פסק דין שניתן בבית המשפט העליון עוסק בשאלה, אם יש להכיר בשיתוף בין בני-זוג בנכס מקרקעין שמקורו במתנה שקיבלה האישה לפני קשר הנישואין, וזאת נוכח שיתוף האיש בניהול הנכס ובהכנסות שנבעו ממנו לאורך חיי הנישואין (ע"מ 5620/24 פלונית נ' פלוני מיום 30.6.2025).
הרקע לסכסוך הוא מערכת יחסים זוגית שנמשכה למעלה משני עשורים, מעת נישואי הצדדים בשנת 1996 ועד לפרידתם בשנת 2019. מספר שבועות לפני הנישואין, קיבלה האישה במתנה מאביה שתי חלקות קרקע חקלאיות בנס ציונה, שנרשמו על שמה. כעבור כשש שנים שונה ייעוד אחת החלקות למגורים, וחלקה זו עמדה במרכז ההליך המשפטי. בשנת 2002 חתמה האישה על עסקת קומבינציה עם קבלן, במסגרתה קיבלה שבע דירות בפרויקט הבניה על הקרקע. שתיים מהדירות נמכרו ותמורתן הועברה לחשבון משותף של בני הזוג. בבעלות האישה נרשמו חמש דירות. במהלך השנים הדירות הושכרו ודמי השכירות העברו לחשבון משותף של בני הזוג. לאחר פרידתם, הגישו הצדדים תביעות רכוש הדדיות. האיש תבע מחצית מהזכויות בחמש הדירות הרשומות ע"ש האישה, בטענה שהתנהלות הצדדים לאורך השנים מלמדת על כוונת שיתוף. לחלופין, תבע מחצית משווי השבחת הקרקע, כנכס בר איזון במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל״ג-1973.
בבית המשפט לענייני משפחה נדונה שאלת השיתוף בדירות. בית המשפט פסק כי האיש הוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירות, ולפיכך הן שייכות לו ולאישה בחלקים שווים. הקביעה בדבר שיתוף בדירות התבסס על המעורבות הפעילה והמרכזית של האיש בבניה: החל משינוי ייעוד הקרקע למגורים, דרך ניהול משא ומתן עם קבלנים, קבלת החזקה בדירות, ועד לניהול השכרתן וטיפול בענייני המיסים. צוין כי דמי השכירות מהדירות הועברו לחשבון משותף, וכי הצדדים ניהלו את משאביהם הכספיים בשיתופיות ניכרת, כולל העברת סך של 1.3 מיליון ש"ח מכספי ירושה שקיבל האיש אל חשבונם המשותף. עם זאת, השיתוף לא חל על הקרקע החקלאית שניתנה במתנה לאישה בטרם הנישואין. לפיכך, נקבע מנגנון של ניכוי, במסגרתו הופחת שווי הקרקע החקלאית מחלקו של האיש בדירות.
על פסק הדין הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את הקביעה העובדתית בדבר כוונת שיתוף ספציפי ביחס לחמש הדירות. בדומה לערכאה הראשונה, קבע המחוזי שלא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע במצבה המקורי כקרקע חקלאית. קביעה זו בוססה על שני נימוקים מרכזיים: ראשית, הדירות לא שימשו כבית המגורים של הצדדים, אלא כנכס להשקעה. עובדה זו מחלישה את הטענה לשיתוף; הפסיקה נוטה להכיר בשיתוף בקלות רבה יותר כשמדובר ב"נכס ליבה" משפחתי כמו דירת מגורים. שנית, אורח חייהם השיתופי של בני הזוג לא היה מוחלט, והם שמרו גם על רכוש נפרד. כדוגמה צוין כי בעוד שהאיש העביר לחשבון המשותף 1.3 מיליון ₪ מכספי ירושה שקיבל, הוא הותיר בבעלותו הנפרדת נכס אחר מאותה ירושה – דירה בתל אביב. עובדה זו הוכיחה כי ניתן להפריד בין רכוש משותף לרכוש נפרד, ולכן ניתן להפריד בין הקרן (הקרקע) לבין ההשבחה של הנכס (הדירות).
בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, קבע מנגנון של זקיפה: הדירות חולקו ״נקי״ 50/50 בין הצדדים, ובמקביל, שווי הקרקע נרשם כזכות כספית לטובת האישה במסגרת איזון המשאבים הכללי. בעוד שלפי בשיטת הניכוי שאומצה בערכאה הראשונה, התשלום על הקרקע החקלאית הובטח לאישה מתוך הדירות עצמן, הרי שבשיטת הזקיפה, התשלום הפך לחוב כספי של האיש במסגרת כלל ההתחשבנות בין הצדדים. לצד הכרעת הרוב, ניתנה דעת מיעוט מפי כב' השופט צ׳ ויצמן. לשיטתו, מרגע שהוכחה שותפות כלכלית מלאה, אין מקום להבחנה מלאכותית בין הקרקע לדירות. הנכס הפך ל״מקשה אחת״, ויש להכיר בשיתוף מלא של האיש בנכס כולו, ללא ניכוי או זקיפה של שווי הקרקע.
האיש ערער לבית המשפט העליון והשיג על החלטת בית המשפט המחוזי להפחית את שווי הקרקע מחלקו בדירות. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת י' וילנר, קיבל את ערעורו. בית המשפט הבחין בין שני מסלולים משפטיים: האחד הוא המסלול לפי חוק יחסי ממון, הקובע כברירת מחדל שנכסים חיצוניים (כמו מתנות שקיבל אחד מבני הזוג) אינם נכללים במסת הנכסים המשותפת בעת פרידה. הקרקע במקרה זה מוחרגת באופן הזה. המסלול המשפטי השני הוא החלת הלכת השיתוף הספציפי. זו דוקטרינה פסיקתית, והיא אינה סותרת את חוק יחסי ממון אלא פועלת במקביל לו. הלכה זו בוחנת, מכוח דיני החוזים והקניין הכלליים, האם התנהגותם של בני הזוג לאורך השנים מלמדת על הסכמה משתמעת לראות בנכס שבמחלוקת משום נכס משותף. במקרה דנא, בית המשפט העליון הכריע שהחרגת הקרקע החקלאית מגדרי השיתוף בין בני הזוג אינה עולה בקנה אחד עם מהות הלכת השיתוף הספציפי. נקבע כי כאשר השיתוף נלמד מהתנהגות בני הזוג לאורך שנים, קיים קושי להסיק הסכמה לשיתופיות חלקית, שכן ההנחה היא שהם התכוונו לשתף את הנכס כולו כמקשה אחת. בנוסף, הודגש כי הפרדת הבעלות בדירות מהבעלות בקרקע אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 12 ו-13 לחוק המקרקעין, תשכ״ט-1969, הקובעים שהבעלות על קרקע חלה גם על המחוברים אליה. לכן הדירות והקרקע שעליה הן בנויות מהוות ״מקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה״. התוצאה עליה הורה בית המשפט העליון היא שהדירות תחולקנה בין הצדדים באופן שווה, ללא הפחתה.
נראה כי פסק הדין ממחיש את התפתחותה של הלכת השיתוף הספציפי ככלי מרכזי להשגת צדק חלוקתי בין בני זוג. כמנותח במאמרם של פרופ' חנוך דגן ופרופ' דפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג״ץ 4602/13״ מחקרי משפט לב 519 (2019), הלכה זו משמשת כהשלמה לחוק יחסי ממון (החל על זוגות שנישאו מ-1974 ואילך). היא מאפשרת לבית המשפט לבחון את נסיבות החיים המשותפים ולקבוע כי התנהגות הצדדים לאורך שנים – כגון השקעה משותפת בנכס, ניהולו והסתמכות עליו – מהווה "דבר מה נוסף" היוצר שותפות הלכה למעשה, גם בנכס חיצוני. בכך שביטל את ההבחנה המלאכותית בין הקרקע לדירות, אימץ בית המשפט העליון גישה "קהילתית" המכירה בדינמיקה הייחודית של המאמץ המשותף במערכות יחסים ארוכות טווח, שבהן הציפייה לשיתוף גוברת על הרישום הפורמלי והופכת את הנכס לחלק בלתי נפרד מהקהילה הזוגית.
לפסק הדין ראו: בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני, מיום 30.6.2025.
