לאחרונה דן בית הדין הארצי לעבודה בשאלה, אם ניתן לחייב עובדת לשעבר בפיצויים בגין שיתוף תכנים מכפישים כנגד מעסיקה ברשתות החברתיות, כאשר המפרסמים המקוריים לא נתבעו.
המקרה עוסק בבעלי סוכנות דוגמנות שהגישו תביעת לשון הרע נגד עובדת לשעבר, בדרישה לפצותם בסכום כולל של 190,000 ₪ (סע"ש 55588-11-22, נובמבר 2022). העובדת עבדה בסוכנות במשך כשנתיים וחצי עד שפוטרה. לטענת בעלי הסוכנות, לאחר הפיטורים פרסמה ושיתפה ברשתות החברתיות תכנים מכפישים שייחסו לבעל הסוכנות סרסרות בדוגמניות, טיוח עבירות מין והשתקת נפגעות מטעמים עסקיים.
דובר בתשעה פרסומים ברשתות החברתיות, שהגיעו לכ-8,000 עוקבים בחשבון האינסטגרם של העובדת. הפרסום הראשון היה תחקיר טלוויזיוני שבו התראיינה ובו ייחסה לבעל הסוכנות סרסרות וטיוח עבירות מין. העובדת סיפרה על תקיפה מינית שלטענתה התרחשה כלפי אחת העובדות על ידי לקוח, ועל ניסיון בעל הסוכנות להשתיק את הפרשה ממניעים עסקיים. שמונת הפרסומים הנוספים היו שיתופים באינסטגרם או בוואטסאפ של תכנים שפורסמו על ידי הכתב שערך את התחקיר ובלוגר נוסף. בתכנים אלה יוחסו לבעל הסוכנות סרסרות, טיוח תקיפות מיניות, והעסקת נשים כ"פקידות" שבפועל סיפקו שירותים אינטימיים. לחלק מהשיתופים הוסיפה העובדת תוכן משלה, כגון "אותי אתה לא יכול להשתיק יא דוחה" ו"מדויק", וכן סמלון של פופקורן. הפרסומים פורסמו בין דצמבר 2021 לאוגוסט 2022.
בעלי הסוכנות טענו שהדברים שקריים לחלוטין. לטענתם, בעל הסוכנות לא סרסר, לא טייח עבירות מין ולא ניצל עובדות. בעלי הסוכנות אישרו כי אחת העובדות הותקפה מינית, אך טענו שבעל הסוכנות טיפל בעניין באופן ראוי: הוא סיפר על התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם מאמנת. בעל הסוכנות אמנם הכחיש תחילה את דבר התקיפה בתחקיר, אך לטענתו עשה זאת כדי לכבד את רצון הנפגעת שלא רצתה להיחשף. ביחס לטענות על סרסרות ושירותים אינטימיים, בעלי הסוכנות טענו כי מדובר בשקרים מוחלטים. לגבי הקשרים בין עובדות ללקוחות, הובהר כי מדובר בקשרים רומנטיים לגיטימיים בין מבוגרים. לטענת בעלי הסוכנות, העובדת פעלה מתוך נקמנות בעקבות פיטוריה, ונהנתה להיות במרכז העניינים על חשבון שמם הטוב. נטען שחזרה שוב ושוב על הדברים המכפישים במסגרת שמונה פרסומים לאורך תשעה חודשים.
העובדת טענה להגנתה כי הפרסומים משקפים אמת וכי עומדות לה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: הגנת ענין אישי כשר לפי סעיף 15(3) לחוק, שכן בעלי הסוכנות הכפישו אותה והציגו אותה כעובדת בעייתית חסרת מקצועיות; והגנת דעה בעניין ציבורי לפי סעיף 15(4) לחוק, שכן התבטאויותיה היו הבעת דעה לגיטימית בנושא הטרדות מיניות וניצול בתעשיית הדוגמנות. כן טענה שאין לחייב אותה באחריות אישית, שכן היא רק שיתפה תכנים שכבר פורסמו בתחקיר ובבלוג. לטענתה, לפי הלכת ניידלי (רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, מיום 8.1.20), תביעת לשון הרע צריכה להיות מוגשת נגד המפרסם המקורי ולא נגד משתף אגבי, במיוחד כאשר היקף החשיפה מצד המפרסמים המקוריים עלה משמעותית על היקף החשיפה מצידה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי העובדת לא הוכיחה את אמיתות הפרסומים. נקבע שפרסמה את הדברים ללא הוכחה, שכן לא הוכח שבעל הסוכנות סרסר, השתיק את פרשת התקיפה, או שהעובדות סיפקו שירותים אינטימיים ללקוחות. בנוגע לטיפול בתקיפה המינית, בית הדין קבע כי אמנם בעל הסוכנות לא ערב את המשטרה, אך הוא סיפר את דבר התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם קואצ'רית. בעל הסוכנות הכחיש בתחקיר את התקיפה, אך בית הדין קבע כי עשה זאת כדי לכבד את רצונה של הנפגעה שלא רצתה להיחשף, ולא מתוך ניסיון לטייח את הפרשה מטעמים עסקיים. בנוסף נקבע כי הגנת האמת בפרסום אינה עומדת לעובדת. הגנת תום הלב נדחתה משום שהעובדת השתמשה בביטויים חריפים החורגים מגבולות ההגנה על ענין אישי, ומשום שהיקף הפרסום חרג מהתחום הסביר. בית הדין חייב את העובדת בתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרסום הראשון – התחקיר הטלוויזיוני, ו-20,000 ₪ בגין כל אחד משבעת הפרסומים הנוספים. בסך-הכל חויבה העובדת לשלם 190,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.
העובדת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה וטענה כי לא היה מקום לחייב אותה בלשון הרע וכי סכום הפיצוי הוא מוגזם. בעלי הסוכנות הגישו ערעור-שכנגד וטענו כי הפיצוי נמוך מדי. בית הדין הארצי קיבל את ערעור העובדת בחלקו ודחה את הערעור שכנגד (ע"ע 55027-08-25, מיום 3.5.2026). כב' השופט ר' פוליאק הדגיש כי פעולת שיתוף ברשתות החברתיות מהווה פרסום שיכול להקים עילה נגד המשתף, אך בהתאם להלכת ניידלי, ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש נגד המפרסם המקורי – שחולל את הפגיעה בשם הטוב ושבכוחו להסיר את הפרסום באופן מיידי. באותה הלכה נקבעו מנגנונים מאזנים שנועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות: החשש מפני תביעה בררנית, החשש מפני תביעות השתקה היוצרות אפקט מצנן, והחשש מפני הצפת בתי המשפט. עם זאת, במקרה זה מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מברירת המחדל. העובדת איהנה משתפת אגבית אלא היוותה מקור מידע משמעותי לכתבת התחקיר, שהמשיך ומבחינות מסוימות אף התחיל את "התגלגלות כדור השלג" של הפרסומים. חיזוק למסקנה זו מצוי בסעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, הקובע אחריות גם על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". לפיכך, העובדת אוחזת בשני כובעים – מקור מידע ומשתפת בו – וניתן היה בנסיבות חריגות אלה לתבוע אותה אף שלא הוגשה תביעה נגד המפרסמים המקוריים. לצד זאת, היעדר הגשת התביעה נגד המפרסמים המקוריים היא צורמת, ולפיכך ניתן לנסיבה זאת משקל בפסיקת הפיצויים, והם הופחתו.
בית הדין הפחית את הפיצוי ממספר טעמים נוספים. ראשית, לא כל השיתופים מהווים עילות נפרדות. סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא יקבל אדם פיצוי בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת. השאלה מה ייחשב ל"אותה לשון הרע" נדונה ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, מיום 6.10.2022, ושם נקבעו שלושה מבחני עזר: מבחן התוכן, מבחן הזמן, ומבחן במות הפרסום. בית הדין קבע כי למרות שהשיתופים נעשו לאורך מספר חודשים, לפחות חלק מהשיתופים באינסטגרם מהווים "אותה לשון הרע" בשל הדמיון בתכנים ובמת הפרסום. שנית, השיתופים מהווים חזרה תוך הפניה לפרסום המקורי. סעיף 19(1) לחוק מנחה להפחית פיצוי כאשר לשון הרע הייתה רק חזרה על מה שכבר נאמר. בעניין ניידלי נפסק כי תהא הצדקה לפסוק פיצויים נמוכים כשמדובר בשיתוף "בטל בשישים" מבחינת היקפו לעומת הפרסום המקורי. במקרה זה, היקף הפרסום מכח השיתופים של העובדת היה פחות משמעותי ביחס לפרסומים המקוריים. שלישית, בית הדין הביא בחשבון את החשש מפני אפקט מצנן שעלול להיות לפסיקת פיצוי גבוה על מי שמבקשות להתלונן על טיפול לקוי של מעסיקים בעבירות מין, ולכן לא מצא כי יש להתייחס לפרסומים ככאלה שנעשו בזדון באופן שעשוי להצדיק הכפלת הפיצוי.
במכלול השיקולים, בית הדין הגיע למסקנה כי יש לסווג את הפרסומים השונים כיוצרים שלוש עילות שונות לחיוב. הראשונה, התחקיר הטלוויזיוני – נקבע פיצוי של 50,000 ₪. בית הדין קבע כי העובדת חוללה את התחקיר בעצמה והוא שהתחיל את התגלגלות כדור השלג של הפרסומים. בית הדין הארצי לא מצא להתערב בסכום זה, למרות שנמצא טעם רב בערעור-שכנגד על החיוב הנמוך ביחס לחומרת הפרסום. אולם משבעלי הסוכנות בחרו לתבוע רק את העובדת ונמנעו מלתבוע את מפרסמי התחקיר, יש בכך כדי להפחית באופן משמעותי את הפיצוי הראוי. השנייה, הפרסומים השלישי והשישי באינסטגרם – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בהם אותה דיבה וייחס להם חומרה מוגברת לעומת יתר השיתופים, מאחר שהעובדת הוסיפה בהם הערה משלה שיש בה כדי להצביע על נכונות הדברים כביכול על ידי אדם מבפנים. עם זאת, משפרסומים אלה הם משניים לפרסום העיקרי בתחקיר ומשלא נתבע המפרסם העיקרי, הפיצוי בגינם הועמד על 10,000 ₪. השלישית, יתר הפרסומים – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בפרסומים אלה אותה דיבה, שנועדה להביא לכך שהפרשה תישאר בתודעה הציבורית. בסך הכל, בית הדין הארצי הפחית את הפיצוי מ-190,000 ₪ ל-80,000 ₪, וכן הפחית את הוצאות המשפט מ-20,000 ₪ ל-10,000 ₪.
נציג בהקשר זה את מאמרה של ד"ר מיכל לביא העוסק באחריות למעשי שיתוף של לשון הרע ברשתות חברתיות. המאמר מצביע על כך שפעולת השיתוף אינה עניין טכני, אלא מהווה "פרסום" המגביר את תפוצת ההכפשה ואת היקף הנזק לשם הטוב. לביא מציעה לאמץ את "מודל האחריות השיורית", לפיו תביעת המשתף תתאפשר ככלל רק לאחר שייכשל הניסיון לאתר את המפרסם המקורי, ולא תתאפשר אם ניתן לאתרו ולתבוע אותו. המודל מחריג מקרים שבהם המשתף הוסיף תוכן משלו, או שמדובר ב"משתף עוצמתי" כגון עיתונאי או נבחר ציבור, שאז תוחלת הנזק ומידת האמינות המיוחסת למסר גדלות משמעותית. גישה זו מבקשת ליצור תמריץ למחשבה רפלקטיבית טרם הפצת מידע פוגעני ממקורות לא מזוהים, תוך איזון בין הגנה על כבוד הנפגע לבין מניעת "אפקט מצנן" על חופש הביטוי במרחב הדיגיטלי. מיכל לביא "שיתוף לשון הרע ברשתות חברתיות: בעקבות ע"א 1239/19 שאול נ' נידיילי תקשורת בע״מ״, משפטים על אתר טו, 159 (2020).
לפסק הדין ראו: ע"ע 55027-08-25 פלונית נ' פלוני (מיום 3.5.2026).
