העימות הצבאי בין ארצות-הברית וישראל לבין איראן בשנת 2026 עומד במרכז הדוח ומהווה אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על התחזיות הכלכליות בעולם. לפי הדוח, הפגיעה במתקני אנרגיה באזור המפרץ ושיבושים בתנועת הספינות במצר הורמוז הובילו לעלייה חדה במחירי הנפט, הגז והדשנים. חשיבותו של מצר הורמוז נובעת מכך שבשנת 2025 עברו דרכו כ-20% מתפוקת הנפט העולמית וכ-25% מהסחר הימי בנפט, לצד חלק משמעותי מהסחר בגז טבעי נוזלי. משום כך, פגיעה בפעילותו אינה מוגבלת למדינות המעורבות בעימות, אלא משפיעה על הכלכלה העולמית כולה. מחירי הנפט עלו ביותר מ-50% מאז פרוץ המשבר. לעליית המחיר השלכות רחבות על הפעילות הכלכלית, שכן התייקרות הנפט והגז מעלה את עלויות הייצור, התחבורה והחשמל לעסקים. כתוצאה מכך, מחירי מוצרים ושירותים רבים במשק עולים, דבר התורם להתגברות האינפלציה. במקביל, הגידול בהוצאות משקי הבית על אנרגיה ומזון מצמצם את היקף הצריכה בתחומים אחרים ופוגע בביקוש הכולל במשק.

השפעות העימות עם איראן אינן מוגבלות לשוק האנרגיה. למדינות המפרץ תפקיד מרכזי בייצור דשנים וחומרי גלם תעשייתיים: הן אחראיות לכ-34% מיצוא האוריאה העולמי ולכ-20% מיצוא האמוניה והפוספטים המשמשים לייצור דשנים. פגיעה באספקת חומרי גלם אלה עלולה לפגוע בתפוקה החקלאית במדינות רבות. בנוסף, האזור משמש מוקד חשוב לתעופה, למסחר ולשירותים בינלאומיים, ולכן החרפת העימות עלולה להשפיע על ענפי התיירות וההובלה האווירית.

העלייה במחירי הנפט והגז, לצד החשש מהתגברות האינפלציה, מציבים אתגר למדיניות הכלכלית. לפי הדוח, שיעור האינפלציה הממוצע בקרב מדינות ה- G20 צפוי לעמוד על כ-4% בשנת 2026, בין היתר בשל התייקרות האנרגיה והשפעתה על עלויות הייצור, התחבורה והצריכה. על הרקע הזה ממליץ ה-OECD לבנקים מרכזיים להערך להתאים את מדיניות הריבית למיתון האינפלציה. בנוסף מומלץ להעניק סיוע ממשלתי זמני וממוקד למשקי בית ולעסקים שנפגעו מעליית מחירי האנרגיה, תוך קביעת מנגנון פקיעה ברור לצעדי הסיוע ושמירה על יציבות התקציב הציבורי.

הדוח מציין כי ערב ההסלמה במזרח התיכון, הכלכלה העולמית הפגינה עמידות יחסית. במהלך שנת 2025 נרשמה צמיחה חזקה מהצפוי, שנתמכה בתנאים פיננסיים נוחים ובהתרחבות הפעילות הכלכלית במספר אזורים בעולם. פרוץ העימות במזרח התיכון הוביל לעלייה חדה במחירי האנרגיה ולחשש משיבושים בשרשראות האספקה, אשר פגעו בתחזיות הצמיחה העולמיות. על רקע זה צופה ה-OECD כי התוצר העולמי יצמח בשיעור של 2.9% בשנת 2026 ובשיעור של 3% בשנת 2027. אף שהתחזיות עודכנו כלפי מטה בעקבות ההסלמה, הדוח מדגיש כי ערב ההסלמה במזרח התיכון נהנתה הכלכלה העולמית ממומנטום כלכלי חיובי, שנתמך בתנאים פיננסיים נוחים ובצמיחה חזקה מהצפוי בשנת 2025.

הדוח מטפל גם בשינוי במדיניות המכסים של ארצות הברית. בתחילת שנת 2026 הטיל נשיא ארצות הברית מכסים נרחבים על יבוא מכוח חוק המטפל במצבי חירום:  (International Emergency Economic Powers Act). בית המשפט העליון האמריקאי פסל מהלך זה בנימוק שהחוק לא מסמיך את הנשיא להטיל מכסים שוטפים באופן גורף. בעקבות הפסיקה בוטלו המכסים המקוריים והוחלפו במכס רוחבי בשיעור של 10% על רוב המוצרים המיובאים לארצות הברית, ללא הבחנה בין מדינות המקור, למעט מספר חריגים. כתוצאה מכך ירד שיעור המכסים האפקטיבי מכ-14% תחילה לכ-9.9% עתה. לפי הדוח, הפחתה זו צפויה למתן את הפגיעה בסחר העולמי ולשפר את תחזיות הצמיחה של מספר כלכלות מתפתחות, ובהן ברזיל, סין, הודו ואינדונזיה. בהתאם לתחזית, התוצר צפוי לצמוח בשנת 2026 בשיעור של 1.5% בברזיל, 4.4% בסין, 6.1% בהודו ו-4.8% באינדונזיה. עם זאת, הדוח מדגיש כי אף ששיעור המכסים שנלקח בחשבון בתחזיות נמוך מזה שהונח בדצמבר 2025, הוא עדיין גבוה משמעותית מרמת המכסים ששררה בארצות הברית לפני שנת 2025. לכן, אי-הוודאות סביב מדיניות המכס האמריקאית ממשיכה להכביד על התחזיות הכלכליות.

הארגון ממליץ להימנע מהטלת מגבלות יצוא חדשות בתגובה לשיבושים בשרשראות האספקה, מחשש להחרפת המחסור ולהעלות מחירים. מומלץ לחזק את הפיקוח על המערכת הפיננסית לנוכח התנודתיות בשווקים והקשרים ההולכים ומתרחבים בין בנקים לבין גופים פיננסיים חוץ-בנקאיים, כגון חברות ביטוח, קרנות פנסיה וקרנות השקעה. לפי הדוח, הקשרים בין בנקים לבין גופים פיננסיים חוץ-בנקאיים מתבטאים בחשיפה לנכסים דומים ובתלות פיננסית הדדית משום כך, זעזוע בגוף אחד עלול להשפיע במהירות גם על גופים אחרים במערכת הפיננסית. לבסוף, מדגיש הדוח את הצורך בצמצום התלות בדלקים מיובאים ובשימוש יעיל יותר באנרגיה, כדי להפחית את פגיעותיהן של מדינות לזעזועים גיאופוליטיים עתידיים בשוקי האנרגיה.

הארגון מניח כי השיבושים בשוקי האנרגיה יתמתנו בהדרגה במהלך שנת 2026, ולכן מחירי הנפט, הגז והדשנים צפויים לרדת בהמשך השנה. תחזית זו מבוססת על ההנחה שהעימות במזרח התיכון לא יתרחב וכי לא יחולו שיבושים נוספים בנתיבי הסחר. לצד זאת, הדוח מייחס לבינה המלאכותית תפקיד מרכזי בצמיחה העולמית. השקעות בתשתיות בינה מלאכותית, במרכזי נתונים ובייצור שבבים תומכות בהתרחבות הפעילות הכלכלית, בעיקר בארצות הברית ובאסיה, ותורמות לגידול בהשקעות ובהיקפי הייצור. הדוח ממחיש כי המשך הצמיחה העולמית תלוי במידה רבה באיזון שבין ההשפעות החיוביות של ההשקעות בבינה מלאכותית לבין ההשלכות הכלכליות של משברי אנרגיה ואי-ודאות גיאופוליטית.

בעניין השפעתם של סיכונים גיאופוליטיים על הפעילות הכלכלית, נבקש להפנות לתחזית המקרו-כלכלית של חטיבת המחקר בבנק ישראל מחודש מרץ 2026. התחזית מצביעה על כך שההסלמה הביטחונית הובילה לפגיעה זמנית בפעילות המשק, בין היתר בשל גיוס מילואים נרחב, מגבלות על הפעילות בעורף ועלייה במחירי האנרגיה. בנק ישראל מציין כי גורמים אלה תורמים לעלייה באינפלציה ולפגיעה בקצב הצמיחה ביחס לתחזיות קודמות. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם מסקנת ה-OECD שלפיה מתחים גיאופוליטיים מהווים גורם מרכזי המשפיע על כלכלות העולם.

ראו: OECD, OECD Economic Outlook, Interim Report March 2026: Testing Resilience, OECD Publishing, Paris (2026).

הצדדים, בני זוג ידועים בציבור, ערכו "הסכם ממון וחיים משותפים", שהסדיר את יחסיהם בדבר רכושם. בהסכם נקבע במפורש כי הוראותיו ימשיכו לחול גם אם הצדדים יינשאו בעתיד. בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין.

גדר הספקות מצוי במתח שבין שני חוקים. חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג-1973, מסדיר את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים ומאפשר להם לכרות הסכם ממון. סעיף 2 לחוק קובע כי כדי שלהסכם כזה יהיה תוקף משפטי מחייב, עליו לקבל את אישור בית המשפט. החוק מאפשר לערוך הסכם ממון לפני הנישואים או במהלכם, אך אינו מבהיר אם ניתן לאשר הסכם כזה גם כאשר הנישואים הם אפשרות עתידית שאינה ודאית.

לצד חוק זה, סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ״ה-1995, מקנה לבית המשפט סמכות לאשר הסכמים בין ידועים בציבור ולתת להם תוקף של פסק דין, גם כאשר בני הזוג אינם מתכננים להינשא. תכליתו של מסלול זה היא לאפשר לבני זוג שאינם נשואים להגדיר באופן ברור את חלוקת רכושם במסגרת משפטית מחייבת. במקרה הנדון, הסכם הממון בין הידועים בציבור אושר מכוח סעיף 3(ג) הנ"ל ולא כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. בפסק הדין שאישר את ההסכם הבהיר בית המשפט לענייני משפחה כי אם הצדדים יינשאו בעתיד יהיה עליהם לאשר את ההסכם מחדש בהתאם לחוק יחסי ממון. בני הזוג ביקשו למחוק הבהרה זו מן הפרוטוקול בטענה שההסכם נועד להסדיר מראש גם את יחסיהם במקרה של נישואים עתידיים, אולם בקשתם נדחתה.

בני הזוג ערערו לבית המשפט המחוזי (עמ"ש (מרכז-לוד) 36827-12-23 צ' נ' ל', מיום 4.7.2024). לטענתם, הדרישה לאישור נוסף עתידי פוגעת בוודאות המשפטית שביקשו להשיג. נטען כי שעה שההסכם כולל הוראה מפורשת שלפיה הוא יחול גם לאחר הנישואים, אין הצדקה לחייבם בהליך משפטי נוסף בעתיד. עוד נטען כי חיוב באישור מחודש עלול לאפשר לאחד הצדדים לפתוח מחדש את ההסכמות שנקבעו בהסכם כתנאי לנישואים.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי חוק יחסי ממון חל על בני זוג נשואים, או על בני זוג העומדים להינשא בעתיד הקרוב. מאחר שבמקרה זה הצדדים היו ידועים בציבור ולא נשואים, ההסכם לא יכול היה לקבל מעמד של הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. לפיכך נקבע כי אם הצדדים יינשאו בעתיד, יהיה עליהם לאשר את ההסכם מחדש. בית המשפט המחוזי הוסיף כי דרישת האישור המחודש אינה פורמלית, אלא נועדה לוודא כי לאחר המעבר למעמד של בני זוג נשואים הצדדים מבינים ומעוניינים בהסכמות שבהסכם ומעוניינים להיות מחויבים להן. על פסק דין זה הגישו בני הזוג בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קיבל את הערעור ברוב דעות וקבע כי לשונו של חוק יחסי ממון מאפשרת אישור של הסכם ממון גם "לפני הנישואים", מבלי לקבוע מגבלת זמן קשיחה. מכאן שאין מניעה לאשר בשלב הידועים בציבור הסכם ממון הכולל הוראה שלפיה הוא יחול גם אם הצדדים יינשאו בעתיד.

בית המשפט העליון ציין כי ידועים בציבור זכאים להסדיר מראש את יחסי הממון שביניהם באופן הצופה פני עתיד וגם למקרה של נישואים עתידיים. דרישה לאישור נוסף לאחר הנישואים עלולה לפגוע בוודאות המשפטית שהצדדים ביקשו להשיג, שכן היא מאפשרת לאחד מהם לפתוח מחדש את ההסכמות שכבר אושרו כדין. לפיכך נפסק, כי ניתן לאשר הסכם ממון שנערך בין ידועים בציבור כך שיחול גם כהסכם ממון במקרה של נישואים עתידיים, אף אם במועד אישורו הצדדים אינם עומדים להינשא בעתיד הקרוב.

כב' הש' ד' מינץ, בדעת מיעוט, סבר כי הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון יכול להיערך רק במסגרת יחסים שבהם קיימת זיקה ממשית לנישואים, ולא כאשר מדובר בידועים בציבור בלבד. לשיטתו, נישואים יוצרים מערך זכויות וחובות משפטי ייחודי, ולכן אין להקנות להסכם בין ידועים בציבור תוקף אוטומטי גם לעתיד. בהתאם לכך, אם בני הזוג יבחרו להינשא, עליהם לשוב ולאשר את ההסכם בהתאם לדרישות חוק יחסי ממון.

בהקשר של דרישת האישור, נפנה למאמרו של יצחק כהן, "על דרישותיו הקמאיות של אישור הסכם ממון ועל הנסיגה מהן". כהן מצביע על כך שהדרישה לאשר הסכם ממון אינה טכנית, אלא מנגנון שנועד לוודא כי בני הזוג מבינים את משמעות ההסכם ואת השלכותיו, וכי חתימתם ניתנת ברצון חופשי. תובנה זו מאירה את המחלוקת בפסק הדין: דעת הרוב הדגישה את רצון הצדדים להסדיר מראש גם את יחסיהם במקרה של נישואים עתידיים; ואילו דעת המיעוט ביטאה את האינטרס  להבטיח שהסכמה שהושגה בעבר משקפת את רצון הצדדים במצבם המשפטי החדש. למאמר ראו: יצחק כהן, "על דרישותיו הקמאיות של אישור הסכם ממון ועל הנסיגה מהן", מאזני משפט יב 131 (תשע"ח).

לפסק הדין ראו: בע״ם 48399-09-24 פלוני נ׳ פלונית (מיום 23.3.2026).

המוטיבציה לחיבור הדוח היא בחינת המחיר הסביבתי והחברתי של העלייה בביקוש למינרלים קריטיים, בעיקר באזורים שבהם מתבצעת הכרייה. המוצרים עצמם נתפסים כנקיים, חדשניים וירוקים: מכונית חשמלית שאינה פולטת עשן, טורבינת רוח שמייצרת חשמל מאנרגיה מתחדשת, פאנל סולארי שמחליף דלקים מזהמים. עם זאת, לפי הדוח, ייצורם מחייב כרייה ועיבוד של מינרלים, ובשלבים אלה מתועדות פגיעות סביבתיות, בריאותיות וחברתיות בקהילות החיות סמוך לאתרי הכרייה. חלק ניכר מהמאגרים נמצא במדינות עניות או מוחלשות יחסית. באפריקה מצויות עתודות משמעותיות של מינרלים קריטיים, ובהן קובלט, פלטינה וכרום. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא אחת המדינות המרכזיות בעולם בהפקת קובלט, מינרל חיוני לייצור סוללות. דרום אפריקה מחזיקה בחלק ניכר מעתודות הפלטינה, ואילו אזור ״משולש הליתיום״ הוא ארגנטינה, בוליביה וצ׳ילה, שמחזיק ביותר ממחצית מעתודות הליתיום העולמיות.

הדוח בדק את הקשר בין כריית מינרלים קריטיים לבין חוסר ביטחון במים, פגיעות בריאותיות, פגיעות בפרנסה ואי שוויון. הדוח מצביע על כך שמי שהמינרלים נמצאים באדמתו אינו תמיד מי שנהנה מן הערך הכלכלי שלהם. בקונגו, שחקנית מרכזית בייצור קובלט עולמי, יותר מ־80% מן התפוקה מגיעה ממכרות תעשייתיים הנשלטים בידי גורמים זרים. במקביל, 73.5% מאוכלוסיית קונגו חיה מפחות מ־2.15 דולר ליום. נתונים אלה מלמדים על פער בין מיקום הכרייה לבין חלוקת הרווחים ממנה: המינרלים מופקים במדינות עניות יחסית, אך חלק משמעותי מן הערך הכלכלי נצבר אצל תאגידים זרים, מדינות מתועשות וחוליות מתקדמות יותר בשרשרת הערך, כגון עיבוד, ייצור ושיווק טכנולוגי. אחת הפגיעות המרכזיות שהדוח מדגיש היא במים. כריית מינרלים קריטיים דורשת כמויות גדולות של מים, בין היתר לצורך שטיפה, הפרדה, סינון ועיבוד של החומרים הנכרים. הפקת טון אחד של ליתיום דורשת כ-1.9 מיליון ליטרים של מים. בשנת 2024 הופקו בעולם כ-240 אלף טון ליתיום, והפקה זו דרשה לפי ההערכה כ־456 מיליארד ליטרים של מים, כמות השקולה לצריכת המים הביתית השנתית של 62 מיליון בני אדם באפריקה שמדרום לסהרה. נתון זה רלוונטי במיוחד משום שחלק מפעילות הכרייה מתבצע באזורים שבהם קיימת ממילא מצוקת מים. באזור Salar de Atacama בצ׳ילה, למשל, כריית ליתיום אחראית לפי הדוח לעד 65% מצריכת המים האזורית. לפי הדוח, צריכת מים בהיקף זה מפחיתה את זמינות המים לשימושים אחרים, ובהם שתייה, חקלאות, גידול בעלי חיים ושמירה על מערכות אקולוגיות. הדוח מציין כי דלדול או זיהום של מקורות מים יוצר פגיעות נגררות בפרנסה, בביטחון המזון ובבריאות הציבור.

נוסף על דלדול מקורות המים, הדוח מתאר בעיית זיהום משמעותית. בתהליכי הכרייה והעיבוד נעשה שימוש בכימיקלים, חומצות ומתכות כבדות, וחלק מן הפסולת דולף לנהרות, לאגמים ולקרקע. לפי אחד מממצאי הדוח, על כל טונה של מינרלים נדירים שמופקים נוצרים כ־2,000 טונות של פסולת רעילה. בשנת 2024 הוערך כי תעשיית המינרלים הנדירים ייצרה כ־707 מיליון טונות של פסולת רעילה, כמות השקולה לכמעט 59 מיליון משאיות אשפה. אחת הדוגמאות המובאות בדוח היא אזור Fungurume שבקונגו, שבו מתבצעת כריית קובלט ונחושת. הדוח מתאר כיצד נהרות ומקורות מים ששימשו את האוכלוסייה המקומית לשתייה, השקיה ודיג זוהמו בפסולת תעשייתית, לרבות חומצה גופרתית, מתכות כבדות וחומרים רעילים אחרים. חלק מגופי המים באזור הפכו חומציים ברמה שבעקבותיה התושבים הפסיקו להשתמש בהם כמקור מים.

ההשלכות הבריאותיות של הזיהום מוצגות בדוח כחלק מן הממצאים המרכזיים במחקר שנערך בקרב תושבים החיים ליד אזורי כרייה בקונגו, כ-72% מן הנשאלים דיווחו על מחלות עור ובעיות דרמטולוגיות. בקרב נשים ונערות דווח גם על שיעורים גבוהים של בעיות גינקולוגיות. הדוח מתייחס גם לשיעורים גבוהים יותר של מומים מולדים באזורים הסמוכים למכרות, ולכך שהפגיעה הבריאותית מתרחשת באזורים שבהם מערכות הבריאות חלשות ממילא. לצד הפגיעה במים ובבריאות, הדוח מתאר גם פגיעות חברתיות, ובהן העסקת ילדים באתרי כרייה. לפי ממצאי הדוח, כ-30% מאתרי הכרייה בקונגו מעסיקים ילדים, שלרוב עובדים ללא הגנה בריאותית ובטיחותית בסיסית. הדוח מציג ממצא זה כחלק מן ההשלכות החברתיות של כרייה באזורים שבהם רמת העוני גבוהה, הפיקוח מוגבל והקהילות המקומיות תלויות בענף הכרייה כמקור פרנסה.

הדוח קורא לקבוע סטנדרטים מחייבים לכרייה ולהפקה של מינרלים קריטיים, ולא להסתפק בדיווחים וולונטריים של חברות. בין היתר, הדוח ממליץ על חובת בדיקת נאותות לאורך שרשראות האספקה, פרסום מידע סביבתי לציבור, ניטור עצמאי של שימוש במים, טיפול בשפכים, ניטור זיהום מתכות כבדות ושיקום קרקעות ומערכות אקולוגיות שנפגעו. הדוח ממליץ גם לחזק את מעורבותן של קהילות מקומיות וילידיות בתהליכי קבלת החלטות הנוגעים לכרייה, ולאפשר לקהילות שנפגעו גישה למנגנוני תלונה, פיצוי וסעד משפטי או מינהלי. המלצה נוספת היא להפחית את התלות בכרייה ראשונית באמצעות מחזור, שימוש חוזר, פיתוח חומרים חלופיים והארכת חיי המדף של מוצרים אלקטרוניים.

מקרה ישראלי שממחיש את השאלות שמעלה הדוח הוא כריית הפוספטים בשדה בריר שבנגב.  פוספט נכלל ברשימת המינרלים הקריטיים האמריקנית הסופית לשנת 2025. גם בישראל זוהה התחום כתחום בעל חשיבות אסטרטגית: רשות החדשנות ומשרד האנרגיה פרסמו בשנת 2026 קול קורא לפיתוח טכנולוגיות לאורך שרשרת הערך של מינרלים קריטיים, לרבות חיפוש, כרייה, הפקה, עיבוד, מחזור ושימוש חוזר. בספטמבר 2025 אישרה הממשלה לקדם את התוכנית לכריית פוספטים של חברת כיל רותם באתר הסמוך לערד, בנימוק שדחייה נוספת עלולה לפגוע בפעילות התעשייתית בישראל ואף להוביל לסגירתה. בהחלטה צוין כי יש לקדם תסקיר השפעה על הסביבה, וכי יש להתייחס גם לאוכלוסייה הבדואית באזור ולהשלכות הבריאותיות והסביבתיות של הקמת המכרה (החלטה 3350 של הממשלה ה-37 ״אתר כרייה בשדה בריר (תמ"א 1/1/14) ותיקון החלטת ממשלה״, 7.9.2025).  מקרה שדה בריר ממחיש, בזירה הישראלית, את השאלה המרכזית שמעלה הדוח: גם כאשר מדובר במשאב שמוצג כחיוני לתעשייה, או למעבר לכלכלה מתקדמת, יש לבחון את חלוקת העלויות והסיכונים הכרוכים בכרייה. גם בשדה בריר עולה חשש מפני מצב שבו התועלת הכלכלית תתרכז בידי התאגיד המפיק, בעוד שהנזקים הבריאותיים, הסביבתיים והחברתיים יוטלו על קהילות מקומיות. מבקר המדינה הודיע בדצמבר 2025 כי יבחן את החלטת הממשלה לקדם את הכרייה, בין היתר על רקע הטענות כי ההחלטה התקבלה מבלי שנשמעה עמדתם של משרדי הבריאות והגנת הסביבה (ראו: הכנסת, הוועדה לענייני ביקורת המדינה "הישג לוועדה: מבקר המדינה יבדוק את הליך קבלת ההחלטות לאישור כריית פוספטים בשדה בריר הנטענת כמסוכנת לבריאות", הודעה לעיתונות, 10.12.2025).

לדוח האו״ם ראו:

Abraham Nunbogu, Aria Farsi, Mir Matin & Kaveh Madani, Critical Minerals Water Insecurity and Injustice, United Nations University Institute for Water, Environment and Health, 2026

https://collections.unu.edu/eserv/UNU:10642/UNU-INWEH-Critical-Minerals-Water-Insecurity-and-Injustice.pdf

מאמר חדש פרי עטו של עו"ד אמיר ונג בוחן את המידה שבה הדין הישראלי מגן על צרכנים הנוטלים אשראי צרכני הניתן למטרות פרטיות של יחידים לשימוש אישי, ביתי ומשפחתי, מפני הטיות התנהגותיות וקוגנטיביות, המשפיעות על החלטותיהם ועל ניצול לרעה של ספקי האשראי את אותן הטיות, ומציע פתרונות ללקויות הקיימות בדין הישראלי, הלקוחים מרגולציה חדשה באנגליה.

כלכלה התנהגותית היא ענף של הכלכלה אשר חוקר כיצד גורמים פסיכולוגיים, חברתיים, קוגניטיביים ורגשיים משפיעים על ההחלטות הכלכליות של יחידים וקבוצות. לטענת עו"ד ונג, מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי לצרכנים הנוטלים אשראי, ישנן הטיות שיטתיות וצפויות המובילות להחלטות פיננסיות שאינן מיטביות עבורם בשל מספר גורמים:

הטיות קוגנטיביות ורגשיות– הטיית העדפת ההווה והתעלמות מריביות עתידיות, אמונה שגויה ביכולות פירעון עתידי תוך התעלמות מאירועים חיצוניים, יחס לכסף (הטיית חשבונאות נפשית) וכן חוסר בידע צרכני ובאוריינות פיננסית.

ריבוי משתנים מקרו-כלכליים–  כגון ריבית ואינפלציה, מוצר בעל מורכבות גדולה, תנאי חוסר ודאות המאפיינים את המוצר ומונעים יכולת השוואה, בחינת ושקלול סיכונים (א-סימטריה במידע) ושינויים במדיניות.

ניצול הטיות על ידי נותני האשראי–  על מנת למקסם את רווחיהם תוך שאיפה לצריכת אשראי מוגברת מצד הלקוחות.

המאמר מוכיח כי הדין הקיים במדינת ישראל מציע הגנות שלהן כללי מסגרת ארכאיים וחסרים, מסגרת המתעדפת הגנה על נותני האשראי על פני הצרכן מבלי להפנים את תובנות הכלכלה ההתנהגותית. פער זה מוביל להגנה לא יעילה על נוטלי האשראי בכל הנוגע למניעת ניצול הטיות הצרכנים על ידי ספקי האשראי הצרכני.

מדינות רבות ורגולטורים פיננסיים ברחבי העולם מנסים להתמודד עם אתגרי האסדרה של מוצרי אשראי מורכבים. באירופה ובאנגליה בפרט, מנסים בשנים האחרונות לפתח מודלים להתמודדות עם שירותים דינמיים ומתפתחים מתוך הבנה שהסתמכות על תחרות חופשית בלבד בשוק האשראי הצרכני אינה צפויה להוביל לצמצום תופעת ניצול ההטיות, ואף עלולה להחמיר אותה. דוגמא למודל התמודדות שכזה הוא המודל האנגלי המציע הגנה רחבה על הצרכן בשוק הפיננסי (העצמת יכולות הבחירה של הצרכן וגם התערבות מהותית בתוצאות).

מסמך מסכם שפרסם המפקח על הבנקים בשנת 2025 הצביע על אינדיקציות לניצול הטיות צרכנים בישראל. עם זאת, ישראל נמנית עם קבוצת המדינות שקבעו בעיקר הסדרים נקודתיים וספציפיים, המתווים כללים חדים למצבים מוגדרים לדוגמא: חובת הוספת נוסח אזהרה מובנה בפרסומי הלוואות, חובת הצגת דוגמאות מספריות קונקרטיות לעמלות פירעון מוקדם והנחיות ממוקדות לשיווק אשראי מתגלגל. הבהרות אלו אינן יעילות או רלוונטיות כמענה מקיף, כיוון שהן מעניקות הגנה שמתמצה במקרים נקודתיים בלבד, לרוב רק לאחר שהתגלה כשל שוק ממושך והצרכנים כבר נפגעו. עו"ד ונג טוען כי הנורמות הרחבות יותר בדין הישראלי, המעוצבות כסטנדרטים דוגמת איסור הטעיה או איסור ניצול מצוקה, מבוססות על תפיסה כלכלית מסורתית הדורשת הוכחת נסיבות קיצוניות, ועל כן הן מחטיאות את המטרה ואינן מגינות על הצרכן מפני נחיתות והטיות המאפיינות התנהלות אנושית רגילה.

הקושי הרגולטורי נובע ממספר מאפיינים ייחודיים של עולם האשראי הצרכני: הראשון שבהם הינו מורכבות המוצר והעלויות הכרוכות בו. משמע, כי האשראי הוא מוצר מופשט שהתמחור הסופי שלו מורכב מפרמטרים משתנים לאורך זמן, המקשים על הצרכן לקבל תמונה בסיסית של המחיר האמיתי. הקושי השני, הינו הצורך בקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות. כלומר, הצרכן נדרש לבצע הערכות סטטיסטיות עתידיות לגבי יכולת הפירעון שלו ולגבי מגמות הריבית במשק, תחומים שבהם הצרכן הממוצע אינו שולט. קושי נוסף, הוא המעורבות הרגשית העזה המלווה החלטות פיננסיות; בחירת הצרכן מושפעת לא פעם ממצבי דחק, חרדה כלכלית או התרגשות מרכישה, המעצימים את חוסר הרציונליות. הקושי האחרון בו דן המחבר, הוא הקושי המובנה לפתח ידע מתוך ניסיון. שכן, חלק ממוצרי האשראי (לדוגמא משכנתאות), ניטלים פעמים בודדות בחיים, וגם במוצרים שכיחים יותר, קשה לצרכן לבודד ולהבין מראש את תוצאות החלטותיו כדי להשליך מהן על העתיד.

לאור בעיות אלו, המחבר בוחן כיצד על המדינה להתמודד עם אתגר האסדרה של שוק האשראי הצרכני. מסקנת המחבר היא שאין  להזדרז ולקבוע בחוק איסור רחב וגורף על נותני אשראי לנצל הטיות אשר הכלכלה ההתנהגותית מלמדת שיש לצרכנים. עו"ד ונג מציג מודל מסגרת מקיף בהשראת הרגולציה האנגלית המכונה כלל חובת ההגינות כלפי הצרכן (Consumer duty rule) שנכנס לתוקף בשנת 2023. מודל זה מבוסס על 3 עקרונות:

הראשון, קביעת עקרון-על מהותי המחייב את הגופים הפיננסיים לפעול באופן אקטיבי להשגת "תוצאות טובות" עבור הצרכנים.  לפי גישה זו, אין להסתפק באיסור טכני על הטעיה, אלא יש להציב דרישה מתמדת מהספקים לפעול בהגינות, למנוע פגיעות צפויות מהלקוחות ולתמוך בהם בהשגת מטרותיהם הפיננסיות. האסדרה מגדירה ארבעה מישורי תוצאה ברורים: התאמת המוצר לקהל היעד, הבטחת יחס סביר והוגן בין המחיר לערך, הנגשת תקשורת מובנת המאפשרת קבלת החלטות אפקטיבית ומתן תמיכה ושירות לקוחות לאורך כל חיי המוצר. הרציונל שבבסיס מנגנון זה הוא העתקת נקודת הכובד המשפטית מהערכה צרה של סבירות החוזה אל עבר בחינת התוצאה הצרכנית הלכה למעשה, תוך חיוב החברות להתאים מראש את עיצוב המוצרים ואופן שיווקם למאפיינים הפסיכולוגיים של קהל היעד.

לצד קביעת עקרונות מהותיים, העיקרון השני העוסק בהטלת חובות "ממשל פנימי" ותהליכי עבודה ארגוניים מובנים. לפי גישת המחבר, הגופים הפיננסיים נדרשים להקים מנגנונים פנימיים שיטתיים, שיכללו גיבוש מדיניות באישור הדירקטוריון, מינוי בעלי תפקידים ייעודיים וביצוע מבחנים אמפיריים שוטפים (כגון קבוצות מיקוד או בדיקות חלופות שיווקיות) למדידת הבנת הלקוחות בפועל. עיקרון זה מבקש להבטיח כי הגופים המלווים לא יסתפקו ב"רגולציה עצמית" הצהרתית, אלא יחויבו לנהל ניטור ובקרות פנימיות מתמידות, המגובות בהגשת דוחות שנתיים ישירות לרגולטור הציבורי. בכך מתמרצים את הגופים להטמיע את הגנת הצרכן כחלק אינטגרלי מניהול הסיכונים השוטף שלהם.

העיקרון השלישי הוא החלת משטר פיקוח פרואקטיבי מצד המאסדר הממשלתי. לדעת המחבר, הצלחת המודל מותנית במעורבות עמוקה של הרגולטור, אשר נדרש לבקר את הדוחות הפנימיים, לערוך סקירות רוחביות ולפרסם באופן תדיר סיכומי ממצאים המגדירים "פרקטיקות טובות" לעומת "פרקטיקות פסולות". בשלבים הראשונים, הרגולציה אינה מקימה עילת תביעה אזרחית פרטית או ייצוגית, וזאת כדי לאפשר לחברות את הזמן הדרוש להטמעת השינויים המבניים ללא איום משפטי משתק. מעבר לכך, הפיקוח ההדוק והדרגתי מייצר במהלך הזמן אחידות וכללים קשיחים מתוך העבודה הפיקוחית השוטפת, בדומה למשטרי האסדרה המוכרים והמצליחים בעולם הפיננסי בתחומי הלימות ההון והאיסור על הלבנת הון.

מסקנת המחבר היא  שעל הרגולטורים בישראל להקדים תרופה למכה בזיהוי שירותים שלגביהם יש צורך בקביעת כללים נקודתיים להגנה על הצרכן,  מתוך שימת לב לבעיות שמזהה הכלכלה ההתנהגותית.

המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י"ב.

התובע, צרכן שרכש מוצרים באתר האינטרנט של רשת המזון רמי לוי, טען כי מוצרי המותג הפרטי של הרשת הוצגו באופן מטעה בשלושה מישורים: ראשית, על המוצרים הופיעה הסיסמה "יותר איכות בפחות עלות", אשר לשיטתו יצרה מצג שלפיו מדובר במוצרים איכותיים וזולים יותר ממוצרים מתחרים, אף שבפועל נמצאו מוצרים יקרים יותר ממקביליהם. שנית, באתר הוצג הכיתוב "מותג/יצרן: רמי לוי", אף שבפועל חלק מהמוצרים יוצרו בידי יצרנים אחרים, לעיתים אותם יצרנים שייצרו את המותגים המתחרים. שלישית, נטען כי באתר הוצגו נתוני משקל ומחיר ליחידת מידה באופן שיצר רושם מטעה בדבר כדאיות המוצרים.

התביעה התבססה על סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ״א-1981 האוסר על עוסק להציג מידע שעלול להטעות צרכן בעניין מהותי לעסקה, כלומר בפרט שעשוי להשפיע על החלטת הקנייה שלו. החוק מונה כעניינים מהותיים את טיב המוצר, מחירו, משקלו וזהות היצרן. לצד העילה הצרכנית נטענו עילות חוזיות ועשיית עושר ולא במשפט, בטענה כי הרשת הפיקה רווח לא הוגן מן המצגים הנטענים.

מאחר שמדובר בתובענה ייצוגית, נדרש אישור של בית המשפט לניהול ההליך. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל את בקשת האישור ברובה (ת״צ (מחוזי ת״א) 15766-05-21 דרור עמירם נ׳ רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע״מ, מיום 5.6.2024), לאחר שקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהטענות יתבררו כמוצדקות. נקבע כי הסיסמה "יותר איכות בפחות עלות" עשויה להתפרש בעיני צרכן סביר כהצהרה השוואתית ביחס למוצרים מתחרים, ולא רק כמסר פרסומי כללי. עוד נקבע כי הצגת רמי לוי כ"מותג/יצרן" עשויה להטעות צרכנים ביחס לזהות היצרן בפועל, וכי אין לצפות מצרכן לבדוק בעצמו את פרטי היצרן באמצעות עיון מפורט באריזות המוצר באתר. באשר לנתוני המשקל והמחיר, נקבע כי לא הוכח שמדובר בטעויות בודדות או אקראיות בלבד. על בסיס קביעות אלה, אושרה התובענה הייצוגית גם בעילות של הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

על החלטה זו הגישה רשת רמי לוי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע״א 51875-09-24). הדיון בבית המשפט העליון התמקד בשאלה, מתי מסר פרסומי כללי הופך למצג עובדתי העשוי להטעות צרכנים לפי חוק הגנת הצרכן. רמי לוי טענה כי הסיסמה מהווה "התפארות פרסומית", כלומר מסר שיווקי כללי שאינו נתפס בעיני הצרכן הסביר כהתחייבות עובדתית מדויקת. מנגד, נטען כי מדובר במצג ברור ביחס לאיכות ולמחיר המוצרים.

בית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור בחלקה. נקבע כי הסיסמה "יותר איכות בפחות עלות" אינה מקימה עילת הטעיה, שכן מדובר במסר שיווקי כללי ועמום, מן הסוג שצרכן סביר אינו רואה בו התחייבות עובדתית מדויקת. בית המשפט הבחין בין פרסום הכולל מידע קונקרטי ובר השוואה ביחס למחיר, איכות או טיב המוצר, לבין סיסמאות פרסום כלליות המהוות חלק מהשיח המסחרי המקובל. בהתאם לכך, ביטל בית המשפט העליון את אישור התובענה הייצוגית בכל הנוגע לסיסמה "יותר איכות בפחות עלות", וכן את העילות החוזיות ועשיית העושר שנשענו עליה. עם זאת, בית המשפט הותיר על כנן את קביעות הערכאה דלמטה ביחס לזהות היצרן ולנתוני המשקל והמחיר, בנימוק שלא הוכח שמדובר בטעויות אקראיות בלבד. עוד נקבע כי הצגת הכיתוב "מותג/יצרן: רמי לוי" באתר עשויה להטעות צרכן סביר לחשוב כי הרשת היא גם יצרנית המוצרים, במיוחד בקנייה מקוונת שבה הצרכן מסתמך בעיקר על המידע המופיע במסך. האפשרות לעיין באריזת המוצר אינה שוללת את קיומו של מצג מטעה באתר. כב׳ השופטת ר' רונן ציינה כי בבחינת שאלת ההטעיה בזהות היצרן יש להביא בחשבון את ההקשר הצרכני והמשקי הרחב שבו פועלים מותגים פרטיים. לדבריה, מותגים פרטיים עשויים להגביר את התחרות ולאפשר לצרכנים לרכוש חלופות זולות יותר למותגים מוכרים. לכן, לצד ההגנה על צרכנים מפני מצגים מטעים, יש להיזהר מקביעת אמות מידה מחמירות מדי העלולות לפגוע בפעילות תחרותית לגיטימית ובכדאיותם של מותגים פרטיים.

הקבוצה צומצמה לרוכשים באתר האינטרנט בלבד, ולא לרוכשים בחנויות הפיזיות. בית המשפט הסביר כי בקנייה מקוונת הצרכן תלוי בעיקר במידע הדיגיטלי שמציג העוסק, בעוד שבחנות פיזית ניתן לעיין ישירות באריזת המוצר ובפרטיו.

נציין כי המושג ״התפארות פרסומית״ נבחן בספרות משפטית אמריקאית. נהוג לתארו כמסר שיווקי כללי ועמום אשר לא נתפס כהתחייבות עובדתית מדויקת. במאמרם של קולאיצי, קרוק, וילר וסאקס משנת 2017 מוסבר כי צרכנים נוטים לראות בסיסמאות פרסומיות חלק מהשיח השיווקי המקובל, ולא מידע עובדתי שניתן להסתמך עליו. לצד זאת, המחברים מדגישים כי ככל שהפרסום כולל השוואה קונקרטית למוצרים מתחרים או טענה הניתנת לבדיקה ואימות, כך גובר הסיכוי שבית המשפט יראה בו מצג עובדתי המחייב ביסוס והוכחה. עוד צוין כי השילוב בין סלוגן כללי לבין מסר השוואתי עלול לטשטש את הגבול בין פרסום מותר לבין הטעיה צרכנית. הבחנה זו משתלבת עם גישת בית המשפט העליון, אשר הבחין בין מסר שיווקי כללי לבין מידע צרכני קונקרטי שעשוי להשפיע בפועל על החלטת הרכישה של הצרכן. למאמר ראו: Roger Colaizzi, Chris Crook, Claire Wheeler & Taylor Sachs, The Best Explanation and Update on Puffery You Will Ever Read, Antitrust 31(3), 86-90 (2017).

לפסק הדין ראו: רעא 51875-09-24‏ ‏ רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ נ' דרור עמירם (מיום 5.2.2026).

מחקר חדש פרי עטם של ד״ר שאנן ופרופ׳ נרוצקי, עוסק בשאלת התאמת דיני המס הישראליים ביחס למיסוי אמצעי תשלום מבוזרים מוצפנים וירטואלים. לטענתם, בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש באמצעי תשלום מבוזרים וירטואלים, מטבעות קריפטוגרפיים ואסימונים קריפטוגרפים. אולם, בה בעת פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] מציעה מדיניות פיסקלית הכוללת כללי מס ארכאיים שפותחו לפני כמאה שנה, ואינה עומדת בהלימה להתקדמות הטכנולוגית ההולכת והגוברת. חוסר הלימה זה, מוביל למיסוי לא יעיל בכל הנוגע למיסוי עסקאות במטבעות קריפטוגרפיים.

אולם, מדינת ישראל אינה פועלת בחלל ריק, ולמעשה אינה המדינה היחידה מבין מדינות ה-OECD שטרם פיתחה אסדרת מס מלאה וייעודית לנושא. שכן, מדינות OECD רבות אחרות נמנעו מלקבוע אסדרה מקיפה בעניין, מהחשש שהסדרת תחום כה דינמי, אנונימי וחסר גבולות פיזיים עלולה להוביל לשחיקת בסיס המס; לעודד פעילות עבריינית; ולפגוע בחוסן המערכת הפיננסית המסורתית ובחדשנות הטכנולוגית המקומית.

עם זאת, ישראל נמנית עם קבוצת המדינות שפרסמו הבהרות מקצועיות בנוגע למיסוי התחום, בעיקר באמצעות חוזרי רשות המסים. במסגרת הבהרות אלו, נקבע כי מטבע קריפטוגרפי יסווג לצורכי מס כ"נכס", ומכירתו תסווג כאירוע הוני החייב במס רווח הון (למעט אם הפעילות מגיעה לכדי "עסק" שאז תמוסה כהכנסה פירותית), וזאת כאשר אירוע המס נוצר בעת מכירת הנכס (בהתאם ל״עיקרון המימוש״). אולם, הבהרות אלו אינן יעילות או רלוונטיות, כיוון שהן מחילות כללי מס שפותחו לפני כמאה שנה כנגד נכסים ואמצעי תשלום מסורתיים אשר היו רלוונטיים בעיקר לתקופות דאז, ושאינם מתאימים לטכנולוגיה מודרנית בעלת מאפיינים ייחודיים כמו אלה הטמונות במטבעות קריפטוגרפיים. המחברים טוענים כי ההסתמכות על עקרון המימוש אינה מוצדקת במקרה של מטבעות נזילים וסחירים, מאחר והיא יוצרת עיוותי מס, מעמיקה את אי-השוויון ומקריבה את יכולתה של המדינה לגבות מס אמת מהתעשרות הנישומים.

הקושי הרגולטורי נובע ממספר מאפיינים ייחודיים של עולם המטבעות הקריפטוגרפיים: הראשון שבהם, הינו אנונימיות יחסית (״פסבדו אנונימיות״). משמע, כי זהותו של המחזיק במטבע הקריפטוגרפי מוסתרת באופן חלקי, ומקשה את אכיפת הדיווח לרשויות המסים החלה עליו. הקושי השני, הינו היעדר מימד מוחשי למטבעות הקריפטוגרפיים. כלומר, המטבעות הם רצף פקודות דיגיטליות ואינם עונים להגדרה המשפטית הקלאסית של "מטבע" או "מטבע חוץ". קושי נוסף, הינו תנודתיות קיצונית המאפיינת מטבעות קריפטוגרפיים. ערך המטבעות חווה עליות ונפילות דרמטיות בזמנים קצרים, מה שמאתגר את כללי קיזוז ההפסדים המסורתיים. הקושי האחרון בו דנים המחברים, הינו נזילות וסחירות גבוהה המאפיין את המטבעות הקריפטוגרפיים. שכן, למרבית המטבעות יש שוק משוכלל המאפשר לדעת את שוויים בכל רגע נתון, ובניגוד לנכסים הוניים אחרים.

לאור בעיות אלה, המחברים בוחנים כיצד על המדינה להתמודד עם אתגר המיסוי של אמצעי תשלום מבוזרים. השאלה המרכזית היא האם נכון להמשיך ולהחיל את "עקרון המימוש" (מיסוי בעת מועד המכירה) על מטבעות קריפטוגרפיים, או שמא יש לאמץ מודל מיסוי חדשני שמתחשב במאפייניהם הטכנולוגיים והכלכליים; ואם אכן יש לאמץ מודל חדש, כיצד יפעל מודל זה? הפתרון אותו מציעים המחברים לבעיה שתוארה, הינה לזנוח את עקרון המימוש ולאמץ בחקיקה מודל מס חדש וייעודי למטבעות קריפטוגרפיים ולמאפיינים שלהם. זאת כאשר, מודל זה מבוסס על 3 עקרונות:

העיקרון הראשון הינו שינוי מודל מס הדוגל בזניחת עיקרון המימוש ודוגל במיסוי שוטף של עסקאות במטבעות קריפטוגרפיים. לפי גישה זו, בתום כל שנת מס יבצעו ״מיסוי שוטף״, שבו ימדדו את גידול התשואה במטבע הקריפטו, והנישום יחויב במס בגין אותה תשואה שנצברה, זאת אף ללא מכירת המטבע בפועל. נוסף על כך, במועד מכירת מטבע הקריפטו, תיערך התחשבנות כוללת, שבמסגרתה תוטל חבות מס נוספת בגין יתרת הרווח שלא חויבה במסגרת המיסוי השוטף, כך שיושלם המס על הפער בין הרווח הכולל לבין הסכומים שכבר מוסו במהלך השנים. הרציונל המשולב שבבסיס מנגנון זה הינו צמצום עיוותים הנובעים מהתמריץ להחזקת מטבע הקריפטו לשם דחיית אירוע המס; וכן, הבטחת מיסוי מלא ומדויק של הרווח האמיתי באמצעות תיקון פערים הנוצרים עקב הערכות שווי תקופתיות ותנודתיות השוק.

לצד מיסוי שוטף בסוף שנת מס ומיסוי נוסף במועד המימוש, המחברים מציעים את העיקרון השני העוסק בקיזוז הפסדים שנוצרו לנישום. לפי גישת המחברים, יש לאפשר קיזוז רחב וגמיש יותר של הפסדים, באופן שבו יוכל הנישום לקזז ולהעביר הפסדים הן לשנים הבאות, והן לקזז הפסדים כנגד רווחים מן העבר (שכבר מוסו), קיזוז אשר לא ניתן לבצע במצב הקיים. עיקרון זה מבקש להבטיח כי נטל המס ייקבע על בסיס התוצאה הכלכלית המצטברת לאורך זמן, ולא לפי שינויי ערך אקראיים העלולים לשקף רווח בשנה אחת והפסד בשנה אחרת. בכך מתחזקת הסימטריה בין מיסוי רווחים להכרה בהפסדים, ומצטמצמים עיוותים הנובעים מתזמון מקרי של התשואה.

העיקרון השלישי הינו החלת משטר דיווח שוטף על עסקאות קריפטוגרפיות תחייב את הנישומים לדווח עליהן באופן שנתי ומפורט לרשויות המס. לדעת הכותבים, חובת דיווח עצמית זו, בשילוב עם השקעת משאבים ממשלתיים לשיוך ארנקים דיגיטליים (בהם נמצאים המטבעות הקריפטוגרפיים) לכתובות IP, תאפשר לצמצם את המאפיין הפסבדו-אנונימי של התחום ותסייע במאבק בהלבנת הון ובכלכלה הלא מדווחת. מעבר לכך, אימוץ משטר הדיווח העצמי והתשלום השוטף יבטל את האפליה הקיימת כיום אל מול נכסים פיננסיים מסורתיים, ויפחית משמעותית את העלויות המנהליות שרשויות המס נאלצות להשקיע באיתור ובשיוך עסקאות לנישומים ספציפיים.

המחברים מציעים מודל שיאפשר למדיניות הפיסקלית של מדינת ישראל להתגבר על הפערים הגדולים שנפערו בין מדיניות המס הארכאית של מדינת ישראל המותאמת לנכסים ואמצעי תשלום מסורתיים, לבין הקידמה באמצעי תשלום מבוזרים, ובתוכם מטבעות קריפטוגרפיים, ועל ידי כך להביא למיסוי יעיל יותר שלהם.

למאמר ראו: תמיר שאנן ודורון נרוצקי "מיסוי אמצעי תשלום מבוזרים מוצפנים וירטואליים בישראל" מחקרי רגולציה י 245 (מאי 2025) https://www.colman.ac.il/media/sxlmujkx/tamir-s.pdf

מאמרה של ד"ר דנה נייער עוסק בפערים מגדריים בענף ההייטק בישראל ובוחן באיזה שלב הם נוצרים. ענף זה הוא אחד המרכזיים במשק הישראלי ומהווה מנוע צמיחה משמעותי לכלכלה. חלקו ביצוא גבוה במיוחד והוא מושך כוח עבודה איכותי ומבוקש. לצד זאת, הענף מתאפיין בפערים מגדריים ברורים ומתמשכים. נשים מהוות מיעוט מבין העובדים, ושיעור השתתפותן כמעט ואינו משתנה לאורך השנים. פערים אלו בולטים גם בתפקידי ניהול וביזמות, שבהם ייצוג הנשים נמוך במיוחד.

על רקע זה, המאמר מבקש לבחון לא רק את עצם קיומם של הפערים, אלא בעיקר את מקורם ואת השלב שבו הם נוצרים לאורך מסלול התעסוקה. נקודת המוצא היא כי הפערים אינם נובעים מגורם אחד, אלא ממערכת מורכבת של גורמים, ובהם סטראוטיפים מגדריים, פערים בהשכלה טכנולוגית וסביבת עבודה שאינה תמיד מותאמת לנשים.

בהתאם לכך, המאמר מתמקד בשתי נקודות זמן מרכזיות: שלב הכניסה לענף, ובפרט שלב מיון קורות החיים, שבו נבדקת האפשרות להטיה מגדרית, ושלב מאוחר יותר לאחר קליטת נשים לעבודה, שבו נבחנות חוויותיהן, האתגרים שהן חוות והאפשרות שלהן להתקדם ולהתפתח בתוך ענף ההייטק.

שאלת המחקר

בהתאם לכך, המאמר בוחן באילו נקודות זמן נוצרים הפערים המגדריים בענף ההייטק. השאלה המרכזית הראשונה היא האם קיימת העדפה למועמדים גברים כבר בשלב הראשוני של מיון קורות החיים, כלומר בשלב שבו מגייסים מעריכים מועמדים ומחליטים את מי לזמן לריאיון. השאלה המרכזית השנייה היא כיצד נשים העובדות בענף ההייטק חוות את הפערים המגדריים, ומהם הקשיים המרכזיים שהן מתמודדות איתם במהלך הקריירה שלהן.

שיטת המחקר

כדי לענות על שאלות המחקר, המאמר מבוסס על שני מחקרים משלימים: כמותי ואיכותני.

המחקר הראשון הוא מחקר כמותי, שבו נעשה שימוש בקורות חיים פיקטיביים. קורות חיים זהים מבחינת ניסיון וכישורים נשלחו ל־136 אנשי משאבי אנוש, כאשר ההבדל היחיד ביניהם היה מגדר המועמד. המשתתפים התבקשו להעריך את איכות קורות החיים, הסיכוי לזימון לריאיון והשכר המוצע. בנוסף נבדקה השפעת השירות ביחידה טכנולוגית בצבא והסטטוס המשפחתי.

המחקר השני הוא מחקר איכותני, שהתבסס על ראיונות עומק עם 25 נשים העובדות בתפקידים טכנולוגיים בהייטק. מטרתו הייתה להבין את חוויותיהן ואת האתגרים שהן חוות במהלך הקריירה.

השילוב בין שני המחקרים מאפשר לבחון את הפערים המגדריים הן בשלב הכניסה לענף והן בשלבים מתקדמים יותר.

ממצאי המחקר

הממצא המרכזי של המחקר הראשון הוא שלא נמצאה עדות להפליה מגדרית בשלב המיון הראשוני של קורות החיים. לא נמצא הבדל בין מועמדים למועמדות בהערכת איכות קורות החיים, בסיכוי לזימון לריאיון או בגובה השכר. גם כאשר נבחנה השפעת השירות ביחידה טכנולוגית בצבא, לא נמצא הבדל בין נשים לגברים. ממצא זה מצביע על כך שהפערים המגדריים כפי הנראה אינם נוצרים בשלב הראשוני של הגיוס.

עם זאת, נמצא כי לסטטוס המשפחתי יש השפעה על הערכת המועמדים: מועמדים בעלי משפחה צפויים לקבל שכר גבוה יותר ממועמדים רווקים, ללא תלות במגדר.

לעומת זאת, המחקר השני מציג תמונה מורכבת יותר. מן הראיונות עולה כי הפערים המגדריים מורגשים בעיקר במהלך העבודה. אחד הקשיים המרכזיים הוא שילוב בין קריירה לחיי משפחה, אשר לעיתים מוביל לעומס ואף לויתור על הזדמנויות מקצועיות.

בנוסף, נשים תיארו קושי בהתקדמות מקצועית בענף שבו יש רוב גברי, לצד תחושת מיעוט, היעדר מודלים לחיקוי ולעיתים גם תחושת חריגות. גורמים אלו עשויים לפגוע בתחושת השייכות ובביטחון העצמי, ולהשפיע על היכולת להתקדם. כמו כן, עלתה תחושה כי סביבת העבודה אינה תמיד מותאמת לנשים.

ממצא נוסף הוא קיומה של הטיה מגדרית שמקורה לעיתים גם בנשים עצמן, כלומר הפנמה של תפיסות מגדריות המשפיעה על הבחירות המקצועיות ועל תחושת המסוגלות שלהן.

מסקנות

המסקנה המרכזית של המאמר היא כי הפערים המגדריים בענף ההייטק אינם נוצרים בשלב אחד בלבד, אלא הם תוצאה של תהליך מצטבר המתרחש לאורך זמן. המחקר הראשון מלמד כי לא נמצאה הפליה בשלב הראשוני של מיון קורות החיים, ולכן קשה לייחס לשלב זה את מקור הבעיה. לעומת זאת, המחקר השני מצביע על כך שהפערים נוצרים ומתעצמים בשלבים מאוחרים יותר, בתוך סביבת העבודה ובמהלך הקריירה.

מכאן עולה כי הפערים המגדריים הם תוצאה של שילוב גורמים רחב, הכולל גורמים חברתיים, תרבותיים וארגוניים, וכן גורמים הקשורים לחוויות האישיות של נשים בענף. הבנה זו מדגישה את המורכבות של התופעה ואת הצורך בגישה רחבה יותר לניתוחה ולהתמודדות עמה.

המלצות

בהתאם למסקנות אלו, המאמר מציע לבחון מחדש את הפתרונות המקובלים לצמצום הפערים המגדריים. מאחר שהבעיה אינה מתמקדת רק בשלב הגיוס, אין די בהתערבות בתהליכי מיון בלבד. בין ההמלצות ניתן למנות עידוד נשים לבחור במקצועות טכנולוגיים כבר בגיל צעיר, הגדלת מספר הנשים בתפקידים טכנולוגיים בצבא ובאקדמיה, ופיתוח תוכניות הכשרה ייעודיות.

בנוסף, המאמר מדגיש את החשיבות של המשך מחקר בתחום, במטרה לזהות דרכים אפקטיביות לצמצום הפערים. הבנת מקורות הפערים היא שלב ראשון בלבד, ויש צורך בתרגום ההבנה לפעולה מעשית שתוביל לשינוי ממשי בשוק העבודה.

דנה נייער "פערים מגדריים בענף ההייטק – איפה הבעיה?" מחקרי רגולציה יא 217 (2025).

מאמר דנה נייער – פערים מגדריים בענף ההייטק איפה הבעיה?

חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016 נועד לפי מטרותיו המוצהרות לקדם את התחרות בענף הרכב ואת האינטרס שבהגנת הצרכן. במסגרת החוק שולבו המלצות הוועדה הציבורית להגברת התחרותיות בענף הרכב מפברואר 2012,  לפעול להורדת מחירים ולשיפור רמת השירות. בתוך כך, סעיף 45 קובע כי על מתן רישיון יבוא, קביעת תנאים בו וחידושו, יחולו הוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013 – הוראות העוסקות בשיקולי תחרותיות ענפית בהקצאת זכויות. פרשנותה של הוראת חוק זו עמדv במרכז פסק הדין.

מטרו מוטור היא חברת ייבוא המחזיקה ברישיונות יבוא ישיר בענף הדו-גלגלי מזה למעלה מארבעים שנה. בשנת 2022 פנתה לחידוש רישיונותיה ביחס לקטנועים ואופנועים מתוצרת ימאהה ואופנועים ורכבי שטח מתוצרת קוואסאקי. בפברואר 2023 התבקשה הממונה על התחרות לגבש חוות דעת ביחס לבקשת החברה, ומצאה כי נתח השוק המשולב של שני המותגים המוחזק בידי מטרו עמד על כ-40% בשנים 2020 עד 2022. בעקבות כך המליצה להורות למטרו לוותר על אחד מהמותגים, בהיותם מתחרים. באפריל 2024 הודיע משרד התחבורה, בהתבסס על חוות הדעת, כי רישיון לייבא קטנועים מתוצרת סאן יאנג יחודש ללא תנאים מגבילים בהיבט התחרותי. ביחס לימאהה ולקוואסאקי – על החברה לבחור אחד מהם בלבד. מטרו מוטור עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שדחה את עתירתה, והחברה ערערה לבית המשפט העליון.

מוקד המחלוקת המשפטית היה פרשנותו של סעיף 45 בחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב. מטרו מוטור טענה כי החוק מונה רשימה סגורה של עילות שבגינן רשאי המנהל לסרב לחדש רישיון, ובכלל זה עבירה פלילית, הפרת תנאי הרישיון והסדר כובל שנקבע על ידי הממונה על התחרות, כמפורט בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק. לשיטתה, "קידום תחרותיות ענפית" אינו מנוי ברשימה זו, ולפיכך לא ניתן לסרב לחדש רישיון מטעם תחרותי בלבד. המדינה, מנגד, טענה כי סעיף 45 לחוק מפנה מפורשות לחוק הריכוזיות ומחייב את משרד התחבורה לשקול שיקולי תחרות גם בעת חידוש רישיון.

כבוד השופט ד' מינץ ציין את הכלל הידוע לפיו המחוקק אינו משחית את מילותיו לריק. סעיף 45 לחוק קובע כי "על מתן רישיון לפי סימן זה, קביעת תנאים בו או חידושו יחולו הוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013, בשינויים המחויבים". משמע, שיקולי תחרות ענפית הם מחייבים בעת חידוש הרישיון. אם שיקולים אלה אינם יכולים להוביל לסירוב לחדש רישיון, הרי שהפנייה לחוק הריכוזיות מרוקנת מתוכן. גם הגבלת משך הרישיון לשש שנים תאבד את משמעותה, שכן ממילא ניתן לבטל רישיון קיים בהתקיים העילות שבסעיף 10(א).

בית המשפט הוסיף כי שני הסעיפים מטפלים במישורים שונים בתכלית: סעיף 10(א)(8) עוסק בהתנהלות הפסולה של בעל הרישיון עצמו, ומסמיך את המנהל לפעול כאשר "הממונה על התחרות קבע כי הוא צד להסדר כובל או כי הוא בעל מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק". לעומתו, סעיף 45 מופנה אל מבנה השוק כולו, ומחייב לשקול את השפעת ההחלטה על התחרות הענפית בעת חידוש הרישיון. האחד תלוי בקביעה ספציפית של הממונה כלפי בעל הרישיון, והאחר מהווה עילה עצמאית המושתתת על שיקולי מדיניות תחרותית רחבים.

כבוד המשנה לנשיא נ' סולברג סבר כי אי-חידוש רישיון, להבדיל מביטולו, אינו מהווה פגיעה בזכות לקניין, שכן הרישיון טרם הוקצה מחדש. תכלית ההגנה החוקתית על הקניין היא מניעת שלילה של מה שיש לאדם, ואין מדובר בשלילה כאשר מדובר אך בציפייה לחידוש, וזו לא מומשה. השופט הכיר בכך שמדובר בפגיעה מסוימת בחופש העיסוק, אך זו נמצאה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה. כב' השופט י' כשר, בהערה עצמאית, העדיף שלא להכריע בשאלה הקניינית, אך הדגיש שכאשר מדובר ברישיון עסקי בעל ערך כלכלי ניכר שהחברה הקימה וטיפחה במשך שנים, הפגיעה הנגרמת מאי חידושו היא ממשית ומצדיקה טעמים כבדי משקל. בנסיבות שלפנינו, כך קבע, ההחלטה של משרד התחבורה עמדה גם בדרישה זו.

הערעור נדחה פה אחד, ופסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים אושר. נקבע כי משרד התחבורה היה מוסמך שלא לחדש את רישיונות הייבוא מטעמים של תחרותיות בענף הרלבנטי. על מטרו מוטור להיפרד אפוא מסוכנויות הבלעדיות שהחזיקה בהן במשך שנים, ולפנות את מקומן ליבואנים מתחרים שייכנסו לשוק.

החלטה זו היא תקדימית: בית המשפט העליון אישר שסעיף 45 לחוק הרישוי מקנה למשרד התחבורה סמכות עצמאית לסרב לחדש רישיון יבוא מטעמי תחרות ענפית בלבד, מבלי שנפל פגם כלשהו בהתנהלות בעל הרישיון. המשמעות היא שיבואני רכב המחזיקים בנתחי שוק גבוהים עשויים למצוא עצמם, בתום תקופת הרישיון, בפני סירוב לחידושו, גם אם פעלו כדין לאורך הדרך. פסיקה זו מציבה את השיקול התחרותי במרכז הליך הרישוי, ומבהירה כי טובת הצרכן והגברת התחרות בענף הן ערכים שהרשות המנהלית מחויבת לשקול בכובד ראש, גם כאשר הדבר כרוך בפגיעה בבעלי עסקים.

ראוי לציין כי סוגיית התחרות בענף הטרקטורונים כבר עלתה לדיון ברשות התחרות. ביום 11 במאי 2021 קבעה הממונה על התחרות כי ההסכם לפיו מטרו מוטור תייבא בבלעדיות טרקטורוני ימאהה מהווה הסדר כובל, בשל החשש שריכוז שני מותגים מתחרים בידי יבואן אחד, ימאהה וארקטיק קאט, יחליש את התחרות. הממונה דרשה כי מטרו מוטור תסיים למכור את מלאי טרקטורוני ארקטיק קאט שברשותה לפני שתחל לשווק טרקטורוני ימאהה. בענין זה, הממונה הטילה על מטרו מוטור עיצום כספי בסך 20,808,971 שקלים, ועיצום אישי נוסף של 621,286 שקלים על מנכ"ל החברה, משום שמצאה שהפרו את התנאי שהציבה.  ראו: קביעה לפי סעיף 43(א)(1) ודרישת תשלום לפי סעיף 50ח(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית.

לפסק הדין ראו: עע"מ 23432-11-24 מטרו מוטור שיווק (1981) בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (מיום 12.3.2026)

המקרה עוסק בבעלי סוכנות דוגמנות שהגישו תביעת לשון הרע נגד עובדת לשעבר, בדרישה לפצותם בסכום כולל של 190,000 ₪ (סע"ש 55588-11-22, נובמבר 2022). העובדת עבדה בסוכנות במשך כשנתיים וחצי עד שפוטרה. לטענת בעלי הסוכנות, לאחר הפיטורים פרסמה ושיתפה ברשתות החברתיות תכנים מכפישים שייחסו לבעל הסוכנות סרסרות בדוגמניות, טיוח עבירות מין והשתקת נפגעות מטעמים עסקיים.

דובר בתשעה פרסומים ברשתות החברתיות, שהגיעו לכ-8,000 עוקבים בחשבון האינסטגרם של העובדת. הפרסום הראשון היה תחקיר טלוויזיוני שבו התראיינה ובו ייחסה לבעל הסוכנות סרסרות וטיוח עבירות מין. העובדת סיפרה על תקיפה מינית שלטענתה התרחשה כלפי אחת העובדות על ידי לקוח, ועל ניסיון בעל הסוכנות להשתיק את הפרשה ממניעים עסקיים. שמונת הפרסומים הנוספים היו שיתופים באינסטגרם או בוואטסאפ של תכנים שפורסמו על ידי הכתב שערך את התחקיר ובלוגר נוסף. בתכנים אלה יוחסו לבעל הסוכנות סרסרות, טיוח תקיפות מיניות, והעסקת נשים כ"פקידות" שבפועל סיפקו שירותים אינטימיים. לחלק מהשיתופים הוסיפה העובדת תוכן משלה, כגון "אותי אתה לא יכול להשתיק יא דוחה" ו"מדויק", וכן סמלון של פופקורן. הפרסומים פורסמו בין דצמבר 2021 לאוגוסט 2022.

בעלי הסוכנות טענו שהדברים שקריים לחלוטין. לטענתם, בעל הסוכנות לא סרסר, לא טייח עבירות מין ולא ניצל עובדות. בעלי הסוכנות אישרו כי אחת העובדות הותקפה מינית, אך טענו שבעל הסוכנות טיפל בעניין באופן ראוי: הוא סיפר על התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם מאמנת. בעל הסוכנות אמנם הכחיש תחילה את דבר התקיפה בתחקיר, אך לטענתו עשה זאת כדי לכבד את רצון הנפגעת שלא רצתה להיחשף. ביחס לטענות על סרסרות ושירותים אינטימיים, בעלי הסוכנות טענו כי מדובר בשקרים מוחלטים. לגבי הקשרים בין עובדות ללקוחות, הובהר כי מדובר בקשרים רומנטיים לגיטימיים בין מבוגרים. לטענת בעלי הסוכנות, העובדת פעלה מתוך נקמנות בעקבות פיטוריה, ונהנתה להיות במרכז העניינים על חשבון שמם הטוב. נטען שחזרה שוב ושוב על הדברים המכפישים במסגרת שמונה פרסומים לאורך תשעה חודשים.

העובדת טענה להגנתה כי הפרסומים משקפים אמת וכי עומדות לה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: הגנת ענין אישי כשר לפי סעיף 15(3) לחוק, שכן בעלי הסוכנות הכפישו אותה והציגו אותה כעובדת בעייתית חסרת מקצועיות; והגנת דעה בעניין ציבורי לפי סעיף 15(4) לחוק, שכן התבטאויותיה היו הבעת דעה לגיטימית בנושא הטרדות מיניות וניצול בתעשיית הדוגמנות. כן טענה שאין לחייב אותה באחריות אישית, שכן היא רק שיתפה תכנים שכבר פורסמו בתחקיר ובבלוג. לטענתה, לפי הלכת ניידלי (רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, מיום 8.1.20), תביעת לשון הרע צריכה להיות מוגשת נגד המפרסם המקורי ולא נגד משתף אגבי, במיוחד כאשר היקף החשיפה מצד המפרסמים המקוריים עלה משמעותית על היקף החשיפה מצידה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי העובדת לא הוכיחה את אמיתות הפרסומים. נקבע שפרסמה את הדברים ללא הוכחה, שכן לא הוכח שבעל הסוכנות סרסר, השתיק את פרשת התקיפה, או שהעובדות סיפקו שירותים אינטימיים ללקוחות. בנוגע לטיפול בתקיפה המינית, בית הדין קבע כי אמנם בעל הסוכנות לא ערב את המשטרה, אך הוא סיפר את דבר התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם קואצ'רית. בעל הסוכנות הכחיש בתחקיר את התקיפה, אך בית הדין קבע כי עשה זאת כדי לכבד את רצונה של הנפגעה שלא רצתה להיחשף, ולא מתוך ניסיון לטייח את הפרשה מטעמים עסקיים. בנוסף נקבע כי הגנת האמת בפרסום אינה עומדת לעובדת. הגנת תום הלב נדחתה משום שהעובדת השתמשה בביטויים חריפים החורגים מגבולות ההגנה על ענין אישי, ומשום שהיקף הפרסום חרג מהתחום הסביר. בית הדין חייב את העובדת בתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרסום הראשון – התחקיר הטלוויזיוני, ו-20,000 ₪ בגין כל אחד משבעת הפרסומים הנוספים. בסך-הכל חויבה העובדת לשלם 190,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

העובדת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה וטענה כי לא היה מקום לחייב אותה בלשון הרע וכי סכום הפיצוי הוא מוגזם. בעלי הסוכנות הגישו ערעור-שכנגד וטענו כי הפיצוי נמוך מדי. בית הדין הארצי קיבל את ערעור העובדת בחלקו ודחה את הערעור שכנגד (ע"ע 55027-08-25, מיום 3.5.2026). כב' השופט ר' פוליאק הדגיש כי פעולת שיתוף ברשתות החברתיות מהווה פרסום שיכול להקים עילה נגד המשתף, אך בהתאם להלכת ניידלי, ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש נגד המפרסם המקורי – שחולל את הפגיעה בשם הטוב ושבכוחו להסיר את הפרסום באופן מיידי. באותה הלכה נקבעו מנגנונים מאזנים שנועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות: החשש מפני תביעה בררנית, החשש מפני תביעות השתקה היוצרות אפקט מצנן, והחשש מפני הצפת בתי המשפט. עם זאת, במקרה זה מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מברירת המחדל. העובדת איהנה משתפת אגבית אלא היוותה מקור מידע משמעותי לכתבת התחקיר, שהמשיך ומבחינות מסוימות אף התחיל את "התגלגלות כדור השלג" של הפרסומים. חיזוק למסקנה זו מצוי בסעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, הקובע אחריות גם על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". לפיכך, העובדת אוחזת בשני כובעים – מקור מידע ומשתפת בו – וניתן היה בנסיבות חריגות אלה לתבוע אותה אף שלא הוגשה תביעה נגד המפרסמים המקוריים. לצד זאת, היעדר הגשת התביעה נגד המפרסמים המקוריים היא צורמת, ולפיכך ניתן לנסיבה זאת משקל בפסיקת הפיצויים, והם הופחתו.

בית הדין הפחית את הפיצוי ממספר טעמים נוספים. ראשית, לא כל השיתופים מהווים עילות נפרדות. סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא יקבל אדם פיצוי בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת. השאלה מה ייחשב ל"אותה לשון הרע" נדונה ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, מיום 6.10.2022, ושם נקבעו שלושה מבחני עזר: מבחן התוכן, מבחן הזמן, ומבחן במות הפרסום. בית הדין קבע כי למרות שהשיתופים נעשו לאורך מספר חודשים, לפחות חלק מהשיתופים באינסטגרם מהווים "אותה לשון הרע" בשל הדמיון בתכנים ובמת הפרסום. שנית, השיתופים מהווים חזרה תוך הפניה לפרסום המקורי. סעיף 19(1) לחוק מנחה להפחית פיצוי כאשר לשון הרע הייתה רק חזרה על מה שכבר נאמר. בעניין ניידלי נפסק כי תהא הצדקה לפסוק פיצויים נמוכים כשמדובר בשיתוף "בטל בשישים" מבחינת היקפו לעומת הפרסום המקורי. במקרה זה, היקף הפרסום מכח השיתופים של העובדת היה פחות משמעותי ביחס לפרסומים המקוריים. שלישית, בית הדין הביא בחשבון את החשש מפני אפקט מצנן שעלול להיות לפסיקת פיצוי גבוה על מי שמבקשות להתלונן על טיפול לקוי של מעסיקים בעבירות מין, ולכן לא מצא כי יש להתייחס לפרסומים ככאלה שנעשו בזדון באופן שעשוי להצדיק הכפלת הפיצוי.

במכלול השיקולים, בית הדין הגיע למסקנה כי יש לסווג את הפרסומים השונים כיוצרים שלוש עילות שונות לחיוב. הראשונה, התחקיר הטלוויזיוני – נקבע פיצוי של 50,000 ₪. בית הדין קבע כי העובדת חוללה את התחקיר בעצמה והוא שהתחיל את התגלגלות כדור השלג של הפרסומים. בית הדין הארצי לא מצא להתערב בסכום זה, למרות שנמצא טעם רב בערעור-שכנגד על החיוב הנמוך ביחס לחומרת הפרסום. אולם משבעלי הסוכנות בחרו לתבוע רק את העובדת ונמנעו מלתבוע את מפרסמי התחקיר, יש בכך כדי להפחית באופן משמעותי את הפיצוי הראוי. השנייה, הפרסומים השלישי והשישי באינסטגרם – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בהם אותה דיבה וייחס להם חומרה מוגברת לעומת יתר השיתופים, מאחר שהעובדת הוסיפה בהם הערה משלה שיש בה כדי להצביע על נכונות הדברים כביכול על ידי אדם מבפנים. עם זאת, משפרסומים אלה הם משניים לפרסום העיקרי בתחקיר ומשלא נתבע המפרסם העיקרי, הפיצוי בגינם הועמד על 10,000 ₪. השלישית, יתר הפרסומים – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בפרסומים אלה אותה דיבה, שנועדה להביא לכך שהפרשה תישאר בתודעה הציבורית. בסך הכל, בית הדין הארצי הפחית את הפיצוי מ-190,000 ₪ ל-80,000 ₪, וכן הפחית את הוצאות המשפט מ-20,000 ₪ ל-10,000 ₪.

נציג בהקשר זה את מאמרה של ד"ר מיכל לביא העוסק באחריות למעשי שיתוף של לשון הרע ברשתות חברתיות. המאמר מצביע על כך שפעולת השיתוף אינה עניין טכני, אלא מהווה "פרסום" המגביר את תפוצת ההכפשה ואת היקף הנזק לשם הטוב. לביא מציעה לאמץ את "מודל האחריות השיורית", לפיו תביעת המשתף תתאפשר ככלל רק לאחר שייכשל הניסיון לאתר את המפרסם המקורי, ולא תתאפשר אם ניתן לאתרו ולתבוע אותו. המודל מחריג מקרים שבהם המשתף הוסיף תוכן משלו, או שמדובר ב"משתף עוצמתי" כגון עיתונאי או נבחר ציבור, שאז תוחלת הנזק ומידת האמינות המיוחסת למסר גדלות משמעותית. גישה זו מבקשת ליצור תמריץ למחשבה רפלקטיבית טרם הפצת מידע פוגעני ממקורות לא מזוהים, תוך איזון בין הגנה על כבוד הנפגע לבין מניעת "אפקט מצנן" על חופש הביטוי במרחב הדיגיטלי. מיכל לביא "שיתוף לשון הרע ברשתות חברתיות: בעקבות ע"א 1239/19 שאול נ' נידיילי תקשורת בע״מ״, משפטים על אתר טו, 159 (2020).

לפסק הדין ראו: ע"ע 55027-08-25 פלונית נ' פלוני (מיום 3.5.2026).

המחקר בחן 50 קטגוריות של מזון ומוצרי צריכה, ומצא בהיבט השוואתי שנתח השוק של המותג הפרטי בישראל נמוך יחסית ועומד על כ־7% בלבד נכון ל־2024, לעומת שיעורים גבוהים ברבות ממדינות אירופה. לפי הנתונים המובאים במחקר, נתח המכירות של מותגים פרטיים במדינות אחרות גבוה בהרבה: כ־52% בשווייץ, 46% בבריטניה, 34% בגרמניה ו־33% בצרפת. ההשוואה אינה מתייחסת לענף יחיד כמו קוסמטיקה או היגיינה בלבד, אלא לשוק רחב של מוצרי מזון וצריכה. הפער מלמד שהמותג הפרטי בישראל לא הגיע למעמד המוכר בחלק מהשווקים האירופיים, ולכן גם השפעתו התחרותית המקומית מוגבלת יותר.

המחקר בחן מספר ממדים: השינוי במחיר לצרכן בעקבות כניסת מותג פרטי, פער המחירים בינו לבין מוצרים ממותגים, נתח המכירות שלו ורמת הריכוזיות בקטגוריה. יושמה שיטת הפרש־ההפרשים (Difference-in-Differences) המשווה בין השינוי שחל בקטגוריות שבהן נכנס מותג פרטי לבין השינוי שחל באותה תקופה בקטגוריות ביקורת שבהן לא נכנס מותג פרטי. בדרך זו ניתן לייחס את ההבדלים שנמצאו לכניסת המותג הפרטי, ולא למגמות כלליות במשק או בענף. הממצאים מלמדים כי ברוב הקטגוריות נרשמה ירידה במחיר לצרכן בשנה שלאחר כניסת המותג הפרטי. בשופרסל, ב־73% מהקטגוריות שבהן הושק מותג פרטי נרשמה ירידה במחיר הכולל לצרכן, ורק ב־27% נרשמה עלייה. ברמי לוי התמונה הייתה מתונה יותר: ירידה נרשמה ב־53% מהקטגוריות ועלייה ב־47%. כלומר, כניסת מותג פרטי הייתה קשורה לעיתים קרובות לירידה במחיר הכולל בקטגוריה, אך לא באופן אחיד בכל רשת ובכל קטגוריה.

כאשר מבודדים את מחירי המוצרים הממותגים, התמונה מורכבת יותר. בשופרסל, רק ב־52% מהקטגוריות נרשמה ירידה במחירי המוצרים הממותגים לאחר כניסת המותג הפרטי, ואילו ב־48% נרשמה דווקא עלייה. ברמי לוי הממצא בולט אף יותר: ב־61% מהקטגוריות מחירי המוצרים הממותגים עלו, ורק ב־39% ירדו. כלומר, גם אם הצרכן רואה לעיתים ירידה במחיר הממוצע בקטגוריה, אין פירוש הדבר שהמותגים המוכרים הוזלו; בחלק ניכר מהמקרים המחיר שלהם דווקא עלה.

נתון נוסף נוגע לפער המחירים בין המותג הפרטי לבין המוצרים הממותגים שנתיים לאחר הכניסה. בשופרסל, ב־84% מתתי־הקטגוריות מחיר המותג הפרטי היה נמוך ממחירם הממוצע של המוצרים הממותגים, וברמי לוי שיעור זה עמד על 72%. המחקר מציין כי באותן תתי־קטגוריות שבהן יחס המחירים היה נמוך מ־1, מחיר המותג הפרטי היה נמוך בכ־25% בממוצע ממחיר המוצרים הממותגים. משמעות הדבר אינה בהכרח שהספקים הגדולים הפחיתו את מחירי המותגים שלהם, אלא שהמחיר הממוצע בתת־הקטגוריה עשוי לרדת משום שלצד המוצרים הממותגים נוסף מוצר זול יותר. לכן, יש להבחין בין ירידה במחיר הממוצע של כלל המוצרים בתת־הקטגוריה לבין ירידה במחירי המוצרים הממותגים עצמם.

במישור התחרותי הרחב, המחקר מצא כי ברוב הקטגוריות חלה ירידה בריכוזיות לאחר כניסת המותג הפרטי. באמצעות מדד HHI הוצג כי בקטגוריות רבות בשופרסל וברמי לוי נרשמה ירידה בריכוזיות, ובמחקר צוין כי בכ־84% מתתי־הקטגוריות ערך המדד ירד לאחר הכניסה. במונחי מבנה שוק, כניסת מותג פרטי מוסיפה שחקן תחרותי ומפזרת במידת מה את כוח-השוק בקטגוריה, גם אם ההשפעה על מחירי המותגים המובילים עצמם אינה בהכרח ירידה.

המחקר מצביע על כך שהצלחת המותג הפרטי אינה מוחלטת. שנתיים לאחר הכניסה, ב־37% מהקטגוריות בשופרסל וב־38% מהקטגוריות ברמי לוי נתח המכירות של המותג הפרטי נותר נמוך מ־10%. ב־39% מהקטגוריות בשופרסל וב־42% מהקטגוריות ברמי לוי נרשמה חדירה בינונית של המותג הפרטי, כך שנתח המכירות שלו נע בין 10% ל־30%. רק ב־24% מהקטגוריות בשופרסל וב־20% מהקטגוריות ברמי לוי חצה נתח המכירות של המותג הפרטי את רף ה־30%. נתונים אלה מחזקים את המסקנה שהמותג הפרטי אמנם מצליח לחדור לחלק גדול מן הקטגוריות, אך ברבות מהן הוא עדיין אינו הופך לשחקן דומיננטי.

טבלה 4 במחקר ממחישה את היקף החדירה של המותג הפרטי גם לאחר כניסתו לתת־הקטגוריה. הטבלה אינה מתייחסת למוצר אחד מסוים, אלא מסווגת את כלל תתי־הקטגוריות שנבדקו לפי נתח המכירות הכספי של המותג הפרטי בכל אחת מהן. מן הטבלה עולה כי בשופרסל ב־37% מתתי־הקטגוריות נותר נתח המכירות של המותג הפרטי נמוך מ־10%, ב־39% הוא נע בין 10% ל־30%, ורק ב־24% הוא עלה על 30%; ברמי לוי התמונה דומה: ב־38% מתתי־הקטגוריות נתח המכירות נותר נמוך מ־10%, ב־42% הוא נע בין 10% ל־30%, ורק ב־20% הוא חצה את רף ה־30%. ממצאים אלה מלמדים כי גם כאשר המותג הפרטי מצליח לחדור לתת־קטגוריה, ברוב המקרים הוא אינו הופך בהכרח לשחקן דומיננטי, אלא משיג לכל היותר חדירה חלקית או בינונית.

מקור: חברת torenextS; עיבוד רשות התחרות.

המחקר מציע כי תרומתו העיקרית של המותג הפרטי בישראל היא ביצירת חלופה מבודלת וזולה יותר לצרכן, אשר עשויה להפחית את המחיר הממוצע בקטגוריה, אך אינה משפיעה בהכרח באופן משמעותי על מחיריהם של המוצרים הממותגים. במקרים רבים המותג הפרטי מושך אליו צרכנים רגישי־מחיר, בעוד שהמותגים המוכרים נותרים עם קהל נאמן יותר ופחות רגיש למחיר. במובן זה, כניסת המותג הפרטי אינה מובילה בהכרח לירידת מחירים של המותגים המובילים, אלא בעיקר מרחיבה את מגוון האפשרויות לצרכן ומוסיפה למדף חלופה זולה יותר לצד המוצרים הקיימים. כך נוצרת הבחנה ברורה יותר בין סוגי המוצרים ובין קהלי היעד שלהם: המותג הפרטי נתפס כחלופה חסכונית, ואילו המוצר הממותג שומר על מעמדו בעיני צרכנים המייחסים לו איכות, היכרות או יוקרה.

ההקשר הבינלאומי מחזק את המסקנה כי המותג הפרטי בישראל נתפס כחלופה צרכנית לגיטימית, שלעיתים נבחרת לא רק מטעמי מחיר אלא גם בשל תפיסות של איכות, נגישות וקיימות. בדוח בינלאומי (International International Shopper Study 2024/25 של חברת הייעוץ Simon-Kucher) המבוסס על סקר צרכנים מדצמבר 2024 בקרב 8,000 משתתפים בשבע מדינות, 53% מהצרכנים דיווחו כי הם רוכשים מותגים פרטיים באופן בולט או כמעט בלעדי; בספרד השיעור עמד על 64%, בצרפת על 60% ובהולנד על 58%. נמצא כי בשנת 2024 שיעור הקונים מותג פרטי עלה כמעט בכל קטגוריות המוצר, ובפרט במוצרי חלב, מוצרים יבשים, פירות וירקות ומוצרים קפואים, והחריגים היו משקאות אלכוהוליים ומוצרי תינוקות. באותו מחקר נמצא גם כי 55%-66% מהמשיבים אמרו שהמחיר מהווה שיקול חשוב עבורם, אך במקביל כ־34% ייחסו חשיבות גוברת לאיכות, וכ־28% ציינו עלייה בשיקול הקיימות. כלומר,  התחזקות המותג הפרטי אינה מוסברת רק במחיר, אלא גם בשינוי בתפיסת האיכות שלו.

נראה כי התרומה המרכזית של המחקר של רשות התחרות היא בהצגת תמונה מורכבת של המותג הפרטי בישראל: עידוד המותג הפרטי עשוי להקל במידת מה על יוקר המחיה באמצעות הצגת חלופה זולה יחסית, ואולם הוא אינו מבטיח הוזלת מחירים של המותגים המובילים. המותג הפרטי מהווה חלופה צרכנית להגברת המגוון וההיצע, אך לא "תרופת פלא" להורדת מחירים בשוק ריכוזי.

למחקר: "השפעת כניסות של מותגים פרטיים על מחירי צרכן בישראל", סג'א עאזם וד"ר זיו בר-נחום, רשות התחרות (1.1.2026), https://www.gov.il/he/pages/privatebrands.