פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון מנובמבר 2020 קובעת כי עילה עצמאית מאפשרת לבסס תביעה לפיצויי נזיקין כנגד בעל-דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט. הדבר עלול להוביל להטלת אחריות גם על אורגנים בתאגיד. החלטת בית המשפט מתבססת על חובת תום-הלב המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
פסק הדין עסק בשאלה משפטית: האם, מכוח מה, ובאלו תנאים ניתן להטיל אחריות על בעל-דין בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שגרם נזק כלכלי לבעל-דין שכנגד? הסכסוך נשוא הפרשה התפרש על פני שלושים שנים(!) בסיס הסכסוך הוא סכום כסף שהלווה אחד בשם אורן לקבוצת כהן במסגרת מיזם עסקי במקרקעין. להבטחת כספו, שיעבדה קבוצת כהן את זכויותיה במקרקעי המיזם. קבוצת כהן נקלעה לקשיים פיננסיים שהביאו לקריסת המיזם, ובעקבות זאת פתח הנושה בהליך למימוש השעבוד. מעשה זה גרר מאבק משפטי ממושך מצד קבוצת כהן, שכלל הגשת בקשות, התנגדויות, תביעות, תביעות-שכנגד וערעורים – הנפרשים על מאות עמודים. טענותיה של קבוצת כהן נדחו אחת לאחת על ידי בתי המשפט בערכאות השונות.
בסופו של ההליך, מר אורן זכה בתביעותיו, אך עמד מול חברות מרוקנות מהון ומנושלות מנכסים. בשל כך ביקש להרים את מסך ההתאגדות ולפנות באופן ישיר לגב' כהן, האורגן המרכזי מטעם קבוצת כהן. החלטת בית המשפט קמא, לגבי הזכות לקבלת פיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, התבססה על עוולת הרשלנות, ואילו בית המשפט העליון ביסס את החלטתו על דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט מכוח עקרון תום-הלב. בית המשפט הכיר בעילה עצמאית המבססת אחריות של בעל-דין כלפי יריבו: מעשה מכוון הגורם נזק ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, יגבש חובת פיצוי על פי הוראות הדין הכללי: סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. הפסיקה אמנם גיבשה בעבר סנקציות שונות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, כגון: ביטול הליך שננקט בחוסר תום-לב ; סילוק תביעה על הסף כאשר זו הוגשה ממניעים זרים; מניעת חקירה קנטרנית של עד; חסימת טענות התיישנות; קביעת השתק דיוני; אי-מתן אישור להסדר פשרה; דחיית בקשת רשות ערעור; השתת הוצאות לטובת ואף קבלה או דחייה של תביעה כסנקציה בין מסירת עדות שקר מכוונת. הסנקציה החדשה – פיצוי כספי לבעל דין שנפגע מאפשרת להחיל צדק מתקן, ומכאן חשיבותה.
עוולה רלוונטית לשימוש לרעה בהליכי משפט היא הנגישה. לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין תתגבש העוולה בשל פתיחתו או המשכתו של הליך סרק משפטי כלפי אדם. אך עוולה זו צרה מאוד בשל דרישותיה הייחודיות: בזדון; בלי סיבה סבירה; תוך חבלה בשמו הטוב או בחירותו של אדם; בהליך פלילי, פשיטת רגל או פירוק בלבד, ובתנאי שההליך הסתיים לטובת הניזוק. משמעות הדבר היא כי רק מקרים נדירים יכנסו במסגרת עוולת הנגישה ויזכו את בעל-הדין בפיצוי כספי. למשל, בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, (פ"ד לט(1) 113 (1985), תחולתה הצרה של עוולת הנגישה התבטאה בכך שלא הוכחה כוונת הזדון מצד הרשות – על אף הליכי סרק חוזרים ונשנים. גם עוולת הרשלנות, על אף תחולתה הרחבה יחסית, אינה נותנת מענה מלא. זאת בשל אבן הבוחן המרכזית בעוולה – דרישה לקיומה של חובת זהירות. מאחר ועסקינן בבעלי דין המצויים במאבק משפטי, גיבוש חובת זהירות אינו מובן מאליו. על הרקע הזה, הקמת עילה עצמאית לתביעה בגין שימוש לרעה בהליכי משפט, מהווה תקדים חשוב הצפוי שעשוי לרסן התנהלות קיצונית של צדדים בהליכים משפטיים.
לע"א 8553/19, ע"א 161/20 אורן בע"מ נ' כהן (17.11.2020) לחצו כאן.
