פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון עוסק במעמדם של ילדים להורה שקיבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, אך זאת רק לאחר לידתם (דנ"מ 5331-24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' עזניה קלמנט, מיום 7.12.2025).
אב המשפחה הגיע לישראל בראשית שנות ה-2000, ולאחר ששהה בה תקופות שונות כתייר, התגייר בארצות הברית. בשנת 2006 עלה לישראל כיהודי וקיבל אזרחות מכוח חוק השבות. בשנים שקדמו לקבלת האזרחות נולדו לו מספר ילדים, חלקם בישראל. הילדים שנולדו בטרם קיבל אזרחות לא קיבלו מעמד כאזרחי ישראל, בעוד שילדיו שנולדו לאחר קבלת האזרחות הוכרו כאזרחים מכוח לידה.
האב פנה לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה להעניק אזרחות גם לילדיו שנולדו לפני שהתאזרח בישראל. לטענתו, בעת קבלת אזרחותו היו הילדים קטינים, תושבי ישראל ותלויים בו, ולפיכך יש להחיל בעניינם את ההסדר הקבוע בסעיף 8(א) לחוק האזרחות, התשי״ב-1952: ״התאזרחות של קטינים״, הקובע כי ״התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל…״. בקשתו נדחתה בנימוק כי המונח ״התאזרחותו״ אינו כולל אזרחות שנרכשה מכוח חוק השבות. לשיטת הרשות, "התאזרחות" מתייחסת רק למקרים שבהם האזרחות נרכשת במסלול ההתאזרחות הקבוע בחוק האזרחות.
חוק האזרחות מפרט שני מסלולים לרכישת אזרחות ישראלית: אזרחות מכוח שבות (ליהודים העולים לישראל) ואזרחות מכוח התאזרחות. מסלול ההתאזרחות, המוסדר בסעיפים 7-5 לחוק, הוא יזום ומותנה, ודורש עמידה בתנאים מהותיים: היות המבקש בגיר, שהייה רצופה בישראל, זכאות לישיבת קבע, השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה דרך קבע, ידיעת השפה העברית וויתור על אזרחות קודמת.
סעיף 8(א) לחוק האזרחות אינו מבהיר אם הקניית אזרחות לקטין שהורהו התאזרח מוגבלת למי שעבר הליך התאזרחות לפי סעיפים 7-5 לחוק, או שהוא חל גם כאשר האזרחות נרכשה מכוח שבות. עמימות פרשנית זו היא שעמדה בבסיס המחלוקת. בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע אימץ את עמדת רשות האוכלוסין וקבע כי סעיף 8(א) לחוק האזרחות חל רק מקום שבו אזרחותו של ההורה נרכשה בהליך התאזרחות כללי לפי חוק האזרחות, ולא כאשר האזרחות ניתנה מכוח חוק השבות.
על פסק הדין קמא הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 2484-23 עזניה קלמנט נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 16.6.2024). בית המשפט קיבל את הערעור, ובדעת רוב קבע כי יש לפרש את ההסדר שבחוק האזרחות באופן תכליתי, כך שיחול גם כאשר אזרחותו של ההורה נרכשה מכוח שבות. צוין כי מטרת ההסדר היא למנוע פיצול מעמד בתוך התא המשפחתי ולהשוות את מעמדו של ילד קטין למעמד ההורה שאיתו הוא חי בישראל; תכלית זו מתקיימת ללא קשר למסלול שבו ההורה רכש את אזרחותו.
רשות האוכלוסין וההגירה הגישה בקשה לקיים דיון נוסף, בטענה שמדובר בהכרעה עקרונית. לשיטת הרשות, קביעת בית המשפט בערעור משנה את האיזון שקבע המחוקק בין המסלולים השונים לרכישת אזרחות, ועלולה לשאת השלכות רוחב. לנוכח חשיבות הסוגייה הורה בית המשפט העליון על דיון נוסף בהרכב מורחב (דנ״מ 5331/24). בדיון הנוסף הפך בית המשפט העליון ברוב דעות את ההכרעה שניתנה בערעור. נפסק כי סעיף 8(א) לחוק האזרחות חל רק כאשר אזרחותו של הורה נרכשה בדרך של התאזרחות לפי חוק האזרחות, ואינו חל מקום שבו האזרחות ניתנה מכוח חוק השבות. עמדת הרוב הדגישה את לשון החוק ואת ההבחנה החקיקתית בין המסלולים השונים לרכישת אזרחות, וקבעה כי אין מקום להרחיב את תחולתו של סעיף 8(א) משיקולים תכליתיים, גם אם התוצאה היא פיצול מעמד בתוך המשפחה. צוין כי חוק השבות נועד לאפשר עליית יהודים מן הנכר, בעוד שמסלול ההתאזרחות נועד למי שכבר שוהה בישראל ומבסס בה שורשים.
לצד המחלוקת הלשונית, הועלו שיקולים מוסדיים: כב' השופט י' אלרון עמד על החשש מפני יצירת תמריצים להתנהלות פסולה סביב הליכי גיור והשגת אזרחות, ואילו כב' השופט א' שטיין הדגיש את גבולות הפרשנות התכליתית ואת הצורך בהיצמדות ללשון החוק ולהסדר החקיקתי. בדעת מיעוט סברה כב' השופטת ר' רונן כי יש להותיר על כנה את ההכרעה שניתנה בערעור. לשיטתה, המונח "התאזרחות" שבסעיף 8(א) יכול לשאת משמעות רחבה של רכישת אזרחות בכל דרך שהיא, וכי תכלית ההסדר – שמירה על שלמות התא המשפחתי וטובת הילד – מצדיקה להחילו גם כאשר האזרחות נרכשה מכוח שבות. רונן הדגישה כי הבחנה בין ילדים על בסיס הדרך שבה רכש ההורה את אזרחותו יוצרת פיצול מעמד בלתי מוצדק בתוך התא המשפחתי, שאינו מתיישב עם תכליתו החברתית והערכית של סעיף 8(א).
פסק דינו של בית המשפט העליון מצמצם את מרחב ההתאזרחות המוכר בישראל. הקושי להסדיר את מעמד הילדים צפוי להשפיע על החלטת הוריהם בכל הקשור להתאזרחותם כאן. דיון נוקב בסוגיה זו הוצג על ידי אבינעם כהן במאמרו "ילדים בודדים בצל דיני ההגירה". המאמר עוסק במעמדם של ילדים החיים בישראל לאורך זמן ללא אזרחות, חרף זיקתם הממשית למדינה. כהן מצביע על כך שמצב של אי ודאות משפטית מתמשכת אינו בבחינת קושי פורמלי בלבד, אלא יוצר פגיעה מצטברת בזכויות יסוד של ילדים, ובכללן היכולת לנהל חיים יציבים, להשתלב במערכות חינוך ורווחה ולפתח תחושת שייכות וביטחון. מודגש הקושי שבהותרת ילדים במעמד ביניים משפטי כתוצאה מהבחנות פורמליות בדיני ההגירה, אף שעה שחייהם בפועל מתנהלים בישראל לצד הורה אזרח. למאמר ראו: אבינעם כהן ,ילדים בודדים בצל דיני ההגירה: עיון בנוהג המקומי בראי משפט זכויות האדם הבין לאומי, המשפט י347-416 (2008).
לפסק הדין ראו: דנ"מ 5331-24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' עזניה קלמנט (מיום 7.12.2025)
