פליטים אינם תיירים או מהגרי עבודה. פליטים הם עקורים המצויים תחת איום קיומי, משום שבמולדתם פרצה מלחמה ובתיהם נחרבו, או שהם נרדפים על רקע מוצא, גזע או דת. כך ארע עם פליטים מאפריקה שהתדפקו על שערי ישראל מדרום בעשור הקודם, וכך מתרחש עתה, עם התמשכות המלחמה של רוסיה באוקראינה. המלחמה נמשכת חדשים, זורעת חורבן, ופליטים נאלצים לבקש מקלט בארצות אחרות. לפי האו"ם, באפריל 2022 עמד מספר העוזבים את אוקראינה על כ-4.4 מיליון אנשים. האיחוד האירופי פותח את שעריו לפליטים. ישראל אינה מגרשת פליטים מאוקראינה, אך מכירה בזכויותיהם רק אם הם יהודים.
הכרה סלקטיבית בזכויות על רקע דת או לאום עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי, ואין לה מקום במדינה ליברלית. המסגרת המשפטית המסדירה את הסוגיה היא האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 .האמנה גובשה לאחר מלחמת העולם השנייה, ואולם גלי הפליטים לא נפסקו אז והם נמשכים כל העת מחמת סכסוכים אזוריים ורדיפות לאומיות. נציבות האו"ם לפליטים מדווחת על כ-26 מיליון פליטים בעולם, נכון ליוני 2021. "פליט", לפי האמנה, הוא מי ש"נמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל סכנה מבוססת לרדיפה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואינו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל סכנה כאמור". ומהן זכויות הפליט? האמנה מכירה בזכויות אדם בסיסיות. חובה על המדינה הקולטת להימנע מגירוש; מתוך כך נגזרות החובות לאפשר לפליט לעבוד מבלי שהעסקתו תחשב לבלתי חוקית, לקבל שירותי בריאות ורווחה בסיסיים הנהוגים במדינה, ולשלוח את הילדים לחינוך יסודי. זוהי מעטפת כלכלית שמטרתה לאפשר קיום מינימלי בכבוד והיא נועדה להגן על אדם באשר הוא אדם. היא אינה כוללת זכויות אזרח כמו הזכות להצביע, וגם לא דיור אקסקלוסיבי, אלא רק את הבסיסי ביותר.
ישראל חתמה על אמנת הפליטים הוותיקה לצד עשרות מדינות נוספות. בהתאם, ישראל הודיעה על מדיניות של אי החזרת פליטים מאוקראינה. ואולם בד בבד, ישראל לא הכירה בזכות הפליטים לעבוד והודיעה שלא תשלב את ילדיהם במסגרות חינוכיות. נדרשה התערבות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב )כב' השופטת מיכל אגמון גונן, מאי 2022 )כדי לחייב את המדינה להעניק לפליטים רישיונות עבודה. ברקע הפסיקה עומד החשש שאחרת יאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות שסכנות בטיחות לצידן, ללא זכויות סוציאליות, והן עלולות לבזות.
אמנת הפליטים היא חסרת שיניים. המחויבות הגלומה בה נטועה במישור היחסים הבינלאומיים. היא לא עוגנה בחוק מקומי, שכן בישראל לא חוקק חוק פליטים. ואולם בג"צ אמר את דברו, שמדינה מתוקנת אינה מדברת בשני קולות; שעה שישראל חתמה על אמנה מתוך מחויבות לקהילה הבינלאומית, יש לפרש את החקיקה המקומית באופן המתיישב עם חתימתה.
לפיכך, אין לראות את הפליט כמסתנן או כמי שנכנס לארץ שלא כדין. ואולם בפועל המדינה גוררת רגליים. במקרה תקדימי של פליטים מדרפור, נדרשה התערבות של בית המשפט העליון כדי להעניק רישיון שהייה לכאלפיים חמש מאות פליטים, משום שהמדינה נמנעה מלהסדיר את מעמדם במשך לא פחות מעשר שנים (בג"צ 17/4630 ,מיום 2021.4.25 .)
מדינה רשאית לשלוט בשעריה ולקבוע מי ייקלט בארצה. אך סמכות זו צריכה להיות מופעלת בהינתן החובה המהותית לכבד זכויות אדם. חוק השבות וקליטת יהודים הם ענין נפרד, שלא שייך לפליטות. שעה שמדובר בפליטים, החוק הבינלאומי אוסר להבחין בין אנשים לפי גזע, דת או לאום. השאלה איננה רק משפטית. לא יגרע דבר מאופייה היהודי של המדינה אם נכבד כמות ראויה של פליטים, ולהיפך: חוסנה הבינלאומי והמוסרי של המדינה יתחזק. ישראל אינה נדרשת לקלוט מיליוני אנשים, ואין ציפייה שתקלוט פליטים ללא גבול. אך לא מדובר ב"הכל או לא כלום". ראוי שהמדינה תידרש לתכנית מושכלת המתחשבת במגבלות התקציב ואשר תאפשר לקלוט כמות סבירה של פליטים. הענקת מעטפת הגנה בסיסית לפליטים לתקופת-מה היא אינטרס של ישראל, שחרטה על דגלה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית: ערכים יהודיים מעודדים הושטת עזרה לנרדף, וערכים דמוקרטיים מחייבים להגן על זכויות אנושיות בסיסיות ללא אפליה.
