבלתי סביר ותוכנם הבוטה, בית המשפט לא התקשה להגיע למסקנה שמדובר בהטרדה מינית מובהקת ולא בפרסומים הנעשים בתום לב ומתוך רצון להעביר ביקורת לגיטימית. בית המשפט דחה את טענת הנתבע לפיה עצם מעורבותה ופעילותה של התובעת ברשתות החברתיות מהווה משום הסכמה מצידה לקבל תגובות ביקורתיות מכל סוג שהוא. נקבע כי גם אם ניתן אולי לבקר חלק מהתכנים שמפרסמת התובעת, אין בכך כדי להתיר לנתבע או לכל אדם אחר לבזות ולהשפיל אותה בפומבי באופן החורג בבירור מגדר ביקורת לגיטימית.
הכרעת בית המשפט משקפת התפתחות בשיח המשפטי-פמיניסטי בישראל, והיא מתכתבת עם שיח תיאורטי המתנהל בין שתי גישות מוכרות: גישתה של פרופ' אורית קמיר מציעה להסתמך על ערך כבוד האדם כבסיס להגנה על זכויות נשים, בטענה שהדבר מאפשר התייחסות ישירה לצרכים ולאינטרסים הייחודיים של נשים ללא צורך בהשוואה לגברים. קמיר מדגישה את הצורך בהגנה על זכותן של נשים לאוטונומיה. מנגד ניתן להציג את גישתה של ד"ר נויה רימלט המדגישה את חשיבותו של עקרון השוויון כבסיס למאבק הפמיניסטי, בטענה שההשוואה בין מצבם של נשים למצבם של גברים היא חיונית לחשיפת אי-שוויון מבני ולהבנת מנגנוני ההדרה החברתיים. השיח בין גישות אלו נדון במאמרה של אורית קמיר ״כבוד האדם של הלהט״ב בהקשר התרבותי ישראלי: הצעה פרשנית לחוק יסוק: כבוד האדם וחירותו ולאיסור הטרדה מינית״ זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה וזהות מגדרית 259 (עינת מורגנשטרן, יונתן לושינסקי ואיתי הראל עורכים, 2023). במאמר זה מציגה קמיר תפיסה מורכבת של כבוד האדם, המשלבת בין ההגנה על האוטונומיה האישית לבין ההכרה בצורך בשוויון מהותי. נראה שהגישות העיוניות הנ"ל מקבלות ביטוי בפסק הדין הנוכחי, המדגיש את חשיבות ההגנה על זכות האישה לבחור כיצד להציג את עצמה במרחב הציבורי המקוון, ובה בעת מכיר בזכותה לשוויון בהשתתפות במרחב זה.
התוצאה של פסק הדין היא פסיקת פיצויים בסך 80,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בתוספת 10,000 ₪ הוצאות משפט, וכן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע ליצור קשר עם התובעת או לפרסם תכנים המתייחסים אליה.
ראו: ת״א 34899-03-22 פלונית נ' פלוני, מיום 11.08.2024. להוסיף קישור
