קווים תחבורה ציבורית בע"מ היא חברה פרטית שמפעילה למעלה מאלף אוטובוסים לשימוש ציבורי וכפופה להוראות חוק אוויר נקי, התשס"ח-2008. סעיף 16 לחוק מטיל חובת רישום ודיווח על בעל היתר פליטה. סעיף 41(א) לחוק מעגן את סמכות הממונה ליתן הוראות למניעה וצמצום זיהום אוויר ממקור פליטה. מכוח סעיף חוק זה מסר הממונה לחב' קווים הוראות למניעה וצמצום של זיהום אוויר מצי כלי רכב. הוראות הממונה הטילו על החברה חובה להגיש דו"ח שנתי שכולל נתונים בעניין רמת הזיהום מכלי הרכב. החוק מסמיך את הממונה להטיל עיצומים כספיים בגין הפרת ההוראות.

ואמנם, במקרה זה מצא הממונה שתי הפרות: הראשונה, בנוגע לקבלת פניות הציבור על עשן שנפלט מכלי הרכב וביצוע הבדיקות המתאימות ברכבים שהתקבלה לגביהם תלונה במוקד. נמצא שהחברה לא פרסמה את דרכי ההתקשרות עם המוקד לפניות הציבור באופן קריא ובולט ולא הציבה את השילוט על כל הרכבים. בנוסף, נמצא שבמקרים רבים הפער ממועד קבלת התלונה ועד ביצוע הבדיקה על ידי החברה עלה על חודש, וזאת בניגוד לדרישה לבצע בדיקה בתוך שלושה ימים. ההפרה השנייה התייחסה לפרסום הדו"ח השנתי באתר האינטרנט של החברה. נמצא כי הדו"ח הוגש לממונה במועדו, אך לא היה זמין לעיון הציבור באתר החברה. כמו כן, הדו"ח הועלה לאתר עם פרטים חלקיים בלבד, שלא כללו את מלוא הנתונים הנדרשים: נעדרו נתוני צי מפורטים, נתוני פליטת חלקיקים ממוצעת מ-70% מכלל האוטובוסים ונתונים בדבר ביצוע הכשרה לנהיגה חסכונית. סכום העיצום הכספי שהוטל עמד על 679,560 ₪ בסך הכל: 543,600 ₪ בגין הפרת הוראות פניות הציבור בנושא עשן, וסכום של 135,900 ₪ בגין אי פרסום הדו"ח כנדרש. הממונה הפחית את סכום העיצום המירבי ב-40% משום שהחברה נקטה פעולות למניעת הישנות ההפרה וכן משום שלא הפרה את הוראות החוק בחמש השנים שקדמו להפרה הנדונה.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירת החברה באופן חלקי: לעניין קבלת פניות הציבור בנושא עשן והטיפול בהן, בית המשפט פסק כי אין מקום להתערבות בהחלטת הרשות. בנוגע לפרסום הדו"ח נקבע שחרף הפרת הוראות הממונה, יש לבטל את העיצום הכספי משום שמדובר בהפרה בעלת אופי טכני.

בערכאת הערעור, בית המשפט העליון התייחס לסמכויות המנהליות הנתונות בידי הממונה לצורך אכיפת חוק אוויר נקי, ביניהן הסמכות להטיל עיצומים כספיים. נוכח התפתחותה והתרחבותה של הרגולציה, יש הצדקה למעבר הדרגתי לאכיפה באמצעות כלים מנהליים יעילים, מהסיבה שההליך הפלילי מורכב ודורש משאבים רבים. מנגנון העיצומים הכספיים נועד לשמש להרתעה ולאכיפה של החוק ואופן הפעלתו משפיע על התנהלותם של מפרים פוטנציאליים. לעומת הדין הפלילי, ההפרות שבגינן יוטל עיצום כספי לא דורשות קיומו של יסוד נפשי או הוכחת נזק, ולרוב אינן מצריכות בירור עובדתי מורכב. צוין כי מנגנון העיצום הכספי מחייב לתת למפר הזדמנות להשמיע טענותיו, וכי חוק אוויר נקי קובע מדרג של סכומים שניתן להטיל על מפר. במישור התשתית העובדתית, בית המשפט ציין שטרם הטלת העיצום ערך הממונה בדיקות באתר האינטרנט של החברה למעקב אחר פרסום הדו"ח הנדרש והיקפו, ובנוסף נערך סיור בחברה לצורך פיקוח, במהלכו יידעו את נציגי החברה בדבר ההפרות.

הערך הסביבתי קיבל דגש בפסק הדין: בית המשפט העליון ציין כי הנגשת המידע הסביבתי לציבור מעניקה כלים לקידום ערכים סביבתיים. העלאת דו"ח שנתי באיחור ובאופן חסר אינה הפרה "טכנית" ויש לראותה כחלק מהרגולציה הסביבתית.

לפסק הדין של בית המשפט העליון ראו: עע"מ 430/20 המשרד להגנת הסביבה נ' קווים תחבורה ציבורית (16.03.2021).

לפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ראו: עת"מ (י-ם) 53652-03-18 חברת קווים תחבורה ציבורית בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (1.12.2019).

הבעיה אינה בהיעדר חקיקה. החקיקה בישראל מבקשת לקדם את הייצוג ההולם של קבוצות אוכלוסייה שונות, בהן גם נשים, בגופים ציבוריים שונים: סעיף 6ג לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951 קובע את החובה לתת ביטוי הולם לנשים בגופים ציבוריים. סעיף 15א(א) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 קובע את חובת הייצוג ההולם של שני המינים במקומות העבודה הציבוריים, בכל דרגה ובכל מקצוע. סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 קובע שעד שיושג הייצוג ההולם, השרים הממונים על החברה הממשלתית ימנו דירקטורים של בני או בנות המין שאינם מיוצגים באופן הולם בדירקטוריון המדובר. סעיף 239(ד) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע שבמועד מינוי הדירקטור החיצוני, אם כל חברי הדירקטוריון שאינם בעלי השליטה בחברה או קרוביהם הם בני מין אחד, יש למנות דירקטור חיצוני שהוא בן או בת המין השני.

החקיקה הנ"ל נוגעת לחברות ציבוריות וממשלתיות ואינה מחייבת חברות פרטיות. בחוק נקבעה הדרישה לייצוג הולם בנסיבות העניין, ולא קיימת מגבלה קשיחה הקובעת מכסה לייצוג הולם נשי. במגזר הפרטי המחוקק הטיל חובה לפעול להשגת ייצוג הולם רק בשני מקרים: במקרה של מינוי דירקטורים חיצוניים לחברה, ובמקרה של מעביד שמעסיק יותר מ-25 עובדים נקבעה החובה לפעול להעדפה מתקנת לאנשים עם מוגבלות ללא קשר למינם. בנוסף, בסעיף 2ב לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 נקבע מנגנון לקידום נשים בעסקים. לפיו, בעריכת מכרזים לביצוע התקשרות עם המדינה תינתן עדיפות לעסק שנמצא בשליטת אישה, אם הייתה הצעתו בין שתי הצעות או יותר שלהן תוצאה משוקללת זהה והיא הגבוהה יותר.

המרכז בדק נתונים שבידי משרד האוצר אודות 75 ספקים שסכום ההתקשרות בינם לבין המדינה היה הגבוה ביותר בשנת 2019. המסמך מתבסס גם על נתונים בדבר זהות חברי דירקטוריון של החברות הפרטיות שהתקבל מרשות התאגידים; פרטים על חברי הדירקטוריון בחברות הציבוריות שהתקבל מאתר הרשות לני"ע וכן פרטים בנוגע לחברי הועד המנהל של העמותות שהתקבל מאתר גיידסטאר.

מהניתוח האמפירי עולה שמרבית החברות (ציבוריות ופרטיות) המתקשרות עם המדינה בחוזים לרכישת טובין או שירותים עוסקות בתחומי המחשבים וטכנולוגיות המידע, בנייה פיתוח והנדסה, תעשייה ביטחונית, ניהול פרויקטים ולוגיסטיקה וגם אספקת ציוד רפואי. החלוקה המגדרית של חברי הדירקטוריון נעשתה לפי שמותיהם של חברי הדירקטוריון ומידע שאותר לגביהם באינטרנט. הממצאים לגבי נוכחות נשית הם אלה:

1. בכלל 64 הספקים שנבחנו מכהנים 322 דירקטורים, רק 27% הם נשים.
2. ב-39 החברות הפרטיות שנבחנו, שיעור הנשים בדירקטוריון עמד על 10% בלבד.
3. בתשע חברות ממשלתיות/ עירוניות ובשש עמותות שנבחנו שיעור הנשים בדירקטוריון החברות עמד על 43%.

מבט על הנעשה בעולם: בשנת 2019 פורסם מסמך מטעם הלשכה המשפטית של הכנסת, ובו סקירה משווה של חקיקה לגבי ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים של חברות ציבוריות באיחוד האירופי, וכן מספר מדינות בארצות הברית. המדינות שנסקרו נקטו בדרכי התערבות שונות על מנת לקדם ייצוג הולם של נשים במחוזותיהן: חלקן התערבו באמצעות החלטות, או תוך ניסיון לפעול בשיתוף פעולה עם המגזר העסקי. גישה אחרת היא קביעת מכסות של ייצוג הולם עם סנקציות בצידן (כפי שנעשה בנורבגיה). בחקיקה הישראלית לא נקבעה מכסה קשיחה, אך ישנה דרישה לייצוג הולם בנסיבות העניין.

גם מדינות העולם סובלות מייצוג נשי חסר. דו"ח שפרסמה חברת DELOITTE העולמית, בו נבחנו נושאים שנוגעים לכהונת נשים כדירקטוריות ב-64 מדינות, מראה שבשנת 2017 אחוז הנשים שכיהנו כחברות דירקטוריון בישראל עמד על 21%. זאת בעוד שהממוצע העולמי עמד על 15% לייצוג נשי בדירקטוריונים של חברות בעולם.

"נשים בדירקטוריונים של תאגידים: מבא על החברות המובילות בהיקף ההתקשרויות עם מדינה בשנת 2019" מרכז המחקר והמידע של הכנסת (12.01.2021).

"חקיקה לגבי ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים של חברות ציבוריות – סקירה משווה", הלשכה המשפטית תחום חקיקה ומחקר משפטי (13.05.2019).

היחידה לשירות הדירקטוריון, DELOITTE (רבעון שני, 2017).

"קרטל ספרי הלימוד" הוא שם לפרשה שראשיתה בשנת 2008. מספר חברות להפצת ספרי לימוד תיאמו ביניהן הצעות מחיר לקראת מכרזים שערך משרד החינוך במסגרת פרויקט  השאלת ספרי לימוד. הנאשמים תיאמו גם החרמה של מכרזים במטרה להשיא את רווחיהן על חשבון ציבור ההורים והתלמידים. התנהלות זו נמשכה חמש שנים, עד שבשנת 2015 הוגש כתב אישום.

כידוע, לפי סעיף 2 לחוק התחרות הכלכלית, תשמ"ח-1988 אין בעבירה של הסדר כובל להוכיח פגיעה בפועל בתחרות, אלא די להצביע על פוטנציאל לפגיעה כזו. היסוד הנפשי הנדרש להשתכללות העבירה היא ידיעה בפועל של הנאשמים על אודות השלכות התנהגותם ואפשרות גרימת התוצאות שיצמחו ממנה. כאן, הנאשמים טענו לפגיעה בשוויון העשויה לבסס הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. לטענתם, תנאי המכרז יצרו חזית אחידה של בתי הספר, מוסדות החינוך והרשויות המקומיות מול חברות ההפצה. נטען שתנאי המכרז מצמצמים את חלופות המכירה שבפני המפיצים, מעצימים את כוח המיקוח של הרוכש ושעצם איגוד הרוכשים לרכישה משותפת למעשה הופכים את המכרז עצמו להסדר כובל.

בית המשפט פסק שאין בסיס לטענה של פגיעה בשוויון: ראשית, אין תשתית שמלמדת על תחרות בין מוסדות החינוך על רכש ספרים שעלולה לפגוע בתחרות בין המפיצים. שנית, משרד החינוך פעל ליישום חוק השאלת ספרי הלימוד, תשס"א-2000 במטרה להוזיל מחירים ולצמצם פערים חברתיים. פעולה זו תואמת את החקיקה לעניין מכרזים משותפים: "קשה עד מאוד לראות במשרד החינוך כמי שנמצא באותה קבוצת שוויון של הנאשמים… מטרתם הייתה להביא להוזלת ספרי לימוד ולצמצום פערים חברתיים. מדובר בפעולה שלטונית, שבוצעה בגלוי וברבים, ולתכלית ראויה.. פעולת הנאשמים, לעומת זאת, לא נועדה אלא להשיא את רווחיהם… פעולות אלו אף הוסתרו מן הרשויות".

בית המשפט גזר שמונה חודשי מאסר בפועל על סיגל חבז, מנהלת בחברת "ספר לכל". על מר אודי זלוף, שכיהן אף הוא כמנהל בחברה זו, נגזרו ארבעה חודשי מאסר בפועל, ועל מר רחמים זלוף, בן 86, הבעלים של החברה, נגזרו חודשיים מאסר בפועל לצד חודשיים של עבודות שירות. בית המשפט גזר שישה חודשי מאסר בפועל על מר עודד שפר, הבעלים והמנכ"ל של חברת "מדע". בית המשפט גזר חמישה חודשי מאסר על מר שי כהן, שכיהן כמנהל בחברת "יש הפצות", ועל מר משה כהן, המנכ"ל והבעלים של החברה נגזרו 75 ימי מאסר בפועל. לצד עונשי מאסר הוטלו קנסות בגובה של עשרות ומאות אלפי שקלים הן על החברות והן על נושאי המשרה. הקנס הגבוה ביותר הושת על חב' "ספר לכל" בסכום של 500,000 שקלים. חברה זו הורשעה בכל העבירות שטענו בכתב האישום: צד להסדר כובל וקבלת דבר במרמה, עבירות על ידי אורגן של החברה.

הטלת עונשים של מאסר בפועל בגין עבירות לפי חוק התחרות הכלכלית איננה מהלך שבגשרה. גזר הדין, מפי כבוד השופט עודד שחם, מהדק את האכיפה הפלילית בתחום זה.

להכרעת הדין ראו: ת"פ (י-ם) 54822-08-15 מדינת ישראל נ' כהן ואח' (14.03.2021).

לגזר הדין ראו: ת"פ (י-ם) 54822-08-15 מדינת ישראל נ' כהן ואח' (27.10.2020).

רפורמת השוק הסיטונאי מצויה ברקע עתירה זו. בזק מפעילה תשתית רשת תקשורת נייחת, בהתאם לרישיון שניתן לה מכוח חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. תשתית זו מגיעה כמעט לכל בית בישראל. הקמת תשתית נייחת עצמאית כרוכה בהשקעת משאבים כלכליים עצומים ומהווה חסם כניסה לתחרות בשוק התקשורת. מסיבה זו, נקבע במסגרת הרפורמה שחב' בזק תחויב לאפשר לספקי שירות אחרים בשוק לחכור ממנה מקטעי תשתית ובאמצעותם יוכלו לספק שירותי תקשורת לציבור. בעקבות שתי וועדות ציבוריות, הנחה שר התקשורת את בעלות התשתית (חברות בזק ו"הוט") ואת ספקי השירות (גולן טלקום, סלקום, פרטנר ונוספים) לנהל משא ומתן לשם גיבוש הסכם לשימוש בתשתית. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, פרסם משרד התקשורת את רשימת השירותים הסיטונאיים שבזק מחויבת לספק לספקי טלפוניה. בזק טענה שאין הצדקה להכליל את הטלפוניה בין השירותים הסיטונאיים, משום שאספקת שירות כזה אינו ישים וגורם לפגיעה בקניינה. לאחר שמיעת טענותיה ועיון בהמלצות מומחים, קבע שר התקשורת את הוראות אסדרת השירותים הסיטונאיים, שקובעות את דרך אספקת שירות הטלפוניה הסיטונאי ואת התעריפים המרביים שבזק רשאית לגבות מספקי השירות. החלטה זו עוגנה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (שימוש ברשת בזק ציבורית של מפ"א), תשע"ה-2014.

בזק עתרה לבג"ץ (בג"ץ 8976/14 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, מיום 23.05.2016). בעתירתה, בזק תקפה את ההחלטה המחייבת את החברה לספק את שירותי הטלפוניה על גבי התשתית שבבעלותה. במקביל לדיונים בעתירה, בחן משרד התקשורת שלושה פתרונות טכנולוגיים באמצעותם תוכל בזק לבצע התאמות בתשתית במטרה לאפשר לספקים נוספים לספק את שירותי הטלפוניה. ואולם, בזק דחתה את שלושת הפתרונות שהוצעו לה בטענה שהם אינם ישימים. במשך כל זמן הדיונים בעתירה, בזק לא פעלה להתאמת התשתית שבבעלותה לתוכנית שקבע השר. במאי 2016 דחה בג"ץ את עתירתה של בזק.

חובת בזק מכוח התקנות הנ"ל נכנסה לתוקף במאי 2015. חרף חלוף הזמן, החברה לא החלה להיערך לאספקת שירות הטלפוניה. כתוצאה מכך, ועל מנת למנוע את המשך העיכוב ביישום התקנות, החל מחודש אוקטובר 2015 נוהל שיח בין בזק למשרד התקשורת במטרה לקבוע הסדר זמני. כשנתיים לאחר מכן, פרסם משרד התקשורת הסדר זמני, לפיו בזק תעניק שירותי Resell לספקי השירות: בזק תמכור לספקים דקות שיחה, והם ימכרו אותם ללקוחותיהם במחיר קמעונאי, ללא שינוי בניתוב השיחות. ההסדר הוגבל לשנה. לקראת תומו, פנתה בזק למשרד התקשורת בבקשה להאריך את ההסדר הזמני. בקשתה נדחתה. בעקבות כך, הודיעה בזק שלא תספק את שירות הטלפוניה כפי שנקבע בתקנות, גם בתום ההסדר הזמני. בגין אי אספקת שירות הטלפוניה הסיטונאי בתקופה שבין מאי 2015 לאוקטובר 2015 ונוכח הסירוב של בזק לקיים את החלטת השר, ביום 27/12/2018 החליט מנכ"ל משרד התקשורת להטיל על בזק עיצום כספי בסך 11,163,290 ₪.

ביהמ"ש לעניינים מנהליים התייחס בהכרעתו לשני עניינים משמעותיים הנוגעים לעתירה המנהלית: ראשית, נפסק שאין לאפשר לבזק לתקוף בעקיפין את החלטת השר לעניין אסדרת שירותי הטלפוניה נוכח התנהלותה: בזק בחרה להפר ביודעין את החלטת השר ולהשתהות בתקיפת ההחלטה. בעצם התנהלות זו בזק עשתה דין לעצמה ובכך נפל פגם בהתנהלותה. שנית, היקף ההתערבות השיפוטית של בית המשפט בהחלטה להטיל עיצומים כספיים ייעשה בהתאם לכללי המינהל הציבורי. בית המשפט פסק שאין מקום להתערב בהחלטה משום שהיא אינה נגועה באי-סבירות קיצונית ולא נפל בה פגם. מנכ"ל משרד התקשורת ביצע את חובתו ובתוך כך התייעץ עם הוועדה המייעצת שלפי החוק בטרם החליט להטיל את העיצום הכספי.

לפסק הדין: עת"מ 61985-02-19 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' (פורסם בנבו, 18.04.2021)

העובדות הרלוונטיות הן בתמצית כדלקמן: במהלך אוגוסט 2015 פרסם תאגיד המים "מי חדרה" מכרז לביצוע עבודות לבניית מערכות מים וביוב. המכרז היה בנוי באופן של תחרות בין מציעים על גובה הנחה מהמחירון שפורסם במסמכי המכרז. אומדן התאגיד, שלא היה גלוי למגישי ההצעות במכרז, עמד על הנחה של 3% מהמחירון. את מסמכי המכרז רכשו שש חברות, וביניהן מגנזי תשתיות, חב' משה בוצ'ן (ביוב – עבודות ואחזקה) בע"מ וחב' חכמון גבאי בע"מ.

טרם הגשת ההצעות למכרז, הגיע הנאשם לחדרה במטרה להיפגש עם קבלן משנה שצפוי היה לעבוד בפרויקט עם חב' מגנזי תשתיות בע"מ. במקום נכחו נציגי חלק מהחברות אשר בהמשך הגישו הצעות למכרז, ביניהם נציג חב' בוצ'ן. בכתב האישום המתוקן נטען שבמסגרת המפגש, בעצם נוכחותו ובאמצעות המידע שהעביר, הנאשם סייע לתיאום ההצעות במכרז.

הנאשם הודה שנכח בפגישה עם נציגי החברות המתחרות, בטרם הגשת ההצעות למכרז. באותה פגישה, החברות חילקו ביניהן את הזכייה במכרז כך שחב' מגנזי תשתיות תזכה בו. החברות סיכמו ביניהן שחב' מגנזי תשתיות וחב' בוצ'ן תצענה מחיר שיעמוד על תוספת של 6% תוספת מעל המחירון, בעוד שחב' חכמון גבאי וחברות נוספות תצענה מחירים שעמדו על תוספות שבין 8.9% לבין 9.6% מעל המחירון. לפי ההלכה הפסוקה, תיאום מחירים בין מתחרים במכרז עולה כדי הסדר כובל כהגדרתו בסעיף 2(א) ובסעיף 2(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 (ראו למשל פרשת תיק הרמזורים בחיפה, שם הורשעו שניים מהנאשמים בעבירת הסדר כובל לאחר שתיאמו מחירים, והנאשם השלישי הורשע בעבירה של סיוע להסדר כובל: ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, 14.07.2005). במקרה כאן, הנאשם סייע לביצוע עבירה של הסדר כובל, ובכך עבר עבירה נגזרת לעבירה העיקרית.

בגזר הדין, בית המשפט התחשב בכך שהנאשם הודה באשמה, במעמדו כמסייע, ולכך שלא הפיק טובת הנאה לעצמו מההסדר.  בכל הקשור לתיאום בין המציעות במכרז, תלוי ועומד כתב אישום נפרד. במסגרת פרשה זו, הוגשו שלושה כתבי אישום בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון, צד להסדר כובל בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים.

לגזר הדין ראו: ת"פ (מרכז לוד) 18619-10-19 מ"י נ' ירון רן, מיום 20.10.2020.

פרויקט השאלת ספרי לימוד נועד לסייע בהוזלת מחירי ספרי הלימוד בישראל, להקל בנטל התשלומים המוטל על הורי התלמידים והתלמידות, ליתן הזדמנות שווה לכלל שכבות האוכלוסייה לרכוש סל ספרים מלא ומעודכן ובדרך זו לצמצם את הפערים בחברה ולקדם שוויון ההזדמנויות. החל משנה"ל תשע"ט, כל בתי הספר חויבו להפעיל תכנית להשאלת ספרים. האחריות להפעלת התוכנית ויישומה חלים על משרד החינוך, הרשויות המקומיות ובתי הספר. בשנים 2009-2008, משרד החינוך ערך מכרזים במטרה להקים מאגר של ספקי ספרים במחיר הטוב ביותר. לפי ממצאי בית-המשפט, החברות תיאמו ביניהן את המחירים שיציעו. תיאום המחירים אפשר לחברות לחלק ביניהן את הזכייה בבתי הספר השונים. בית-המשפט קבע שמדובר בתיאום שיטתי ורחב היקף. הקרטל פגע פגיעה קשה בציבור התלמידים והוריהם, בתחרות ובמטרת הפרויקט, בשל המרמה השיטתית.

בשנת 2012 פרסם משרד החינוך מכרז חדש. מדובר במכרז בהיקפים גדולים שנועד להביא להנחות משמעותיות. החברות המורשעות לא הגישו הצעה למכרז זה ולכן הואשמו בהחרמה מתואמת מתוך מטרה להשיא רווחים. המכרז בוטל ובשל לחץ הזמנים לקראת פתיחת שנת הלימודים, משרד החינוך נאלץ להגיע להסכם עם חברות הקרטל שהשיג הנחה נמוכה שיעור 10% בלבד מהמחיר הקטלוגי. מכרז נוסף פורסם בשנת 2013 על ידי החברה למשק וכלכלה בנושא השאלת ספרי לימוד. גם במקרה זה, חברות הקרטל נפגשו על מנת לתאם את החרמת המכרז. בנוסף, החברות תיאמו ביניהן את שיעור ההנחה שיציעו לבתי הספר, ותיאמו הנחה נוספת – נמוכה יותר – שיתנו במקרה שמשרד החינוך יפנה אליהם ישירות. בית המשפט קבע, שמדובר ב"התארגנות משמעותית, נרחבת שיטתית ומתוחכמת שנועדה לסכל את המכרז" ושהיא "בעלת נזק כספי של ממש בשל התיאום".

לסיכום,  בית המשפט הרשיע את הנאשמים – חברות ומנהליהן בעבירות של צד להסדר כובל, בחלק מן המקרים – בנסיבות מחמירות, ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. גזר הדין טרם ניתן.

נציין, כי בשנת 2015 הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית מטעם ארגון ההורים הארצי כנגד חברות הקרטל, בטענה שקרטל הספרים גרם נזק אדיר לציבור ההורים במדינה [תצ (מרכז) 30969-07-15 ארגון ההורים הארצי למערכת החינוך נ' משה כהן (פורסם בנבו, 25.03.2016)]. הדיון בתובענה הופסק והיא הועברה להידון בפני בורר.

להכרעת הדין לחצו כאן.

כידוע, סעיף 21(א) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 מעגן את סמכות הממונה על התחרות הכלכלית להתנגד למיזוג, אם כתוצאה ממנו תיפגע התחרות בענף באופן משמעותי או שתיווצר פגיעה משמעותית בציבור. ההנחיה שבסעיף היא כללית. דוקטרינת הפירמה הכושלת משתלבת בשיקול הדעת של הממונה, ומאפשרת לאשר מיזוג בין חברות מתחרות על רקע הערכה כי אחת מהן צפויה ממילא לעזוב את השוק. תנאי עיקרי להפעלת הדוקטרינה הוא שהפירמה מצויה במצב של חדלות פירעון, ואין אפשרות ריאלית שתתאושש ותחזור לפעול. הדוקטרינה נועדה להגן על שני אינטרסים מרכזיים: אינטרס חברתי שמטרתו לפגוע כמה שפחות בבעלי המניות, בנושים ובעובדי החברה; ואינטרס תחרותי המתמקד בניתוח השוק על רקע הצפי להתמוטטות החברה הכושלת.

באוגוסט 2018 אישרה הממונה על התחרות, עו"ד מיכל הלפרין, את המיזוג בין ערוץ 10 לבין רשת. האישור למיזוג הותנה בכך שרשת תמכור את אחזקותיה בחברת החדשות, בה החזיקה במשותף עם שידורי קשת בע"מ. מכירת האחזקות בחברת החדשות תיעשה עוד בטרם ביצוע המיזוג בין הצדדים. החלטת הממונה ניתנה בהתאם ל״דוקטרינת הפירמה הכושלת״: ביסוד ההחלטה עמד ניתוח מצבו הכלכלי של ערוץ 10, שהצביע על גרעון מצטבר ונמשך. הממונה העריכה כי ערוץ 10 צפוי לצאת מן השוק כליל, וכתוצאה מכך תיעלם אחת משתי חברות החדשות המרכזיות בטלוויזיה. בית-הדין לתחרות אימץ את עמדת הממונה, בקבעו כי ההחלטה התקבלה בשים לב למצבו של שוק התקשורת הישראלי. מדובר בשוק מצומצם יחסית, וההערכה היא שהמיזוג יתרום לרמת העשייה ולגיוון בענף.  

לקישור להודעת רשות התחרות לחצו כאן.

שוק ביטוחי הבריאות מתקיים בשלושה רבדים: הרובד הראשון, ביטוח בריאות ממלכתי שניתן לכל תושב באמצעות החברות בקופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; הרובד השני, שירותי בריאות נוספים (שב"ן) הנמכרים על ידי קופות החולים; והרובד השלישי, ביטוחים הנמכרים על ידי חברות הביטוח הפרטיות העצמאיות.

בשוק ביטוחי הבריאות הפרטיים פועלות 11 חברות ביטוח פרטיות עצמאיות, ביניהן: AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ, איילון חברה לביטוח בע"מ, כלל ביטוח בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ. מוצרי הביטוח המצעים על ידי חברות הביטוח מחולקים לפי שלושה קריטריונים בולטים:

1. ביטוח פרט לעומת ביטוח קבוצתי: ביטוח אותו ניתן לרכוש באופן פרטני או דרך מעסיק. תחום הביטוחים הקבוצתיים בולט בהיותו ריכוזי ופועלות בו שלוש חברות הביטוח הגדולות ביותר (הראל השקעות בביטוח ושירותים פיננסיים בע"מ, הפניקס חברה לביטוח בע"מ וכלל ביטוח בע"מ). שלוש חברות אלה מחזיקות יחד בנתח שוק מצרפי שעומד על 90% מהפרמיות. שני סוגי הביטוחים נבדלים במספר היבטים:
   • מילוי הצהרת בריאות – "חיתום": כשלקוח רוכש ביטוח פרט הוא ממלא שאלון אישי המעיד על מצבו הרפואי. באמצעות הצהרה זו, חברת הביטוח מקטינה את הסיכון שהיא לוקחת, ואף באפשרותה לבחור אם לבטח את הלקוח ובאיזה מחיר. בביטוחים קבוצתיים, ישנו חלון זמן שמאפשר למבוטח להצטרף לפוליסה מבלי למלא את הצהרה זו. לעומת זאת, לצורך רכישת ביטוח פרט החיתום הוא חובה. מסיבה זו תהליך החיתום מהווה חסם מעבר בין פוליסות ביטוח שמציעות חברות שונות.
   • אופק המכירה: בביטוח פרט אפיק המכירה העיקרי הוא סוכן הביטוח, בעוד שבביטוחים קבוצתיים לרוב שוכרים יועץ שיערוך מכרז בין חברות הביטוח השונות והצעותיהן. בביטוח קבוצתי התמחור נמוך יותר משום שעסקת המכירה מבוצעת מול קבוצה גדולה יותר של לקוחות.
   • משך הזמן: ביטוחים קבוצתיים לרוב תחומים בזמן. בביטוח פרט, חברת הביטוח מתחייבת לחייב את הלקוח לכל חייו. ביטוח הפרט יקר יותר משום שהוא מגלם בתוכו את הסיכון המיוחד שחברת הביטוח לוקחת על עצמה.
2. מוצרי פיצוי לעומת מוצרי שיפוי: מוצרי פיצוי הם מוצרים שמעניקים פיצוי כספי (מחלות קשות ותאונות אישיות). מוצרי שיפוי נותנים ללקוח מימון עבור הליכים רפואיים (ניתוחים, השתלות, ייעוץ ותרופות). בגין מוצרי פיצוי ניתן לתבוע מספר חברות ביטוח.
3. הבחנה בין כיסויים המבטחים כנגד "קטסטרופות" מול כיסויים שאינם כאלו: זוהי אבחנה שאיננה רשמית. מצב קטסטרופלי הוא כזה שבמידה והתרחש הוא צפוי לגורם להוצאה כספית מאוד גדולה. כיסוי השתלות נחשב למצב "קטסטרופה" בשל עלותו הגבוהה.

מנתוני המחקר עולה, כי במהלך התקופה שנבדקה נצפה גידול של 30% במספר המבוטחים בשוק ביטוחי הבריאות. תחום הביטוחים הקבוצתיים נמצא הרבה יותר ריכוזי משוק ביטוחי הפרט. בתחום הביטוחים הקבוצתיים נרשמה עקביות במספר הגבוה של הביטוחים הנרכשים אצל שלוש חברות הביטוח הגדולות בשוק. לעומת זאת, בתחום ביטוחי הפרט ניכרה ירידה עקבית בביטוח שנרכש משלוש החברות הגדולות. קרי, במסגרת ביטוחי הפרט התבטאה עליה בתחרות על מבוטחים חדשים.

בעיה שעולה מהמחקר היא ביטוח יתר וכפילות. בעיה זו נובעת בעיקר משום היעדר מידע אצל רוכשי הביטוחים לגבי טיב הביטוח שרכשו, או בשל רכישה מודעת המבוססת על הרצון להחזיק במספר ביטוחים השונים אחד מהשני במידת מה. ביטוח יתר הוא שם כולל למצב בו המבוטח מחזיק במספר ביטוחים שונים לאותו אירוע ביטוחי, אך בפועל בעת התרחשות האירוע הביטוחי המבוטח יוכל לתבוע רק חברת ביטוח אחת. התמונה המתקבלת היא שזו תופעה שכיחה מאוד. הערכת הרשות היא שתופעה זו נובעת מחוסר הבנה ו/או מודעות לגבי המוצר הביטוחי. מידת הבידול הנמוכה שבין הביטוחים בהם מחזיק המבוטח מבטאת חוסר יעילות שעלול לגרום להוצאות מיותרת של המבוטחים.

בעיה נוספת עליה מצביעה הרשות קשורה לאופן העסקתם של סוכני הביטוח על ידי חברות הביטוח. סוכני הביטוח מהווים ערוץ מכירה עיקרי של ביטוחי הפרט. סוכן הביטוח עשוי לצמצם את פערי המידע שבין המבוטח לבין החברה, בדרך של בירור מצבו של המבוטח וצרכיו. תפקידם של סוכני הביטוח כמתווכי מידע עשוי לעורר תחרות בשוק הביטוח, על ידי ציוד הלקוח במידע הנדרש לו בדבר סוגי הביטוח המוצעים למכירה ומחיריהם ואולם, סוכני ביטוח אשר אינם מצויים ביחסי עובד-מעביד עם חברות הביטוח יכולים להתקשר עם מספר חברות ביטוח; חברות הביטוח מתגמלות את סוכן הביטוח לפי כמות המכירות ללקוחות ובדרך זו ממריצות את הסוכן להעדיף את חברת הביטוח לפי התגמול המוצע לו, ולא לפי צרכי המבוטח. מנתוני המחקר עולה שבמרבית המקרים, הסוכן מוכר פוליסות של חברה אחת בלבד. דפוס זה מעיד על נטייה חזקה לרכז את המכירות אצל חברה אחת, שלא בהכרח מיטיבה עם כל המבוטחים.

לדו"ח המחקר לחצו כאן.