בפברואר 2024 חוקק בישראל חוק הבוררות המסחרית הבינלאומית, התשפ"ד-2024. סעיף 1 לחוק, שכותרת השוליים שלו היא "מטרה", מציין כי מטרת החוק "ליצור מסגרת משפטית וכללים לניהול הליכי בוררות מסחרית בין-לאומית בהתאם לעקרונות שנקבעו בחוק לדוגמה בעניין בוררות מסחרית בין-לאומית". חוקרים ומשפטנים בתחום סבורים כי החוק מהווה את הרפורמה המשמעותית ביותר בתחום הבוררות בישראל מאז נחקק חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לפני למעלה מיובל שנים. טרם חקיקת החוק החדש, חל חוק הבוררות על כלל הבוררויות המתנהלות בישראל, בין אם מדובר בבוררות פנים-מדינתית ובין אם מדובר בבוררות בין-לאומית. חוק הבוררות לא התייחס למאפיינים המיוחדים של בוררויות בין-לאומיות, ולהתפתחויות שהתרחשו בתחום זה. בשנים שחלפו מאז חקיקת חוק הבוררות חלה עלייה משמעותית בשימוש שנעשה בעולם בבוררויות בין-לאומיות כאמצעי ליישוב סכסוכים; מדינות רבות חוקקו שינויים בחקיקה הפנימית שלהן במטרה לקדם יעילות וודאות משפטית למתדיינים. בחקיקת חוק הבוררות החדש מצטרפת ישראל לשורת מדינות שאימצו את "חוק המודל" של ועדת האו"ם למשפט מסחרי בין-לאומי, תוך הבנה שאימוץ דין מוכר, המבוסס על סטנדרטים בין-לאומיים מקובלים, יביא לייעול הליכי הבוררות ויגביר את האטרקטיביות שלהם.
החוק החדש מונה עשרה פרקים עיקריים: פרשנות ועקרונות כלליים; הסכם בוררות; מינוי הרכב הבוררים; סמכות הרכב הבוררים; סעד זמני; ניהול הליך בוררות; פסק הבוררות וסיום ההליכים; ביטול פסק בוררות; הכרה בפסק בוררות ואכיפתו; והוראות שונות. סעיף 3(ג) לחוק מגדיר "בוררות בין לאומית" כבוררות בעלת מימד בינלאומי: מיקום העסקים של הצדדים להסכם הבוררות נמצא בתחומי שיפוט שונים; או שהמקום שבו נועד להתבצע חלק מהותי של ההתחייבויות או המקום שהקשר שלו לסכסוך הוא ההדוק ביותר, נמצא מחוץ לתחום השיפוט שבו נמצאים העסקים של הצדדים; או שהצדדים להסכם הסכימו במפורש כי נושא הבוררות קשור ליותר מתחום שיפוט אחד. החוק חל על בוררות בענין מסחרי (סעיף 3(א)); המונח "עניין מסחרי" לא הוגדר, אולם לפי דברי ההסבר לחוק יש לפרשו בהרחבה כך שיכלול כל עניין הנובע ממערכת יחסים בעלת אופי מסחרי, בין אם מדובר במערכת יחסים חוזית ובין אם לאו. חוק הבוררות החדש חל על בוררויות בין לאומיות בהתאם למושב הבוררות עליו הסכימו הצדדים כמוגדר בסעיף 29(א) לחוק. על הוראות כמו עיכוב הליכים בבית משפט וסעדים זמניים במסגרת הליכי בוררות, יחול החוק בין שמושב הבוררות בישראל ובין שהוא מחוץ לישראל, וזאת כאשר מוגשת לבית משפט בישראל בקשה בקשר להליך הבוררות הזר. לעניין פרשנות החוק יש להתחשב במקורו הבין לאומי ובצורך להבטיח שמירה על עיקרון תום הלב, וכן לקדם אחידות במישור הבין לאומי (סעיף 2(ה)).
החוק החדש מגביל את הסמכויות הנתונות לבית המשפט לפקח על הליכי בוררות. הוא מקנה לבית המשפט סמכות התערבות רק במקרים בהם הדבר נקבע במפורש, לדוגמה: מינוי בוררים כאשר הצדדים אינם מגיעים להסכמה (סעיף 12(ב)), מתן סעדים זמניים (סעיף 26), אכיפת פסק הבוררות (סעיף 44). לפי דברי ההסבר להצעת-החוק, צמצום ההתערבות השיפוטית נועד להקנות לצדדים מרחב אוטונומי. כך, הצדדים רשאים להסכים על סדרי הדין ודיני הראיות. כמו כן, רשאים לקבוע את מושב הבוררות; להחליט על השפה שתשמש בהליך; לקבוע את מספר הבוררים בהרכב ואת הליך מינוי ההרכב. סעיף 37(ג) קובע כי הרכב הבוררים יכריע בסכסוך לפי עקרונות הצדק וההגינות המשפטית, אם הצדדים הסמיכו אותו לכך במפורש.
החוק החדש קובע כי פסק בוררות ייאכף על ידי בית המשפט, בין אם ניתן בישראל ובין אם לאו. בעל דין המבקש לתקוף פסק בוררות שניתן מחוץ לישראל נדרש לעשות זאת במסגרת התנגדות לבקשת האכיפה, בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 43 לחוק: פגם בכשרותו של צד להסכם הבוררות או שההסכם חסר תוקף לפי הדין שהצדדים הסכימו שיחול עליו; המבקש לא קיבל הודעה מתאימה על מינוי בורר או על הליך הבוררות, או שלא הייתה לו אפשרות לטעון את טענותיו; פסק הבוררות מתייחס לסכסוך שלא נכלל או שלא הייתה כוונה שייכלל בגדר הבוררות, או שהוא כולל החלטות בעניינים שלא נמסרו לבוררות; הרכב הבוררים שמונה או ניהול הליך הבוררות היה שלא בהתאם להסכמת הצדדים; לא ניתן לפי הדין הישראלי ליישב את נושא הסכסוך בדרך של בוררות; או שפסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור של ישראל. אפשרות הערעור על פסק בוררות מעוגנת בפרק ג' לחוק, לפיו ניתן לערער בזכות בפני בורר נוסף. ערעור נוסף יוגש ברשות לבית המשפט בגין ארבעה סוגי החלטות בלבד: החלטה על מינוי הרכב בוררים; דחיית בקשה לפסילת בורר; החלטה בעניין נבצרות בורר או הימנעות מפעולה; והחלטה בדבר סמכות הרכב הבוררים להכריע בסכסוך.
חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית מאמץ את הוראות אמנת ניו-יורק משנת 1958 בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, אליה הצטרפה ישראל בשנת 1959. דברי ההסבר להצעת החוק מפנים לאמנה כמקור נורמטיבי לאורו נחקק החוק החדש. סעיף 3 לאמנה קובע כי כל מדינה החברה בה תכיר בפסקי בוררות כמחייבים ותאכוף אותם בהתאם לסדרי הדין המקומיים. סעיף 43 לחוק מהווה ראי של סעיף 5 לאמנת ניו-יורק: שני הסעיפים קובעים עילות בגינן רשאי בעל דין לבקש מביהמ"ש שלא להכיר או לאכוף פסק בוררות בין שהוא מקומי ובין אם לאו. חוק הבוררות הישראלי החדש, כמו אמנת ניו-יורק, מדגיש כי החוק אינו שולל תוקפם של הסכמים קודמים בין אם רב-צדדים או דו-צדדים בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות שנעשו בין מדינות. סעיף 14 לאמנת ניו-יורק מדגיש את עיקרון ההדדיות, לפיו "מדינה לא תהיה זכאית להשתמש באמנה זו נגד מדינה אחרת אלא במידה שהיא עצמה נתחייבה להחיל את האמנה." קרי, מדינה שאינה חברה באמנה לא תוכל לאכוף פסקי בוררות של מדינה חברה.
חקיקת חוק הבוררות החדש התאפשרה לאחר שמשפטנים וחוקרים בתחום הצביעו על הצורך בכך. אריה רייך, פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וחוקר אורח באוניברסיטת קולומביה, הצביע במאמר משנת 2016 על פרדוקס: אף שישראל היא מדינה המעורה מאוד במסחר הבין-לאומי, ולמרות שבוררות היא הדרך המועדפת בקהילת העסקים לפתרון סכסוכים בין-לאומיים, בפועל מתקיימות בישראל בוררויות בין-לאומיות מעטות מאוד. התשובה לכך טמונה, לדעת פרופ' רייך, בעובדה שלמדינת ישראל יש חוק בוררות מיושן ומקומי, שאינו מוכר למשפטנים זרים. לפיכך, מציע רייך לאמץ את חוק ה"מודל" הלא היא אמנת ניו-יורק דלעיל. פרופ' רייך מראה כי חוק ה"מודל" מוצלח יותר מחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 להסדרת בוררויות מסחריות בין-לאומיות שכן הוא מותאם לצרכים של סכסוך מסחרי בין-לאומי, נהנה ממוניטין בין-לאומי ויכול לסייע בהפיכתה של ישראל ליעד אטרקטיבי יותר לבוררויות בין-לאומיות. אימוצו של חוק זה, שכבר אומץ ביותר מ – 100 מדינות, עשוי להנגיש את שיטת המשפט הישראלית לקהילת המשפטנים הבינלאומית העוסקת בתחום זה.
ראו: חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, התשפ"ד-2024
ראו: אריה רייך, "מדוע על ישראל לאמץ את החוק לדוגמה לבוררות מסחרית בין-לאומית של האו"ם", מחקרי משפט ל, (2016).
