פסק הדין של בית המשפט העליון בעע"ם 906/24 סולובייב נ' משרד הפנים מיום 6.5.2025, בוחן את היקף הזכאות מכוח חוק השבות עבור בן זוג לא יהודי שחי תקופה ממושכת בנפרד מבת זוגו היהודייה. המקרה עסק בנטליה וסרגיי סולובייב, שנישאו לפני למעלה מארבעים שנה, ניהלו קשר משפחתי חרף מגורים במדינות נפרדות במשך כ-13 שנים, ובמשך ארבע שנים אף לא נפגשו כלל. שאלת הליבה הייתה, אם אורח חיים זוגי שאינו תואם את המודל הקלאסי של נישואין במגורים משותפים שולל את כנות הקשר לצורך חוק השבות.
המערערת, נטליה סולובייב, היא יהודייה ילידת רוסיה, שנישאה למערער, סרגיי סולובייב, בשנת 1982. מנישואיהם נולדו שני ילדים. בשנת 2005 עלתה לישראל יחד עם בנם המשותף, בעוד המערער ובתם המשותפת נותרו ברוסיה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2007, עלתה גם הבת לישראל וקיבלה מעמד עולה חדש. בין השנים 2017-2009 הגיע המערער לביקורים בישראל בשבע הזדמנויות שונות. בשנת 2018, ביקרה המערערת ברוסיה ושבה לישראל עם המערער, ומאז ועד מועד הדיון (2024), מתגוררים השניים בדירת חדר בחולון. המערערים, הנשואים למעלה מארבעים שנה, ביקשו להסדיר את מעמדו של המערער בישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות כבן זוג של יהודייה.
רשות האוכלוסין וההגירה ערכה למערערים ראיונות (בשלושה סבבים) לבחינת כנות הקשר הזוגי. המערערים נשאלו על שגרת חייהם, יחסיהם המשפחתיים, רכושם ומצבם הבריאותי. הסיבות המרכזיות שהובילו למגוריהם הנפרדים, לדבריהם, היו מחלת המערערת שדרשה טיפול רפואי בישראל, הצורך של המערער לטפל באמו החולה ובאביה המבוגר של המערערת ברוסיה, וכן קשיים כלכליים שמנעו נסיעות תדירות. על אף התאמה מהותית בין גרסאותיהם ברוב הפרטים, רשות האוכלוסין דחתה את בקשת המערער. הדחייה התבססה על אי-התאמות (כגון מועדי ביקור המערערת ברוסיה וחלוקת כספי מכירת דירה), והתרשמות כי בני הזוג "אינם מעורבים זה בחייה של זו". בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הרשות, בקבעו כי המערערים "אינם חיים כבני זוג״.
סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע כי "זכויות של יהודי לפי חוק זה… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי״. סעיף זה נחקק בעקבות הלכת שליט (בג"ץ 58/68) ותכליתו כפולה: לעודד עליית יהודים לישראל, גם כאשר הם נשואים למי שאינם יהודים, וזאת תוך שמירה על אחדות התא המשפחתי. הפסיקה קבעה כי הזכאות לפי סעיף זה מותנית ב"קשר זוגי כן ואותנטי״. אין די בנישואין פורמליים או פיקטיביים. רשויות ההגירה רשאיות ואף נדרשות לבחון את כנות הקשר המשפחתי, ודוגמאות למקרים בהם הזכאות תישלל הן כאשר בני זוג החלו בהליכי גירושין, נישואים נערכו למראית עין, או שלא מתקיים כל קשר מהותי בין בני הזוג במשך שנים רבות.
בית המשפט העליון הדגיש כי יש להבחין בין בחינת קיומו של "קשר מהותי" לבין בחינה הממוקדת בשאלה אם מדובר בקשר "סטנדרטי" או "אידיאלי״. כב' השופטת ברק-ארז קבעה כי חריגה של מערכת יחסים זוגית מהמתכונת ה"קלאסית" של מגורים משותפים, או ממה שנחשב "סטנדרטי" בחיי זוגיות, אינה מעידה כשלעצמה על כך שהקשר אינו כן או "אמיתי״. הכרה בריבוי דפוסים של קשרים זוגיים חיונית וקשורה באופן ישיר לזכויות היסוד של האדם, ובמיוחד לזכות לחיי משפחה, הנגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חירות הפרט לעצב את חיי הזוגיות שלו היא זכות בסיסית, וקביעת מתכונת אחת ובלעדית עלולה לעלות כדי פגיעה במרחב הפרטי והאינטימי ביותר של האדם. בית המשפט העליון, ברוב דעות של השופטת ברק-ארז אליה הצטרפו השופטים סולברג וכבוב, קיבל את הערעור והפך את החלטת בית המשפט המחוזי. נפסק כי רשות האוכלוסין פירשה את סעיף 4א לחוק השבות באופן מצמצם יתר על המידה, תוך קביעת רף דרישות גבוה ובלתי סביר.
כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי אין לקבוע שאין קשר זוגי אמיתי רק משום שהמערערים חיו בנפרד תקופה ארוכה. במקרה הנדון, המערערים הציגו גרסה עקבית ומבוססת באשר לנסיבות שהובילו לחיים בנפרד, וגרסה זו לא נסתרה. המערערים ניהלו חיים משותפים כ-20 שנה לפני עליית המערערת ארצה, המערער ביקר בישראל 7 פעמים בתקופת ההפרדה, הם מעולם לא התגרשו, ולא פיצלו את בעלותם בנכסיהם המשותפים, והתנהלותם הכלכלית הייתה משותפת. בית המשפט קבע כי הקשיים הכלכליים, לצד נסיבות רפואיות ומשפחתיות, הם אלו שהובילו למגורים הנפרדים. בית המשפט מתח ביקורת על חוסר ההבנה שהפגינה הרשות ביחס למשמעות של חיים בתנאי מצוקה כלכלית, וציין כי אין לצפות מבני זוג במצב כזה לפעול כמו זוגות מבוססים כלכלית שיכולים לחיות "על הקו" בין מדינות. עוד נקבע כי "סתירות" מינוריות וטריוויאליות שעלו בראיונות, כמו אי-התאמות בתיאור לוחות זמנים יומיומיים או פרטי העברת כספים, אינן מעידות על חוסר כנות בקשר הזוגי, במיוחד אצל זוג קשיש הנשוי עשרות שנים.
השופטת ברק-ארז הדגישה כי רשות האוכלוסין התעלמה מאינדיקציות חיצוניות רבות לקיומו של תא משפחתי יציב, כגון העובדה שלבני הזוג ילדים ונכדים משותפים אזרחי ישראל, רכוש משותף, וניהול כלכלה משותפת. המערערים, מאז הגעתם לישראל בשנת 2018, חיים יחד בדירה אחת, מעורבים בחיי ילדיהם ונכדיהם, ומנהלים משק בית משותף. התנהלותם, כפי שתוארה, מלמדת על מחויבות הדדית ומשפחתית עמוקה ועל נכונותם לחיות יחד "בטוב וברע". השופט סולברג, הדגיש כי על אף הצורך לגלות רגישות לדפוסים שונים של קשרים אנושיים, אין בכך כדי לשלול הצבת דרישה לקשר בסיסי מסוים כתנאי לזכאויות, אך במקרה הנדון נמצאו די אינדיקציות לקיום קשר זוגי מהותי.
עקרונות משפטיים הנוגעים לכנות הקשר המשפחתי נדונו בבג"ץ 1188/10 ילנה פוזרסקי נ' משרד הפנים, מיום 4.3.2010. פסק הדין עסק בזכאות למעמד מכוח חוק השבות לבני משפחתו של יהודי שהוגדר כ"עולה בשנית" – מי שעלה בעבר לישראל, ויתר על אזרחותו הישראלית וקיבל אזרחות גרמנית, וכעת ביקש לשוב לישראל עם אשתו הלא-יהודייה וילדיהם המאומצים. בית המשפט קבע כי גם "עולה בשנית" עשוי להקנות זכויות שבות לבני משפחתו הקרובים – בן זוג וילדים – וכי המועד הרלוונטי לבחינת כנות הקשר הוא מועד הגעתם לישראל. באותו עניין נדונה גם העובדה שבני הזוג הסתירו את פרידתם מן הרשויות בהליך קודם. על אף שהתנהלות זו עוררה ספקות בנוגע לאמינותם, קבע בית המשפט כי כאשר כנות הקשר המשפחתי מוכחת, ויתר התנאים המהותיים מתקיימים, אין הצדקה לשלול את הזכאות לשבות מכוח סעיף 4א לחוק.
ראו: עע"מ 906/24 נטליה סולובייב נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה מיום 6.5.2025
