בשנים האחרונות משבר האקלים הפך לאתגר גלובלי המאיים על יציבות כלכלית, סביבתית וחברתית. תדירותם ועוצמתם של אירועי האקלים הולכת וגוברת, ועמן גם הנזקים הכלכליים והאנושיים הנגרמים לאוכלוסיות שונות ברחבי העולם. אף שהשפעתם של אירועים אלו מורגשת בכל מדינה, הפערים בין מדינות מפותחות למדינות מתפתחות בולטים. המדינות המתפתחות נאלצות להתמודד עם ההשלכות הקשות ביותר למרות תרומתן המזערית למשבר האקלים, בעוד שהמדינות המפותחות שהינן האחראיות העיקריות להחרפת המשבר אינן מושפעות מהשפעות משבר האקלים באותה החריפות, ונהנות מאמצעים טובים יותר להתמודדות עמו.
פתרון אפשרי שעשוי לסייע לצמצום הפער וחיזוק יכולת ההתמודדות של מדינות מתפתחות הוא שימוש בענף הביטוח. המאמר מציע כי בעזרת "ביטוח אקלים" יהיה ניתן לבטח אסונות, דבר אשר יספק הגנה כלכלית במקרה של אסונות טבע חריגים. רעיון זה קיים כבר ביוזמות אקלים עצמאיות שונות, ואף עלה בוועדות האקלים הבינלאומיות בשנים האחרונות. אולם, לטובת יישום אפקטיבי של יוזמות אלו, יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי במסגרתו המדינות המפותחות יסייעו במימון מנגנון זה. לטובת שיתוף פעולה שכזה, יש צורך בכלים שיאפשרו מחויבות ועמידה בהחלטה לשתף פעולה על ידי המדינות.
במאמרה עוסקת יעל יוסילביץ' בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם הפערים המובנים במערך ההגנה בביטוח הקיים בין מדינות הצפון הגלובלי למדינות הדרום הגלובלי בהקשר למשבר האקלים. המאמר אינו טוען כי המערכת הבין-לאומית הנוכחית נטולת פתרונות אלא בוחן אם קיימת דרך פעולה אחרת שתאפשר לקדם סטנדרטים גלובליים אפקטיביים שיבטיחו אפקטיביות במעורבות מדינות הצפון במימון ביטוחי אקלים עבור מדינות הדרום. עד כה נעשה ניסיון להסדיר את הנושא באמצעות הסכמים מולטילטרליים במסגרת של Hard law המתבסס על אמנות והסכמות פורמליות בין מדינות, אולם הסכמים אלה כשלו בעמידה בהתחייבויותיהם.
המאמר מציע כי ייתכן שדווקא תחום הרגולציה הפיננסית הבין-לאומית, הפועל באמצעות מנגנוני Soft law יכול לשמש כפלטפורמה יעילה ליצירת סטנדרטים מחייבים בפועל. בהתאם לכך, המאמר דן בשאלת מחקר נורמטיבית הבוחנת אם וכיצד ניתן להיעזר במודל זה כדי לגבש מנגנונים שיגבירו את מחויבות מדינות הצפון במימון פתרונות ביטוחים למדינות הדרום לצורך התמודדות עם נזקי משבר האקלים.
המאמר מתאר את ההשלכות של משבר האקלים, ובפרט את התדירות והחומרה ההולכות וגוברות של אירועי אקלים קיצוניים כגון הצפות, שיטפונות, בצורת, עליית מפלס הים וגלי חום. הכותבת מדגישה כי הנזק אינו מפוזר באופן שוויוני: בעוד שהמדינות המפותחות אחראיות למרבית פליטות גזי החממה, המדינות המתפתחות הן אלו שסובלות מההשלכות הקשות ביותר, הן מבחינת אובדן חיי אדם והן מבחינת נזק כלכלי. מדינות אלה אינן מסוגלות לעמוד בהוצאות הכלכליות הכרוכות בשיקום וניהול סיכונים, וכתוצאה מכך פערי מכך פערי ההגנה הביטוחית במדינות הדרום הגלובלי עומדים על מעל 95% לעומת פערים מצומצמים יותר במדינות הצפון. הכותבת מדגישה כי מגבלות כלכליות, מוסדיות ותרבותיות מגבילות את חדירת הביטוח למדינות אלו ומונעות הקמת מערך ביטוח אפקטיבי להתמודדות עם אסונות אקלים.
המאמר מפרט את יתרונות הביטוח ככלי ניהולי-כלכלי בהתמודדות עם משבר האקלים. ביטוח מאפשר הקלה מיידית באמצעות פיצוי כספי לנפגעים, המשמש לשיקום ולמניעת התמוטטות כלכלית, בעיקר במדינות שבהן אין מערכות תמיכה חברתיות אפקטיביות. כמו כן, הוא משמש אמצעי לעידוד אסטרטגיות הסתגלות והפחתת סיכון על ידי קביעת תמריצים, לדוגמה: הנחות בפרמיה למי שנוקט פעולות מפחיתות סיכון. לצד זאת, לביטוח יש פוטנציאל לשמש כלי בהקלה על ידי עידוד פעולות להפחתת פליטות גזי חממה. המאמר מציין כי בעוד שביטוח מסחרי במדינות מפותחות הוא אמצעי שגרתי, במדינות מתפתחות קיים קושי מובנה במימון ביטוחים פרטיים, וכי יוזמות קיימות למימון ביטוח אקלימי באמצעות שיתופי פעולה בין מדינות מפותחות לתאגידי ביטוח טרם הצליחו לספק מענה רחב מספיק. לטענתה, הכשל נובע מהיעדר מנגנוני אכיפה יעילים, מכך שהמשפט הסביבתי הבין-לאומי המנהגי סובל מעמימות וחוסר בהירות, ומהעדפת מדינות את האינטרסים הכלכליים המיידיים על פני עמידה ביעדים סביבתיים.
יוסילביץ' מפנה את המבט למודל הרגולציה הפיננסית הבין-לאומית, הפועל באמצעות גופים כגון וועדת בזל IAIS, ו-FATF. אף כי מדובר במשפט רך, המלצות וסטנדרטים של גופים אלו מיושמים הלכה למעשה ברוב המדינות, בין היתר בשל שלושה מנגנונים:
הראשון, מוניטין בין מדינות. מוניטין של מדינה כמשתפת פעולה עם חקיקה גלובלית חשוב לצורך השתתפותה בקביעת החקיקה. מדובר במנגנון בו מדינות שומרות על עמידה בסטנדרטים פיננסים כדי להבטיח מעמד בשווקים הגלובליים. כותבת המאמר מדגישה כי נכון לעכשיו, מודל המוניטין אינו ממלא תפקיד משמעותי בהבטחת עמידה בהסכמים סביבתיים, אולם במודל המוצע שבו האחריות תעבור לגופים פיננסים בינלאומיים עשוי להתגבש לחץ אפקטיבי יותר.
השני, תמרוץ שוקי. מנגנון של סנקציות כלכליות, כגון העלאת דרישות ריבית או הגבלת גישה לשוק ההון. סנקציות בשוק ההון הן בעלות פוטנציאל להיות כלי עוצמתי במיוחד עבור הכפפת רגולציות.
השלישי, סנקציות מוסדיות. בין היתר, שלילת חברות מארגונים פיננסים בין-לאומיים. המאמר מציין כי בעוד שבעבר השעיית מדינה מגופים פיננסים הייתה נדירה, כיום ניכרת מגמה חדשה של הפעלת סנקציות מוסדיות מסיבות אידיאולוגיות, כדוגמת השעיית רוסיה מה-FATF בעקבות הפלישה לאוקראינה.
המאמר מדגים כיצד כלים אלו הביאו לאימוץ רגולציה אחידה בשוק הפיננסי הבינלאומי, ומציע לאמץ מודל דומה בתחום ביטוחי אסונות אקלים. כותבת המאמר מציעה מודל יישומי להטמיע מגנון מחייב לניהול הביטוחים האקלימיים דרך IAIS, שיקבע תקנים גלובליים למבנה ביטוחים, תמחור סיכונים, סיוע רגולטורי ושקיפות במדינות מתפתחות. כן מוצע להקים מחלקה ייעודית ב-IAIS שתפקח על קרנות Loss and Damage ותקבע מגנונים המטילים סנקציות כלפי מדינות מפרות. לטענת הכותבת, מעבר מפיקוח מדינתי לפיקוח של גופים פיננסים גלובליים יסייע להתגבר על בעיית חוסר המשילות והפערים בהטמעת ההסכמים הסביבתיים.
לסיכום, המאמר מציע הצעה ריאלית וחדשנית לשילוב הרגולציה הפיננסית הבין-לאומית כמודל לפתרון פער הביטוח במדינות המתפתחות. המאמר מדגיש כי בעוד הממשל הסביבתי נכשל ביצירת מערכת מחייבת, מערכת המשפט הרך בתחום הפיננסי הוכיחה עצמה כבעלת פוטנציאל גדול להיות אפקטיבית, ולכן מציע לאמץ את עקרונותיה וליצור דרכה מגנוני סיוע שיאפשרו הקלה והסתגלות במדינות הפגיעות ביותר.
המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה, במסגרת פרויקט מחקרי: רגולציה לעת משבר.
