בית המשפט העליון נדרש לאחרונה להכריע בערעור על החלטה שלא לדחות על הסף תביעת דיבה כ״תביעת השתקה״ (רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד, מיום 7.1.2025). תביעת השתקה מוכרת כתביעה בה נעשה שימוש בהליכים משפטיים (לרוב על ידי גורמים בעלי כוח וממון) שלא כדי לזכות בסעד המשפטי המבוקש, אלא במטרה למנוע ביקורת ודיון ציבוריים, באמצעות הטלת עלויות כבדות על נתבעים. הסוגיה מעוררת שאלה מורכבת, הנוגעת לאיזון הראוי בין ההגנה מפני שימוש לרעה בהליכי משפט לבין זכות הגישה לערכאות. בית המשפט העליון (כב׳ השופטים נ׳ סולברג, בהסכמת השופט א׳ שטיין, ונגד דעתו החולקת של מ״מ הנשיא י׳ עמית (כתוארו אז) קבע כי בשלב זה של ההליך לא ניתן לקבוע בבירור כי מדובר ב״תביעת השתקה״. פסק הדין מהווה התפתחות משמעותית בסדר הדין האזרחי ודיני לשון הרע, בכך שהוא מעגן כלים מעשיים להתמודדות עם תופעה שלילית הולכת וגוברת, שטרם זכתה למענה משפטי מקיף.
ברקע הפרשה עמד סכסוך ציבורי הנגע לשימוש בנחל האסי העובר בשטח הקיבוץ ניר דוד, בצפון הארץ. בהליך המשפטי דנא, קיבוץ ניר דוד הגיש תביעת דיבה נרחבת נגד פעיל ציבורי בשם נתנאל וקנין, אשר הקים קבוצת פייסבוק בשם ״משחררים את האסי״. קבוצת הפייסבוק מנתה מעל עשרים אלף חברים ושימשה כבמה מרכזית לדיון ציבורי בנושא, כאשר חברי הקבוצה, ובהם וקנין עצמו, מתחו ביקורת נוקבת על התנהלות הקיבוץ. מחאה זו לא הצטמצמה למרחב הווירטואלי, אלא הורחבה גם לקיום פעולות מחאה בשטח הקיבוץ, כולל השמעת מוסיקה רועשת והפרעה לתנועת כלי רכב.
עובר להגשת תביעת הדיבה שלח הקיבוץ לוקנין מכתב התראה שכותרתו "ביצוע עוולות כנגד קיבוץ ניר דוד", ובו שורת דרישות מרחיקות לכת, וביניהן: מחיקת כל הפרסומים הנוגעים לקיבוץ, מחיקת הקבוצה, פרסום התנצלות פומבית, הפסקת "הפרובוקציות" ותשלום פיצוי בסך שניים וחצי מיליון שקלים. משלא נענו דרישות אלו, הגיש הקיבוץ תביעת דיבה נגד וקנין, המבוססת על שבעים ושבעה פרסומים שונים. מרבית הפרסומים (כ-70) נכתבו על ידי חברי הקבוצה השונים, ורק כשבעה נכתבו על ידי וקנין עצמו.
וקנין הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי מדובר ב"תביעת השתקה" קלאסית – תביעה שתכליתה האמיתית אינה לזכות בסעד המשפטי המבוקש, אלא להרתיע מפני פעילות ציבורית ופוליטית לגיטימית. לטענתו, התביעה נועדה להטיל עליו עלויות כבדות של ניהול הליך משפטי ובכך להרתיע אותו ואחרים מלהמשיך בפעילות המחאה. בית משפט השלום דחה את בקשת הסילוק על הסף. נקבע כי בשלב מוקדם זה של ההליך לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי אכן מדובר בתביעת השתקה. וקנין הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה, שנדחתה, תוך שצוין כי יש לנהוג בזהירות רבה בזכות הגישה לערכאות. מכאן הגיעה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון.
וקנין טען כי תביעת הקיבוץ מהווה תביעת השתקה מובהקת, המגלמת את כל המאפיינים של תביעה כזו: פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים, סכום תביעה מופרז שאינו מגובה בהסבר או בנזק ממשי, ובחירת נתבע בעייתית, שכן הוא נתבע באופן אישי כמנהל הקבוצה בגין פרסומים שנעשו ברובם על ידי אחרים. לטענתו, מטרת התביעה היא להרתיע אותו ואחרים מפעילות ציבורית לגיטימית בנושא הגישה לנחל, וזאת באמצעות הטלת נטל כלכלי ונפשי כבד של ניהול הליך משפטי. וקנין הדגיש כי בחירת הקיבוץ לתבוע אותו בלבד, ולא את מפרסמי הדברים עצמם, מנוגדת להלכת ניידלי, לפיה ככלל יש לתבוע תחילה את המפרסם הישיר. (רע״א 1239/19 שאול נ׳ חברת ניידלי תקשורת בע״מ, מיום 8.1.2020).
מנגד, הקיבוץ טען כי מדובר בתביעה לגיטימית שנועדה להגן על שמו הטוב מפני השמצות והאשמות חריפות וחסרות בסיס. לטענתו, הפרסומים בקבוצה חרגו מגדר ביקורת לגיטימית, שכן הם כללו השוואות לנאצים, קריאות לפגיעה בקיבוץ ובחבריו, והאשמות חמורות בדבר זיהום מים ומכירת דגים מורעלים. הקיבוץ הדגיש כי קדמה לתביעה התראה לוקנין, וכי התביעה הוגשה רק לאחר שזה סירב להסיר את הפרסומים הפוגעניים. באשר לבחירה לתבוע את וקנין, טען הקיבוץ כי כמנהל הקבוצה, וקנין נושא באחריות לתכנים המתפרסמים בה, במיוחד כשהוא עצמו היה שותף פעיל בפרסומים ובפעולות מחאה שגרמו להפרעה ממשית לפעילות הקיבוץ.
בפסק דין מקיף ותקדימי, הציג כב' השופט סולברג את המסגרת המשפטית להתמודדות עם תביעות השתקה, המבוססת על תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו מאפשרת סילוק תביעה על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, כמו גם על תקנה 151(ג), המאפשרת לחייב בעל דין בהוצאות משפט בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. בפסק דינו סקר השופט סולברג את ההתפתחות בנושא תביעות ההשתקה, ונשען על שורת תקדימים משמעותיים, וביניהם רע״א 1688/18 יגאל סרנה נ׳ בנימין נתניהו (מיום 15.4.2018); באותו מקרה הכיר בית המשפט העליון בקיומה של תופעת תביעות ההשתקה ובצורך להתמודד עמה, אף שטרם פיתח כלים מעשיים לכך. אוזכרה פסיקה מוקדמת יותר: ת"א (מחוזי י-ם) 2376-08 הוועידה לתביעות חומריות של יהודים נ׳ גרמניה מרוז (מיום 30.6.2010), אשר הכירה באפשרות העקרונית לסלק תביעות השתקה על הסף. נסקר גם פסק הדין ברע״א 1239/19 יואל שאול נ׳ חברת ניידלי תקשורת בע״מ (מיום 8.1.2020), במסגרתו בית המשפט העליון התמודד עם סוגיית תביעות השתקה בהקשר של אחריות משתפי תוכן ברשתות חברתיות.
על בסיס תשתית נורמטיבית זו, פיתח בית המשפט העליון מספר מבחנים שיסייעו בזיהוי תביעות השתקה, ובכלל זה: פערי כוחות בין הצדדים, טיב עילת התביעה, היחס בין סכום התביעה לנזק הנטען, בחירת הנתבעים, וההקשר הציבורי של התביעה. אין מדובר במבחנים מצטברים, וככל שמתקיימים יותר מבחנים, כך תגבר ההצדקה לסווג את התביעה כתביעת השתקה. בית המשפט הציע מבחן דו-שלבי: בשלב הראשון יש לבחון אם מדובר באחד מהמקרים המובהקים, בהם ניכר כי מדובר בתביעת השתקה. במצב כזה יש לסלק את התביעה על הסף. כאשר מדובר במקרים מורכבים יותר, יש להמשיך בבירור התביעה, אך להבהיר לתובע כי אם יתברר בסוף ההליך שמדובר בתביעת השתקה, הוא עלול להיות מחויב בהוצאות משפט בשיעור משמעותי במיוחד, עד גובה סכום התביעה עצמו.
בענין וקנין בית המשפט העליון דחה את הערעור פה אחד. נפסק בדעת רוב (השופטים סולברג ושטיין) כי יש להותיר על כנה את ההחלטה שלא לסלק את התביעה על הסף, והובהר כי אם בתום ההליך יתברר שמדובר בתביעת השתקה, יישקל חיוב הקיבוץ בהוצאות משמעותיות. כב' השופט עמית, בדעת יחיד, התנגד לקביעה שיש לקשור את גובה ההוצאות לסכום התביעה. לשיטתו, מדובר בסנקציה חריפה מדי, העלולה ליצור "אפקט מצנן" מפני הגשת תביעות לגיטימיות.
פסק הדין בעניין וקנין מעורר שאלה מעניינת בדבר ניכוס משאבים ציבוריים או משותפים לשימוש פרטי. בהקשר זה, מעניין לעיין בבג״ץ 8676/00 אדם טבע ודין נ׳ עיריית רעננה (מיום 19.10.2004), בו עלתה השאלה אם רשות מקומית רשאית לגבות דמי כניסה לפארק עירוני ממי שאינו תושב העיר, ובכך להגביל את גישת הציבור לפארק הציבורי. בית המשפט העליון (מפי כב׳ השופט עדיאל) פסק כי עיריית רעננה רשאית לגבות דמי כניסה ממי שאינו תושב העיר, תוך שהכיר בהבחנה שבין מי שהשתתף במימון הקמת הפארק (תושבי העיר) לבין מי שלא. נפסק כי ההבחנה לעניין גביית דמי כניסה אינה מהווה הפליה פסולה, משום שהשטח הציבורי הוקם מכספם של תושבי העיר. לצד זאת, בית המשפט הכיר בחשיבות של קיומם של שטחים ציבוריים פתוחים לרווחת כלל הציבור. פסק הדין ממחיש את האיזון העדין בין הגישה החופשית לשטחים ציבוריים לבין זכותה של רשות להעדיף את האינטרסים של תושביה. במסגרת איזון זה יש להתחשב בסוג המשאב ואופיו; מקור המימון להקמתו ולתחזוקתו; היקף ההגבלה; התכלית הראויה שמאחורי ההגבלה, וקיומן של חלופות לשימוש במשאב. דומה שניתן ליישם מבחנים אלה גם לגבי נחל האסי, וראוי כי עניין זה יוסדר בדרך מוסדית וכוללת.
לפסק הדין ראו: רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד (מיום 7.1.2025).
