האם עירייה רשאית שלא להקים בשטחה בית ספר בהסתמך על שיקולי ביקוש גרידא? באפריל האחרון קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות של כב' השופטים אלרון וגרוסקופף, נגד דעתה החולקת של כב' השופטת ברק-ארז, כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיה אין להתערב החלטת עיריית נוף הגליל – שלא להקים בשטחה בית ספר ממלכתי שבו שפת הלימוד היא ערבית. עיקר הדיון עסק בשאלה אם שאלת הביקוש לחינוך ממלכתי במתכונת זו עשוי להוות שיקול מכריע בהחלטת העירייה, או שמא גם כאשר הביקוש אינו מספק יש להקים את בית הספר, על מנת למנוע הפלייה לרעה של תלמידי המגזר הערבי.
המערערים: הורים וילדים ממוצא ערבי, תושבי העיר נוף הגליל (בשמה הקודם: נצרת עילית), ועמותות – מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל. לטענתם, קיים צורך להקמת בית ספר ערבי בעיר ולכן פנו כבר בשנת 2013 אל המשיבים: עיריית נוף הגליל ושר החינוך. בעיר קיימים עשרה מוסדות חינוך ממלכתיים בשפה העברית ואף לא אחד בשפה הערבית. זאת, חרף העובדה שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2018, כמעט שליש מתושבי העיר הם ממוצא ערבי וזוהי העיר המעורבת היחידה בישראל שאין בה בית ספר ממלכתי בשפה הערבית. לאחר שדרישתם נענתה בשלילה, הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרתה הוסכם שיוקם צוות היגוי לבחון מחדש את צרכי החינוך בעיר ובתוך כך את הצורך להקמת בית ספר למגזר הערבי.
במאי 2017 הוצגה עמדת משרד החינוך והעירייה, לפיה העיר נותנת מענה חינוכי הולם לכלל המגזרים. הטענה התבססה על כך שבעיר נצרת, הסמוכה לנוף הגליל, קיימים בתי ספר ממלכתיים ומסגרות חינוכיות פרטיות בשפה הערבית. צוין כי במקרים שהמרחק בין בית התלמיד לבית הספר עולה על 2 ק״מ, יינתנו שירותי הסעה. במסגרת הדיון בעתירה, הצדדים הסכימו שהביקוש להקמת בית ספר בשפה הערבית ייבחן בעזרת סקר בקרב תושבי נוף הגליל מהמגזר הערבי.
בהתאם לכך הופץ שאלון בקרב למעלה מ-1,000 משפחות, ושאלון משלים בקרב למעלה מ-150 משפחות נוספות. העירייה הפיצה את השאלון באמצעות הדואר ודרשה מהנִמְעָנִים להחזיר את תשובותיהם באמצעות הדואר, משיקולים תקציביים. בפועל, רק כ-80 משפחות השיבו על השאלונים ומתוכן רק חלק תמך בהקמת בית הספר. מכאן הסיקו העירייה ומשרד החינוך, כי הביקוש לבית ספר בשפה הערבית הוא מוגבל. בדיון בבית המשפט המחוזי ביססו העותרים את דרישתם על שיעורם המשמעותי של תושבי העיר הערבים, במנותק מסוגיית הביקוש. ואולם בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על יסוד הביקוש המצומצם, וקבע כי בשל הסכמת הצדדים לבחינת סוגיית הביקוש, העותרים מושתקים מלטעון כי נתוני הביקוש אינם מכריעים.
במסגרת הערעור טענו העותרים כי ביקוש אינו מהווה שיקול בלעדי בכל הנוגע למימוש הזכות לשוויון בחינוך. כן נטען כי תוצאות השאלון לא נבעו מהיעדר הביקוש אלא מתוך הרגל של התושבים הערביים שהתחזק לאורך השנים. מנגד טענה העירייה כי ביקוש מהווה תנאי סף למימוש הזכות לשוויון בחינוך. משרד החינוך הצטרף לעמדת העירייה וטען כי בהעדר ביקוש קיים חשש לסגירת בית הספר.
כב׳ השופטת ברק-ארז סברה כי דין הערעור להתקבל. לשיטתה ,״ביקוש״ מהווה שיקול מרכזי אך לא מכריע; בהינתן שיעור מסוים באוכלוסייה שמוצאו ערבי, קמה לרשות המקומית החובה להקים בית ספר ממלכתי בשטחה אשר שפת ההוראה בו היא ערבית, גם אם הביקוש לכך הוא מצומצם. בפסק דינה התמקדה השופטת במעמד הזכות לשוויון בחינוך כזכות יסוד. אוזכרה ההלכה לפיה בכל הנוגע למימוש זכות יסוד, משקלם היחסי של שיקולים תקציביים או לוגיסטיים אינו מקבל מעמד מכריע.
כב׳ השופט אלרון, בדעת רוב, נתן משקל לאפשרות הקיימת לתלמידי העיר ללמוד בבתי הספר בעיר הסמוכה לנוף הגליל. הוא ציין כי התערבות בהחלטה המינהלית עלולה לפגוע בעקרון הפרדת הרשויות ובמעמדה הייחודי של מועצת העיר כגוף נבחר המצוי בעמדה הטובה ביותר למימוש סדרי עדיפויות של תושבי העיר הערבים והיהודים כאחד, והקצאת משאבי הציבור. כב׳ השופט אלרון התייחס לסעיף 24 לחוק חינוך ממלכתי, הקובע כי הורה המעוניין לרשום את ילדו למוסד חינוך ממלכתי דתי, ברשות מקומית שבה מוסד כזה אינו קיים, רשאי למסור על כך הודעה בשעת הרישום. כב׳ השופטת ברק-ארז העירה כי לא ניתן להסתמך על נתונים שנאספים בדרך זו, בשל העובדה שהסעיף אינו מחייב את ההורה למסור הודעה, ואינו מציין כי אי מסירת ההודעה תפורש כחוסר רצון להקמת בית ספר.
פסק הדין מעורר שאלות מעניינות בדבר היקף הזכות לחינוך ושוויון בחינוך; הזיקה בין חובת השלטון לאפשר מימוש זכויות יסוד לבין שאלות של ביקוש; ומידת נכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטות שלטוניות רגישות.
לעע"מ 7058/19 האני סלום ו-38 אח' נ' עיריית נוף הגליל (נצרת עילית) (מיום 20.04.2021), לחצו כאן
