טיפול בפסולת פיראטית אינו רק עניין של ניקיון. מדובר בזכות יסוד לבריאות ולכבוד. פסק הדין בג"ץ 4726/20 אזרחים למען הסביבה נ' השרה להגנת הסביבה מיוני 2025 מעלה לדיון את שאלת האחריות לפינוי פסולת פיראטית. בית המשפט פסק כי האחריות מוטלת על הרשות המקומית, גם כאשר זו טוענת לחוסר תקציב ולחוסר יכולת ביצועית.
עמותת אזרחים למען הסביבה עתרה לבג"ץ נגד השרה להגנת הסביבה והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר בדרישה לטיפול באתרי פסולת "פיראטיים" הנמצאים בתחומי המועצה המקומית ג'דיידה-מכר, ולפינויים. בעלי הדין חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה מי נושא באחריות וחייב לפעול כאמור – המדינה, או שמא המועצה. אתרי הפסולת הצטברו בעקבות השלכה של פסולת ביתית ותעשייתית על ידי גורמים אזרחיים בשטחי המועצה. אתרי הפסולת מהווים מפגע בריאותי וסביבתי בהיקף גדול.
לטענת העותרת, לאור היקף המפגעים הסביבתיים והבריאותיים החמורים, והיעדר מענה אפקטיבי מצד המועצה המקומית לאורך זמן, מוטלת חובה משפטית משותפת על המשיבות, הן המועצה המקומית והן המדינה לדאוג לפינוי הפסולת. לטענתה, כאשר רשות מקומית כושלת במילוי תפקידה באופן שפוגע פגיעה של ממש בזכויות יסוד של תושביה, ובפרט בזכות לבריאות, לחיים בכבוד ובסביבה תקינה, חובה על המדינה להתערב ולהפעיל סמכויות שלטוניות יזומות, אף אם מדובר באחריות מקורית מוניציפלית. העותרת טענה כי המחדל המתמשך אינו ניתן להצדקה בטענות בדבר קושי תקציבי או העדר אמצעים. לטענתה, האחריות לקיום תנאי חיים בסיסיים חלה על המדינה כערכאה האחרונה המופקדת על שמירת הסדר הציבורי וזכויות האדם, והיא אינה יכולה לעמוד מנגד כאשר זכויות אלו נפגעות. לפיכך, ביקשה להורות למשיבות להציג תכנית מוסדרת, תקציבית ותפעולית לטיפול מידי ומקיף במפגעי הפסולת בתחומי המועצה.
מטעם המדינה נטען כי האחריות הישירה והבלעדית לטיפול במפגעי הפסולת חלה על הרשות המקומית, בהתאם לדברי החקיקה הרלוונטיים ובפרט חוקי העזר המקומיים. נטען כי תפקיד המדינה הוא רגולטורי, כלומר, לאכוף, לפקח ולהקצות משאבים מסייעים, אך לא לבצע בפועל את פעולות הפינוי. המדינה טענה כי העבירה למועצה משאבים כספיים וטכניים, ובכך היא מילאה את חלקה.
המועצה המקומית לא הכחישה את סמכותה לפעול בענייני תברואה, אך טענה כי אין ביכולתה לעמוד במימון הפינוי של מפגעי הפסולת והוסיפה כי התקציב שהקציבה לה מהמדינה אינו מספק. המועצה טענה כי היא מתקשה למלא את חובתה עקב קשיים מבניים, כלכליים וכן בשל מעורבות של גורמי פשיעה. בשל שאינה מסוגלת לספק את השירות, ביקשה המועצה מבית המשפט להורות למדינה להיכנס בנעליה ולבצע את פינוי הפסולת או לכל הפחות לספק לה תקציב מספק.
בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי כב' השופט אלכס שטיין ובהסכמת כב׳ השופט יוסף אלרון, דחה את העתירה נגד המדינה אך קיבל אותה ביחס למועצה המקומית. נפסק כי החובה לטפל בפינוי הפסולת מוטלת על המועצה בלבד. השופט שטיין הסתמך על סעיף 146(8) לצו המועצות המקומיות, תשי”א-1950, המטיל על כל רשות מקומית את האחריות לסילוק מפגעים בתחומה. בנוסף, חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד– 1984, מטיל על הרשות המקומית חובה להסדיר את הטיפול בפסולת זאת בפרט בסעיף 13, המחייב את המועצה לפעול לפינוי פסולת ולהטיל הוצאות על בעלי נכסים במידת הצורך.
בדעת מיעוט, כב׳ השופט יחיאל כשר סבר כי בנסיבות קיצוניות כמו במקרה דנא חלה על המדינה חובה חוקתית להתערב, נוכח הזכות היסודית לקיום מינימלי בכבוד מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתו, כאשר תושבים נותרים במשך שנים ללא שירותי תברואה בסיסיים, חובת המדינה היא להבטיח רמת שירות מינימלית, גם אם מדובר באחריות שיורית.
נפנה בהקשר זה לדוח של המשרד להגנת הסביבה לשנת 2023, שסקר את מצב ניהול הפסולת בישראל, ואשר מציג פערים משמעותיים בין מדיניות לבין יישום בפועל. הדוח מצביע על קשיים במערך ניהול הפסולת ברשויות המקומיות ומדגיש כי רשויות רבות אינן מפעילות מנגנוני פיקוח או אכיפה אפקטיביים. המלצות הדוח כוללות חיזוק הכלים העומדים לרשות השלטון המקומי, שיפור יכולות הפיקוח והקמת מתקנים אזוריים שיסייעו לרשויות חלשות.הדוח מחזק את העמדה כי האחריות הראשונית לטיפול בפסולת בשטח הרשות מוטלת על הרשות המקומית עצמה. שיקולים תקציביים, לוגיסטיים או מחסור בכוח אדם אינם יכולים לשמש עילה לפטור את הרשות מחובתה לספק לתושביה סביבת מחיה בטוחה ונקייה. עם זאת, זכות הפרט לבריאות נפגעת שעה שהרשות המקומית נכשלת בתפקידה. דעת המיעוט בפסק הדין מכבדת את זכות הפרט וממריצה את המדינה שלא לעמוד מנגד.
לעיון בפסק הדין: www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/SearchResults.aspx?query=e92d10cd-3cf9-44f6-a44e-07a8f4b9a4c3
לעיון בדוח: https://www.gov.il/he/pages/hazardous_waste_treatment_report
