מדינת ישראל פרסמה הנחיה, לפיה כניסה של אזרחים ישראליים המבקשים לחזור לישראל תוגבל בתקופת הסגר השלישי וכפופה לאישור וועדת חריגים. לפי ההנחיה, וועדת החריגים עשויה לזכות אזרח ישראלי בהיתר לחזור לביתו רק במקרים נדירים: אם מדובר בטיפול רפואי חיוני ביותר שאינו סובל דיחוי; לוויה של בן-משפחה מדרגה ראשונה; תאונה פתאומית של קרוב משפחה מדרגה ראשונה המאושפז בארץ; למטרות עבודה של עובד חיוני במערכת החיונית לתפקוד המדינה ובתנאי שלא ניתן לדחותה או לבצעה מרחוק; וכן לשם חזרת משלחת, או במקרה אחר שהוא חמור ודחוף מבחינה הומניטרית. על-אף שהרשימה נראית ארוכה, די בקריאה מהירה על מנת להבין שהיא מצומצמת מאוד בהיקפה ואינה מאפשרת לאזרח לחזור לארצו "סתם כך" משום שזהו ביתו; למשל משום שחזר מנסיעת עסקים או ביקור אצל משפחה המתגוררת בחו"ל, או לביקור מולדת של סטודנטים הלומדים בחוץ. אזרח ישראל בימי הקורונה אינו יכול לממש את זכותו היסודית לשוב למולדת, אלא חייב לשכנע שהמקרה שלו נופל לנסיבות יוצאות-דופן המצדיקות זאת. הנחיה זו מותירה ישראלים רבים מחוץ לגבולות. זו הנחיה מקוממת ובלתי חוקית, ומשבר הקורונה אינו יכול להצדיקה. אכן, אנו מצויים בימים של שבר וסגר; ואולם גם במצבי משבר – ודווקא במצבי משבר, ראוי להתנהל בכבוד ולא להפעיל אמצעים רומסניים. סעיף 6(ב) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העוסק ב"יציאה מישראל וכניסה אליה", קובע במפורש: "כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל." אין מדובר בהוראה טכנית או שולית, כי אם בהוראת חוק יסודית, המהווה חלק מהחוקה הבלתי שלמה של מדינת ישראל. הוראת חוק זו מגנה על חופש התנועה של הפרט, אך יותר מכך: היא מבטאת את עצם הזיקה בין אזרח לארצו. ההשקפה הבסיסית העומדת ביסוד מוסד האזרחות המודרנית אינה מתמצית בחובת האזרח לשלם למדינה מיסים ולשרת בצבאה, אלא כוללת גם אחריות מצד המדינה כלפי אזרחיה: שלא להותירם נעולים מאחורי הגבולות. אזרחות פירושה הוא: זהו ביתי! כמובן, כל זכות, גם חירות יסוד, ניתנת לפגיעה לצורך מימוש תכלית ראויה; לכאורה ניתן לטעון שמגפת הקורונה מאלצת את המדינה לנקוט בצעדים קיצוניים ומרחיקי לכת שאינם נהוגים בשגרה. ואולם טיעון זה אינו תופס כאן, משום שקיימים אמצעי זהירות אפקטיביים שניתן להפעיל כדי למנוע סכנת הדבקה מצד אזרחי ישראל השבים מחו"ל, למשל: בדיקת קורונה לפני העלייה לטיסה לישראל + בדיקת קורונה עם הנחיתה בארץ + חובת בידוד בת שבועיים במלונית + הפנייה לקבלת חיסון. אמצעים אלה הם עצמם קשים מבחינת הפרט, ואולם הם פחותים בחומרתם מהגלות שנכפתה על ישראלים שהעזו לצאת מהארץ (למטרות לגיטימיות שונות). כאשר ניתן לנקוט באמצעי שמידת הפגיעה ממנו בזכויות יסוד היא פחותה, אין הצדקה להפעיל את הנשק החמור ביותר. ויותר מכך: הכלל במדינה דמוקרטית הוא שכל אזרח הוא בן חורין לשוב לארצו בכל עת. מדינה המבקשת לשלול זאת ממנו – היא זו הצריכה למצוא לכך הצדקה ספציפית ומיוחדת. אלא שהמדינה שלנו הפכה את היוצרות והטילה על אזרחיה גלות, אם לא יצליחו להוכיח שהם מקרה הומניטרי מיוחד. חשוב לנו שנזכור שהמדינה שייכת לאזרחיה ונועדה לשרתם, ולא להיפך. חשוב להתבונן כיצד חוק יסוד מופר והופך לאות מתה. ואולי יותר מכל, חשוב לכונן תרבות פוליטית שהפירמידה הערכית שלה מציבה בראשה את האזרחים ורואה את טובתם תחילה.
