ההכרה באלימות כלפי נשים הולכת ומתרחבת בעשורים האחרונים, וכוללת הבנה שהאלימות אינה מוגבלת לפגיעות פיזיות או נפשיות בלבד. ממצאי המחקר החדש, המבוססים על שילוב של ניתוח מגדרי של ראיונות עומק וניתוח תוכן של מקרים משפטיים, מצביעים על כך שאלימות כלכלית מהווה רכיב מרכזי ובלתי נפרד ממעגלי האלימות כלפי נשים, ולעיתים אף נמשכת זמן רב לאחר סיומה של מערכת יחסים פוגענית. אף שתופעת האלימות הכלכלית מתחילה לחלחל לשיח הציבורי והמשפטי, היא טרם זכתה למעמד מוסדי של ממש. מאמרן של מלר, אלנאבולסי וברנשטיין מציע התבוננות חדה ומורכבת בזירה זו, תוך הדגשת ההקשר החברתי והתרבותי שבו מתקיימת התופעה, במיוחד בקרב נשים ערביות־פלסטיניות בישראל. המאמר מראה כיצד נשים רבות נקלעות לחובות שלא יצרו בעצמן, כחלק מדפוס מתמשך של שליטה מגדרית ואלימות זוגית או משפחתית.
"חובות כפויים" הוא מונח המתאר התחייבויות כלכליות שנוצרות מבלי שהאישה הייתה מעורבת ביצירתם או שותפה אמיתית להחלטות הכלכליות של משק הבית, ואשר ממשיכים לרדוף את האישה גם לאחר סיום מערכת היחסים. מצב זה פוגע ביכולתן להשתקם ולבנות עצמאות כלכלית. לעיתים, עצם קיומו של חוב מונע מהאישה לשכור דירה, לפתוח חשבון בנק או להחזיק כרטיס אשראי תקף, ובכך משמר את התלות ומנציח את החשיפה למעגל האלימות. הליכי הגבייה, אשר מוצגים לעיתים כשוויוניים, פועלים באופן אחיד מבלי להתחשב בהקשר המגדרי שבו נוצר החוב, ובכך עלולים להעמיק את הפגיעה. כך, מערכת האכיפה אינה מבחינה בין חובות שנוצרו ביוזמת האישה לבין חובות שנכפו עליה, ואינה מציעה כל מנגנון מותאם או הבחנה טיפולית לנפגעות אלימות כלכלית.
באמצעות ראיונות עם נשים וניסיון יישומי מתוך עבודת שטח, המחברות מצביעות על שורה של חסמים מבניים שמעכבים את ההכרה וההתמודדות עם אלימות כלכלית בקרב נשים ערביות־פלסטיניות. בין היתר, המאמר מתאר היעדר הכרה משפטית רשמית באלימות כלכלית כחלק מאלימות במשפחה, מחסור בתרגום ובנגישות לשירותים כלכליים ומשפטיים בשפה הערבית, אי־הבנה מצד גורמי רווחה וגורמי סיוע באשר למשמעויות החוב, ותלות במסגרת משפחתית או קהילתית אשר לעיתים מגבילה את אפשרויות הפנייה לסיוע ואף מפעילה שיפוטיות כלפי הנפגעות.
המאמר מדגיש את ההצטלבות בין מגדר, לאום ומעמד כלכלי. נשים ערביות־פלסטיניות הנמצאות בחובות כפויים חוות ריבוי הדרות. הן מנועות מגישה למידע חיוני, מתמודדות עם פערים דיגיטליים ותחבורתיים, ולעיתים אף נמנעות מפנייה לרשויות בשל חוסר אמון במוסדות המדינה או עקב תלות בקהילה הסובבת. כך נוצרת פגיעה כפולה – הן מצד הגבר הפוגע והן מצד המדינה, אשר ממשיכה לגבות את החוב תוך התעלמות מהנסיבות שהובילו להיווצרותו. לצד תיאור הפגיעה האישית, המאמר מפנה אצבע מאשימה כלפי המדינה עצמה. גופי גבייה רשמיים, כגון בנקים, רשויות ממשלתיות או חברות שירותים, פועלים לפי מדיניות אחידה שאינה בודקת את מקור החוב או את תנאיו. כתוצאה מכך, המדינה עצמה עלולה להפוך לגורם שמנציח את הפערים, כשהיא מפעילה לחץ כלכלי על נשים מבלי להבחין בין אחריות אותנטית לבין כפייה שנובעת מאלימות.
המאמר מציע שורת המלצות מעשיות. בראשן, קריאה להכרה מוסדית באלימות כלכלית כתופעה נפרדת, בעלת השלכות משפטיות על אופן יישום הליכי גבייה. לצידן, המחברות מציעות הכשרות ייעודיות לגורמי המקצוע קרי, עובדים סוציאליים; משפטנים; אנשי רווחה זאת במטרה לאפשר זיהוי, ליווי וטיפול רגיש מותאם תרבות. בנוסף, נדרשת הנגשה של מידע ושירותים בשפה הערבית, פיתוח מענים שיקומיים ברמה כלכלית, קהילתית וחינוכית, ועידוד של אוריינות פיננסית החל מגיל צעיר, כחלק מבניית חוסן כלכלי אישי.
מאמר זה אינו מסתפק באבחנה ביקורתית של כשלים מוסדיים, אלא מציע תשתית רעיונית ומעשית לשינוי. זהו ניסיון לגבש מדיניות אשר תחייב את המדינה ליטול אחריות כלפי נשים במצבי אלימות כלכלית, וליצור כלים שיאפשרו להן להשתחרר ממעגל החוב, לא כעונש, אלא מתוך הבנה, תיקון ומחויבות לצדק מגדרי.
המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך יא' וכן באתר נבו.
