מחקר חדש פרי עטם של ד״ר שאנן ופרופ׳ נרוצקי, עוסק בשאלת התאמת דיני המס הישראליים ביחס למיסוי אמצעי תשלום מבוזרים מוצפנים וירטואלים. לטענתם, בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש באמצעי תשלום מבוזרים וירטואלים, מטבעות קריפטוגרפיים ואסימונים קריפטוגרפים. אולם, בה בעת פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] מציעה מדיניות פיסקלית הכוללת כללי מס ארכאיים שפותחו לפני כמאה שנה, ואינה עומדת בהלימה להתקדמות הטכנולוגית ההולכת והגוברת. חוסר הלימה זה, מוביל למיסוי לא יעיל בכל הנוגע למיסוי עסקאות במטבעות קריפטוגרפיים.

אולם, מדינת ישראל אינה פועלת בחלל ריק, ולמעשה אינה המדינה היחידה מבין מדינות ה-OECD שטרם פיתחה אסדרת מס מלאה וייעודית לנושא. שכן, מדינות OECD רבות אחרות נמנעו מלקבוע אסדרה מקיפה בעניין, מהחשש שהסדרת תחום כה דינמי, אנונימי וחסר גבולות פיזיים עלולה להוביל לשחיקת בסיס המס; לעודד פעילות עבריינית; ולפגוע בחוסן המערכת הפיננסית המסורתית ובחדשנות הטכנולוגית המקומית.

עם זאת, ישראל נמנית עם קבוצת המדינות שפרסמו הבהרות מקצועיות בנוגע למיסוי התחום, בעיקר באמצעות חוזרי רשות המסים. במסגרת הבהרות אלו, נקבע כי מטבע קריפטוגרפי יסווג לצורכי מס כ"נכס", ומכירתו תסווג כאירוע הוני החייב במס רווח הון (למעט אם הפעילות מגיעה לכדי "עסק" שאז תמוסה כהכנסה פירותית), וזאת כאשר אירוע המס נוצר בעת מכירת הנכס (בהתאם ל״עיקרון המימוש״). אולם, הבהרות אלו אינן יעילות או רלוונטיות, כיוון שהן מחילות כללי מס שפותחו לפני כמאה שנה כנגד נכסים ואמצעי תשלום מסורתיים אשר היו רלוונטיים בעיקר לתקופות דאז, ושאינם מתאימים לטכנולוגיה מודרנית בעלת מאפיינים ייחודיים כמו אלה הטמונות במטבעות קריפטוגרפיים. המחברים טוענים כי ההסתמכות על עקרון המימוש אינה מוצדקת במקרה של מטבעות נזילים וסחירים, מאחר והיא יוצרת עיוותי מס, מעמיקה את אי-השוויון ומקריבה את יכולתה של המדינה לגבות מס אמת מהתעשרות הנישומים.

הקושי הרגולטורי נובע ממספר מאפיינים ייחודיים של עולם המטבעות הקריפטוגרפיים: הראשון שבהם, הינו אנונימיות יחסית (״פסבדו אנונימיות״). משמע, כי זהותו של המחזיק במטבע הקריפטוגרפי מוסתרת באופן חלקי, ומקשה את אכיפת הדיווח לרשויות המסים החלה עליו. הקושי השני, הינו היעדר מימד מוחשי למטבעות הקריפטוגרפיים. כלומר, המטבעות הם רצף פקודות דיגיטליות ואינם עונים להגדרה המשפטית הקלאסית של "מטבע" או "מטבע חוץ". קושי נוסף, הינו תנודתיות קיצונית המאפיינת מטבעות קריפטוגרפיים. ערך המטבעות חווה עליות ונפילות דרמטיות בזמנים קצרים, מה שמאתגר את כללי קיזוז ההפסדים המסורתיים. הקושי האחרון בו דנים המחברים, הינו נזילות וסחירות גבוהה המאפיין את המטבעות הקריפטוגרפיים. שכן, למרבית המטבעות יש שוק משוכלל המאפשר לדעת את שוויים בכל רגע נתון, ובניגוד לנכסים הוניים אחרים.

לאור בעיות אלה, המחברים בוחנים כיצד על המדינה להתמודד עם אתגר המיסוי של אמצעי תשלום מבוזרים. השאלה המרכזית היא האם נכון להמשיך ולהחיל את "עקרון המימוש" (מיסוי בעת מועד המכירה) על מטבעות קריפטוגרפיים, או שמא יש לאמץ מודל מיסוי חדשני שמתחשב במאפייניהם הטכנולוגיים והכלכליים; ואם אכן יש לאמץ מודל חדש, כיצד יפעל מודל זה? הפתרון אותו מציעים המחברים לבעיה שתוארה, הינה לזנוח את עקרון המימוש ולאמץ בחקיקה מודל מס חדש וייעודי למטבעות קריפטוגרפיים ולמאפיינים שלהם. זאת כאשר, מודל זה מבוסס על 3 עקרונות:

העיקרון הראשון הינו שינוי מודל מס הדוגל בזניחת עיקרון המימוש ודוגל במיסוי שוטף של עסקאות במטבעות קריפטוגרפיים. לפי גישה זו, בתום כל שנת מס יבצעו ״מיסוי שוטף״, שבו ימדדו את גידול התשואה במטבע הקריפטו, והנישום יחויב במס בגין אותה תשואה שנצברה, זאת אף ללא מכירת המטבע בפועל. נוסף על כך, במועד מכירת מטבע הקריפטו, תיערך התחשבנות כוללת, שבמסגרתה תוטל חבות מס נוספת בגין יתרת הרווח שלא חויבה במסגרת המיסוי השוטף, כך שיושלם המס על הפער בין הרווח הכולל לבין הסכומים שכבר מוסו במהלך השנים. הרציונל המשולב שבבסיס מנגנון זה הינו צמצום עיוותים הנובעים מהתמריץ להחזקת מטבע הקריפטו לשם דחיית אירוע המס; וכן, הבטחת מיסוי מלא ומדויק של הרווח האמיתי באמצעות תיקון פערים הנוצרים עקב הערכות שווי תקופתיות ותנודתיות השוק.

לצד מיסוי שוטף בסוף שנת מס ומיסוי נוסף במועד המימוש, המחברים מציעים את העיקרון השני העוסק בקיזוז הפסדים שנוצרו לנישום. לפי גישת המחברים, יש לאפשר קיזוז רחב וגמיש יותר של הפסדים, באופן שבו יוכל הנישום לקזז ולהעביר הפסדים הן לשנים הבאות, והן לקזז הפסדים כנגד רווחים מן העבר (שכבר מוסו), קיזוז אשר לא ניתן לבצע במצב הקיים. עיקרון זה מבקש להבטיח כי נטל המס ייקבע על בסיס התוצאה הכלכלית המצטברת לאורך זמן, ולא לפי שינויי ערך אקראיים העלולים לשקף רווח בשנה אחת והפסד בשנה אחרת. בכך מתחזקת הסימטריה בין מיסוי רווחים להכרה בהפסדים, ומצטמצמים עיוותים הנובעים מתזמון מקרי של התשואה.

העיקרון השלישי הינו החלת משטר דיווח שוטף על עסקאות קריפטוגרפיות תחייב את הנישומים לדווח עליהן באופן שנתי ומפורט לרשויות המס. לדעת הכותבים, חובת דיווח עצמית זו, בשילוב עם השקעת משאבים ממשלתיים לשיוך ארנקים דיגיטליים (בהם נמצאים המטבעות הקריפטוגרפיים) לכתובות IP, תאפשר לצמצם את המאפיין הפסבדו-אנונימי של התחום ותסייע במאבק בהלבנת הון ובכלכלה הלא מדווחת. מעבר לכך, אימוץ משטר הדיווח העצמי והתשלום השוטף יבטל את האפליה הקיימת כיום אל מול נכסים פיננסיים מסורתיים, ויפחית משמעותית את העלויות המנהליות שרשויות המס נאלצות להשקיע באיתור ובשיוך עסקאות לנישומים ספציפיים.

המחברים מציעים מודל שיאפשר למדיניות הפיסקלית של מדינת ישראל להתגבר על הפערים הגדולים שנפערו בין מדיניות המס הארכאית של מדינת ישראל המותאמת לנכסים ואמצעי תשלום מסורתיים, לבין הקידמה באמצעי תשלום מבוזרים, ובתוכם מטבעות קריפטוגרפיים, ועל ידי כך להביא למיסוי יעיל יותר שלהם.

למאמר ראו: תמיר שאנן ודורון נרוצקי "מיסוי אמצעי תשלום מבוזרים מוצפנים וירטואליים בישראל" מחקרי רגולציה י 245 (מאי 2025) https://www.colman.ac.il/media/sxlmujkx/tamir-s.pdf

מאמרה של ד"ר דנה נייער עוסק בפערים מגדריים בענף ההייטק בישראל ובוחן באיזה שלב הם נוצרים. ענף זה הוא אחד המרכזיים במשק הישראלי ומהווה מנוע צמיחה משמעותי לכלכלה. חלקו ביצוא גבוה במיוחד והוא מושך כוח עבודה איכותי ומבוקש. לצד זאת, הענף מתאפיין בפערים מגדריים ברורים ומתמשכים. נשים מהוות מיעוט מבין העובדים, ושיעור השתתפותן כמעט ואינו משתנה לאורך השנים. פערים אלו בולטים גם בתפקידי ניהול וביזמות, שבהם ייצוג הנשים נמוך במיוחד.

על רקע זה, המאמר מבקש לבחון לא רק את עצם קיומם של הפערים, אלא בעיקר את מקורם ואת השלב שבו הם נוצרים לאורך מסלול התעסוקה. נקודת המוצא היא כי הפערים אינם נובעים מגורם אחד, אלא ממערכת מורכבת של גורמים, ובהם סטראוטיפים מגדריים, פערים בהשכלה טכנולוגית וסביבת עבודה שאינה תמיד מותאמת לנשים.

בהתאם לכך, המאמר מתמקד בשתי נקודות זמן מרכזיות: שלב הכניסה לענף, ובפרט שלב מיון קורות החיים, שבו נבדקת האפשרות להטיה מגדרית, ושלב מאוחר יותר לאחר קליטת נשים לעבודה, שבו נבחנות חוויותיהן, האתגרים שהן חוות והאפשרות שלהן להתקדם ולהתפתח בתוך ענף ההייטק.

שאלת המחקר

בהתאם לכך, המאמר בוחן באילו נקודות זמן נוצרים הפערים המגדריים בענף ההייטק. השאלה המרכזית הראשונה היא האם קיימת העדפה למועמדים גברים כבר בשלב הראשוני של מיון קורות החיים, כלומר בשלב שבו מגייסים מעריכים מועמדים ומחליטים את מי לזמן לריאיון. השאלה המרכזית השנייה היא כיצד נשים העובדות בענף ההייטק חוות את הפערים המגדריים, ומהם הקשיים המרכזיים שהן מתמודדות איתם במהלך הקריירה שלהן.

שיטת המחקר

כדי לענות על שאלות המחקר, המאמר מבוסס על שני מחקרים משלימים: כמותי ואיכותני.

המחקר הראשון הוא מחקר כמותי, שבו נעשה שימוש בקורות חיים פיקטיביים. קורות חיים זהים מבחינת ניסיון וכישורים נשלחו ל־136 אנשי משאבי אנוש, כאשר ההבדל היחיד ביניהם היה מגדר המועמד. המשתתפים התבקשו להעריך את איכות קורות החיים, הסיכוי לזימון לריאיון והשכר המוצע. בנוסף נבדקה השפעת השירות ביחידה טכנולוגית בצבא והסטטוס המשפחתי.

המחקר השני הוא מחקר איכותני, שהתבסס על ראיונות עומק עם 25 נשים העובדות בתפקידים טכנולוגיים בהייטק. מטרתו הייתה להבין את חוויותיהן ואת האתגרים שהן חוות במהלך הקריירה.

השילוב בין שני המחקרים מאפשר לבחון את הפערים המגדריים הן בשלב הכניסה לענף והן בשלבים מתקדמים יותר.

ממצאי המחקר

הממצא המרכזי של המחקר הראשון הוא שלא נמצאה עדות להפליה מגדרית בשלב המיון הראשוני של קורות החיים. לא נמצא הבדל בין מועמדים למועמדות בהערכת איכות קורות החיים, בסיכוי לזימון לריאיון או בגובה השכר. גם כאשר נבחנה השפעת השירות ביחידה טכנולוגית בצבא, לא נמצא הבדל בין נשים לגברים. ממצא זה מצביע על כך שהפערים המגדריים כפי הנראה אינם נוצרים בשלב הראשוני של הגיוס.

עם זאת, נמצא כי לסטטוס המשפחתי יש השפעה על הערכת המועמדים: מועמדים בעלי משפחה צפויים לקבל שכר גבוה יותר ממועמדים רווקים, ללא תלות במגדר.

לעומת זאת, המחקר השני מציג תמונה מורכבת יותר. מן הראיונות עולה כי הפערים המגדריים מורגשים בעיקר במהלך העבודה. אחד הקשיים המרכזיים הוא שילוב בין קריירה לחיי משפחה, אשר לעיתים מוביל לעומס ואף לויתור על הזדמנויות מקצועיות.

בנוסף, נשים תיארו קושי בהתקדמות מקצועית בענף שבו יש רוב גברי, לצד תחושת מיעוט, היעדר מודלים לחיקוי ולעיתים גם תחושת חריגות. גורמים אלו עשויים לפגוע בתחושת השייכות ובביטחון העצמי, ולהשפיע על היכולת להתקדם. כמו כן, עלתה תחושה כי סביבת העבודה אינה תמיד מותאמת לנשים.

ממצא נוסף הוא קיומה של הטיה מגדרית שמקורה לעיתים גם בנשים עצמן, כלומר הפנמה של תפיסות מגדריות המשפיעה על הבחירות המקצועיות ועל תחושת המסוגלות שלהן.

מסקנות

המסקנה המרכזית של המאמר היא כי הפערים המגדריים בענף ההייטק אינם נוצרים בשלב אחד בלבד, אלא הם תוצאה של תהליך מצטבר המתרחש לאורך זמן. המחקר הראשון מלמד כי לא נמצאה הפליה בשלב הראשוני של מיון קורות החיים, ולכן קשה לייחס לשלב זה את מקור הבעיה. לעומת זאת, המחקר השני מצביע על כך שהפערים נוצרים ומתעצמים בשלבים מאוחרים יותר, בתוך סביבת העבודה ובמהלך הקריירה.

מכאן עולה כי הפערים המגדריים הם תוצאה של שילוב גורמים רחב, הכולל גורמים חברתיים, תרבותיים וארגוניים, וכן גורמים הקשורים לחוויות האישיות של נשים בענף. הבנה זו מדגישה את המורכבות של התופעה ואת הצורך בגישה רחבה יותר לניתוחה ולהתמודדות עמה.

המלצות

בהתאם למסקנות אלו, המאמר מציע לבחון מחדש את הפתרונות המקובלים לצמצום הפערים המגדריים. מאחר שהבעיה אינה מתמקדת רק בשלב הגיוס, אין די בהתערבות בתהליכי מיון בלבד. בין ההמלצות ניתן למנות עידוד נשים לבחור במקצועות טכנולוגיים כבר בגיל צעיר, הגדלת מספר הנשים בתפקידים טכנולוגיים בצבא ובאקדמיה, ופיתוח תוכניות הכשרה ייעודיות.

בנוסף, המאמר מדגיש את החשיבות של המשך מחקר בתחום, במטרה לזהות דרכים אפקטיביות לצמצום הפערים. הבנת מקורות הפערים היא שלב ראשון בלבד, ויש צורך בתרגום ההבנה לפעולה מעשית שתוביל לשינוי ממשי בשוק העבודה.

דנה נייער "פערים מגדריים בענף ההייטק – איפה הבעיה?" מחקרי רגולציה יא 217 (2025).

מאמר דנה נייער – פערים מגדריים בענף ההייטק איפה הבעיה?

חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016 נועד לפי מטרותיו המוצהרות לקדם את התחרות בענף הרכב ואת האינטרס שבהגנת הצרכן. במסגרת החוק שולבו המלצות הוועדה הציבורית להגברת התחרותיות בענף הרכב מפברואר 2012,  לפעול להורדת מחירים ולשיפור רמת השירות. בתוך כך, סעיף 45 קובע כי על מתן רישיון יבוא, קביעת תנאים בו וחידושו, יחולו הוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013 – הוראות העוסקות בשיקולי תחרותיות ענפית בהקצאת זכויות. פרשנותה של הוראת חוק זו עמדv במרכז פסק הדין.

מטרו מוטור היא חברת ייבוא המחזיקה ברישיונות יבוא ישיר בענף הדו-גלגלי מזה למעלה מארבעים שנה. בשנת 2022 פנתה לחידוש רישיונותיה ביחס לקטנועים ואופנועים מתוצרת ימאהה ואופנועים ורכבי שטח מתוצרת קוואסאקי. בפברואר 2023 התבקשה הממונה על התחרות לגבש חוות דעת ביחס לבקשת החברה, ומצאה כי נתח השוק המשולב של שני המותגים המוחזק בידי מטרו עמד על כ-40% בשנים 2020 עד 2022. בעקבות כך המליצה להורות למטרו לוותר על אחד מהמותגים, בהיותם מתחרים. באפריל 2024 הודיע משרד התחבורה, בהתבסס על חוות הדעת, כי רישיון לייבא קטנועים מתוצרת סאן יאנג יחודש ללא תנאים מגבילים בהיבט התחרותי. ביחס לימאהה ולקוואסאקי – על החברה לבחור אחד מהם בלבד. מטרו מוטור עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שדחה את עתירתה, והחברה ערערה לבית המשפט העליון.

מוקד המחלוקת המשפטית היה פרשנותו של סעיף 45 בחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב. מטרו מוטור טענה כי החוק מונה רשימה סגורה של עילות שבגינן רשאי המנהל לסרב לחדש רישיון, ובכלל זה עבירה פלילית, הפרת תנאי הרישיון והסדר כובל שנקבע על ידי הממונה על התחרות, כמפורט בסעיפים 8 ו-10(א) לחוק. לשיטתה, "קידום תחרותיות ענפית" אינו מנוי ברשימה זו, ולפיכך לא ניתן לסרב לחדש רישיון מטעם תחרותי בלבד. המדינה, מנגד, טענה כי סעיף 45 לחוק מפנה מפורשות לחוק הריכוזיות ומחייב את משרד התחבורה לשקול שיקולי תחרות גם בעת חידוש רישיון.

כבוד השופט ד' מינץ ציין את הכלל הידוע לפיו המחוקק אינו משחית את מילותיו לריק. סעיף 45 לחוק קובע כי "על מתן רישיון לפי סימן זה, קביעת תנאים בו או חידושו יחולו הוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013, בשינויים המחויבים". משמע, שיקולי תחרות ענפית הם מחייבים בעת חידוש הרישיון. אם שיקולים אלה אינם יכולים להוביל לסירוב לחדש רישיון, הרי שהפנייה לחוק הריכוזיות מרוקנת מתוכן. גם הגבלת משך הרישיון לשש שנים תאבד את משמעותה, שכן ממילא ניתן לבטל רישיון קיים בהתקיים העילות שבסעיף 10(א).

בית המשפט הוסיף כי שני הסעיפים מטפלים במישורים שונים בתכלית: סעיף 10(א)(8) עוסק בהתנהלות הפסולה של בעל הרישיון עצמו, ומסמיך את המנהל לפעול כאשר "הממונה על התחרות קבע כי הוא צד להסדר כובל או כי הוא בעל מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק". לעומתו, סעיף 45 מופנה אל מבנה השוק כולו, ומחייב לשקול את השפעת ההחלטה על התחרות הענפית בעת חידוש הרישיון. האחד תלוי בקביעה ספציפית של הממונה כלפי בעל הרישיון, והאחר מהווה עילה עצמאית המושתתת על שיקולי מדיניות תחרותית רחבים.

כבוד המשנה לנשיא נ' סולברג סבר כי אי-חידוש רישיון, להבדיל מביטולו, אינו מהווה פגיעה בזכות לקניין, שכן הרישיון טרם הוקצה מחדש. תכלית ההגנה החוקתית על הקניין היא מניעת שלילה של מה שיש לאדם, ואין מדובר בשלילה כאשר מדובר אך בציפייה לחידוש, וזו לא מומשה. השופט הכיר בכך שמדובר בפגיעה מסוימת בחופש העיסוק, אך זו נמצאה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה. כב' השופט י' כשר, בהערה עצמאית, העדיף שלא להכריע בשאלה הקניינית, אך הדגיש שכאשר מדובר ברישיון עסקי בעל ערך כלכלי ניכר שהחברה הקימה וטיפחה במשך שנים, הפגיעה הנגרמת מאי חידושו היא ממשית ומצדיקה טעמים כבדי משקל. בנסיבות שלפנינו, כך קבע, ההחלטה של משרד התחבורה עמדה גם בדרישה זו.

הערעור נדחה פה אחד, ופסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים אושר. נקבע כי משרד התחבורה היה מוסמך שלא לחדש את רישיונות הייבוא מטעמים של תחרותיות בענף הרלבנטי. על מטרו מוטור להיפרד אפוא מסוכנויות הבלעדיות שהחזיקה בהן במשך שנים, ולפנות את מקומן ליבואנים מתחרים שייכנסו לשוק.

החלטה זו היא תקדימית: בית המשפט העליון אישר שסעיף 45 לחוק הרישוי מקנה למשרד התחבורה סמכות עצמאית לסרב לחדש רישיון יבוא מטעמי תחרות ענפית בלבד, מבלי שנפל פגם כלשהו בהתנהלות בעל הרישיון. המשמעות היא שיבואני רכב המחזיקים בנתחי שוק גבוהים עשויים למצוא עצמם, בתום תקופת הרישיון, בפני סירוב לחידושו, גם אם פעלו כדין לאורך הדרך. פסיקה זו מציבה את השיקול התחרותי במרכז הליך הרישוי, ומבהירה כי טובת הצרכן והגברת התחרות בענף הן ערכים שהרשות המנהלית מחויבת לשקול בכובד ראש, גם כאשר הדבר כרוך בפגיעה בבעלי עסקים.

ראוי לציין כי סוגיית התחרות בענף הטרקטורונים כבר עלתה לדיון ברשות התחרות. ביום 11 במאי 2021 קבעה הממונה על התחרות כי ההסכם לפיו מטרו מוטור תייבא בבלעדיות טרקטורוני ימאהה מהווה הסדר כובל, בשל החשש שריכוז שני מותגים מתחרים בידי יבואן אחד, ימאהה וארקטיק קאט, יחליש את התחרות. הממונה דרשה כי מטרו מוטור תסיים למכור את מלאי טרקטורוני ארקטיק קאט שברשותה לפני שתחל לשווק טרקטורוני ימאהה. בענין זה, הממונה הטילה על מטרו מוטור עיצום כספי בסך 20,808,971 שקלים, ועיצום אישי נוסף של 621,286 שקלים על מנכ"ל החברה, משום שמצאה שהפרו את התנאי שהציבה.  ראו: קביעה לפי סעיף 43(א)(1) ודרישת תשלום לפי סעיף 50ח(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית.

לפסק הדין ראו: עע"מ 23432-11-24 מטרו מוטור שיווק (1981) בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (מיום 12.3.2026)

המקרה עוסק בבעלי סוכנות דוגמנות שהגישו תביעת לשון הרע נגד עובדת לשעבר, בדרישה לפצותם בסכום כולל של 190,000 ₪ (סע"ש 55588-11-22, נובמבר 2022). העובדת עבדה בסוכנות במשך כשנתיים וחצי עד שפוטרה. לטענת בעלי הסוכנות, לאחר הפיטורים פרסמה ושיתפה ברשתות החברתיות תכנים מכפישים שייחסו לבעל הסוכנות סרסרות בדוגמניות, טיוח עבירות מין והשתקת נפגעות מטעמים עסקיים.

דובר בתשעה פרסומים ברשתות החברתיות, שהגיעו לכ-8,000 עוקבים בחשבון האינסטגרם של העובדת. הפרסום הראשון היה תחקיר טלוויזיוני שבו התראיינה ובו ייחסה לבעל הסוכנות סרסרות וטיוח עבירות מין. העובדת סיפרה על תקיפה מינית שלטענתה התרחשה כלפי אחת העובדות על ידי לקוח, ועל ניסיון בעל הסוכנות להשתיק את הפרשה ממניעים עסקיים. שמונת הפרסומים הנוספים היו שיתופים באינסטגרם או בוואטסאפ של תכנים שפורסמו על ידי הכתב שערך את התחקיר ובלוגר נוסף. בתכנים אלה יוחסו לבעל הסוכנות סרסרות, טיוח תקיפות מיניות, והעסקת נשים כ"פקידות" שבפועל סיפקו שירותים אינטימיים. לחלק מהשיתופים הוסיפה העובדת תוכן משלה, כגון "אותי אתה לא יכול להשתיק יא דוחה" ו"מדויק", וכן סמלון של פופקורן. הפרסומים פורסמו בין דצמבר 2021 לאוגוסט 2022.

בעלי הסוכנות טענו שהדברים שקריים לחלוטין. לטענתם, בעל הסוכנות לא סרסר, לא טייח עבירות מין ולא ניצל עובדות. בעלי הסוכנות אישרו כי אחת העובדות הותקפה מינית, אך טענו שבעל הסוכנות טיפל בעניין באופן ראוי: הוא סיפר על התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם מאמנת. בעל הסוכנות אמנם הכחיש תחילה את דבר התקיפה בתחקיר, אך לטענתו עשה זאת כדי לכבד את רצון הנפגעת שלא רצתה להיחשף. ביחס לטענות על סרסרות ושירותים אינטימיים, בעלי הסוכנות טענו כי מדובר בשקרים מוחלטים. לגבי הקשרים בין עובדות ללקוחות, הובהר כי מדובר בקשרים רומנטיים לגיטימיים בין מבוגרים. לטענת בעלי הסוכנות, העובדת פעלה מתוך נקמנות בעקבות פיטוריה, ונהנתה להיות במרכז העניינים על חשבון שמם הטוב. נטען שחזרה שוב ושוב על הדברים המכפישים במסגרת שמונה פרסומים לאורך תשעה חודשים.

העובדת טענה להגנתה כי הפרסומים משקפים אמת וכי עומדות לה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: הגנת ענין אישי כשר לפי סעיף 15(3) לחוק, שכן בעלי הסוכנות הכפישו אותה והציגו אותה כעובדת בעייתית חסרת מקצועיות; והגנת דעה בעניין ציבורי לפי סעיף 15(4) לחוק, שכן התבטאויותיה היו הבעת דעה לגיטימית בנושא הטרדות מיניות וניצול בתעשיית הדוגמנות. כן טענה שאין לחייב אותה באחריות אישית, שכן היא רק שיתפה תכנים שכבר פורסמו בתחקיר ובבלוג. לטענתה, לפי הלכת ניידלי (רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, מיום 8.1.20), תביעת לשון הרע צריכה להיות מוגשת נגד המפרסם המקורי ולא נגד משתף אגבי, במיוחד כאשר היקף החשיפה מצד המפרסמים המקוריים עלה משמעותית על היקף החשיפה מצידה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי העובדת לא הוכיחה את אמיתות הפרסומים. נקבע שפרסמה את הדברים ללא הוכחה, שכן לא הוכח שבעל הסוכנות סרסר, השתיק את פרשת התקיפה, או שהעובדות סיפקו שירותים אינטימיים ללקוחות. בנוגע לטיפול בתקיפה המינית, בית הדין קבע כי אמנם בעל הסוכנות לא ערב את המשטרה, אך הוא סיפר את דבר התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם קואצ'רית. בעל הסוכנות הכחיש בתחקיר את התקיפה, אך בית הדין קבע כי עשה זאת כדי לכבד את רצונה של הנפגעה שלא רצתה להיחשף, ולא מתוך ניסיון לטייח את הפרשה מטעמים עסקיים. בנוסף נקבע כי הגנת האמת בפרסום אינה עומדת לעובדת. הגנת תום הלב נדחתה משום שהעובדת השתמשה בביטויים חריפים החורגים מגבולות ההגנה על ענין אישי, ומשום שהיקף הפרסום חרג מהתחום הסביר. בית הדין חייב את העובדת בתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרסום הראשון – התחקיר הטלוויזיוני, ו-20,000 ₪ בגין כל אחד משבעת הפרסומים הנוספים. בסך-הכל חויבה העובדת לשלם 190,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

העובדת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה וטענה כי לא היה מקום לחייב אותה בלשון הרע וכי סכום הפיצוי הוא מוגזם. בעלי הסוכנות הגישו ערעור-שכנגד וטענו כי הפיצוי נמוך מדי. בית הדין הארצי קיבל את ערעור העובדת בחלקו ודחה את הערעור שכנגד (ע"ע 55027-08-25, מיום 3.5.2026). כב' השופט ר' פוליאק הדגיש כי פעולת שיתוף ברשתות החברתיות מהווה פרסום שיכול להקים עילה נגד המשתף, אך בהתאם להלכת ניידלי, ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש נגד המפרסם המקורי – שחולל את הפגיעה בשם הטוב ושבכוחו להסיר את הפרסום באופן מיידי. באותה הלכה נקבעו מנגנונים מאזנים שנועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות: החשש מפני תביעה בררנית, החשש מפני תביעות השתקה היוצרות אפקט מצנן, והחשש מפני הצפת בתי המשפט. עם זאת, במקרה זה מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מברירת המחדל. העובדת איהנה משתפת אגבית אלא היוותה מקור מידע משמעותי לכתבת התחקיר, שהמשיך ומבחינות מסוימות אף התחיל את "התגלגלות כדור השלג" של הפרסומים. חיזוק למסקנה זו מצוי בסעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, הקובע אחריות גם על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". לפיכך, העובדת אוחזת בשני כובעים – מקור מידע ומשתפת בו – וניתן היה בנסיבות חריגות אלה לתבוע אותה אף שלא הוגשה תביעה נגד המפרסמים המקוריים. לצד זאת, היעדר הגשת התביעה נגד המפרסמים המקוריים היא צורמת, ולפיכך ניתן לנסיבה זאת משקל בפסיקת הפיצויים, והם הופחתו.

בית הדין הפחית את הפיצוי ממספר טעמים נוספים. ראשית, לא כל השיתופים מהווים עילות נפרדות. סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא יקבל אדם פיצוי בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת. השאלה מה ייחשב ל"אותה לשון הרע" נדונה ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, מיום 6.10.2022, ושם נקבעו שלושה מבחני עזר: מבחן התוכן, מבחן הזמן, ומבחן במות הפרסום. בית הדין קבע כי למרות שהשיתופים נעשו לאורך מספר חודשים, לפחות חלק מהשיתופים באינסטגרם מהווים "אותה לשון הרע" בשל הדמיון בתכנים ובמת הפרסום. שנית, השיתופים מהווים חזרה תוך הפניה לפרסום המקורי. סעיף 19(1) לחוק מנחה להפחית פיצוי כאשר לשון הרע הייתה רק חזרה על מה שכבר נאמר. בעניין ניידלי נפסק כי תהא הצדקה לפסוק פיצויים נמוכים כשמדובר בשיתוף "בטל בשישים" מבחינת היקפו לעומת הפרסום המקורי. במקרה זה, היקף הפרסום מכח השיתופים של העובדת היה פחות משמעותי ביחס לפרסומים המקוריים. שלישית, בית הדין הביא בחשבון את החשש מפני אפקט מצנן שעלול להיות לפסיקת פיצוי גבוה על מי שמבקשות להתלונן על טיפול לקוי של מעסיקים בעבירות מין, ולכן לא מצא כי יש להתייחס לפרסומים ככאלה שנעשו בזדון באופן שעשוי להצדיק הכפלת הפיצוי.

במכלול השיקולים, בית הדין הגיע למסקנה כי יש לסווג את הפרסומים השונים כיוצרים שלוש עילות שונות לחיוב. הראשונה, התחקיר הטלוויזיוני – נקבע פיצוי של 50,000 ₪. בית הדין קבע כי העובדת חוללה את התחקיר בעצמה והוא שהתחיל את התגלגלות כדור השלג של הפרסומים. בית הדין הארצי לא מצא להתערב בסכום זה, למרות שנמצא טעם רב בערעור-שכנגד על החיוב הנמוך ביחס לחומרת הפרסום. אולם משבעלי הסוכנות בחרו לתבוע רק את העובדת ונמנעו מלתבוע את מפרסמי התחקיר, יש בכך כדי להפחית באופן משמעותי את הפיצוי הראוי. השנייה, הפרסומים השלישי והשישי באינסטגרם – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בהם אותה דיבה וייחס להם חומרה מוגברת לעומת יתר השיתופים, מאחר שהעובדת הוסיפה בהם הערה משלה שיש בה כדי להצביע על נכונות הדברים כביכול על ידי אדם מבפנים. עם זאת, משפרסומים אלה הם משניים לפרסום העיקרי בתחקיר ומשלא נתבע המפרסם העיקרי, הפיצוי בגינם הועמד על 10,000 ₪. השלישית, יתר הפרסומים – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בפרסומים אלה אותה דיבה, שנועדה להביא לכך שהפרשה תישאר בתודעה הציבורית. בסך הכל, בית הדין הארצי הפחית את הפיצוי מ-190,000 ₪ ל-80,000 ₪, וכן הפחית את הוצאות המשפט מ-20,000 ₪ ל-10,000 ₪.

נציג בהקשר זה את מאמרה של ד"ר מיכל לביא העוסק באחריות למעשי שיתוף של לשון הרע ברשתות חברתיות. המאמר מצביע על כך שפעולת השיתוף אינה עניין טכני, אלא מהווה "פרסום" המגביר את תפוצת ההכפשה ואת היקף הנזק לשם הטוב. לביא מציעה לאמץ את "מודל האחריות השיורית", לפיו תביעת המשתף תתאפשר ככלל רק לאחר שייכשל הניסיון לאתר את המפרסם המקורי, ולא תתאפשר אם ניתן לאתרו ולתבוע אותו. המודל מחריג מקרים שבהם המשתף הוסיף תוכן משלו, או שמדובר ב"משתף עוצמתי" כגון עיתונאי או נבחר ציבור, שאז תוחלת הנזק ומידת האמינות המיוחסת למסר גדלות משמעותית. גישה זו מבקשת ליצור תמריץ למחשבה רפלקטיבית טרם הפצת מידע פוגעני ממקורות לא מזוהים, תוך איזון בין הגנה על כבוד הנפגע לבין מניעת "אפקט מצנן" על חופש הביטוי במרחב הדיגיטלי. מיכל לביא "שיתוף לשון הרע ברשתות חברתיות: בעקבות ע"א 1239/19 שאול נ' נידיילי תקשורת בע״מ״, משפטים על אתר טו, 159 (2020).

לפסק הדין ראו: ע"ע 55027-08-25 פלונית נ' פלוני (מיום 3.5.2026).

המחקר בחן 50 קטגוריות של מזון ומוצרי צריכה, ומצא בהיבט השוואתי שנתח השוק של המותג הפרטי בישראל נמוך יחסית ועומד על כ־7% בלבד נכון ל־2024, לעומת שיעורים גבוהים ברבות ממדינות אירופה. לפי הנתונים המובאים במחקר, נתח המכירות של מותגים פרטיים במדינות אחרות גבוה בהרבה: כ־52% בשווייץ, 46% בבריטניה, 34% בגרמניה ו־33% בצרפת. ההשוואה אינה מתייחסת לענף יחיד כמו קוסמטיקה או היגיינה בלבד, אלא לשוק רחב של מוצרי מזון וצריכה. הפער מלמד שהמותג הפרטי בישראל לא הגיע למעמד המוכר בחלק מהשווקים האירופיים, ולכן גם השפעתו התחרותית המקומית מוגבלת יותר.

המחקר בחן מספר ממדים: השינוי במחיר לצרכן בעקבות כניסת מותג פרטי, פער המחירים בינו לבין מוצרים ממותגים, נתח המכירות שלו ורמת הריכוזיות בקטגוריה. יושמה שיטת הפרש־ההפרשים (Difference-in-Differences) המשווה בין השינוי שחל בקטגוריות שבהן נכנס מותג פרטי לבין השינוי שחל באותה תקופה בקטגוריות ביקורת שבהן לא נכנס מותג פרטי. בדרך זו ניתן לייחס את ההבדלים שנמצאו לכניסת המותג הפרטי, ולא למגמות כלליות במשק או בענף. הממצאים מלמדים כי ברוב הקטגוריות נרשמה ירידה במחיר לצרכן בשנה שלאחר כניסת המותג הפרטי. בשופרסל, ב־73% מהקטגוריות שבהן הושק מותג פרטי נרשמה ירידה במחיר הכולל לצרכן, ורק ב־27% נרשמה עלייה. ברמי לוי התמונה הייתה מתונה יותר: ירידה נרשמה ב־53% מהקטגוריות ועלייה ב־47%. כלומר, כניסת מותג פרטי הייתה קשורה לעיתים קרובות לירידה במחיר הכולל בקטגוריה, אך לא באופן אחיד בכל רשת ובכל קטגוריה.

כאשר מבודדים את מחירי המוצרים הממותגים, התמונה מורכבת יותר. בשופרסל, רק ב־52% מהקטגוריות נרשמה ירידה במחירי המוצרים הממותגים לאחר כניסת המותג הפרטי, ואילו ב־48% נרשמה דווקא עלייה. ברמי לוי הממצא בולט אף יותר: ב־61% מהקטגוריות מחירי המוצרים הממותגים עלו, ורק ב־39% ירדו. כלומר, גם אם הצרכן רואה לעיתים ירידה במחיר הממוצע בקטגוריה, אין פירוש הדבר שהמותגים המוכרים הוזלו; בחלק ניכר מהמקרים המחיר שלהם דווקא עלה.

נתון נוסף נוגע לפער המחירים בין המותג הפרטי לבין המוצרים הממותגים שנתיים לאחר הכניסה. בשופרסל, ב־84% מתתי־הקטגוריות מחיר המותג הפרטי היה נמוך ממחירם הממוצע של המוצרים הממותגים, וברמי לוי שיעור זה עמד על 72%. המחקר מציין כי באותן תתי־קטגוריות שבהן יחס המחירים היה נמוך מ־1, מחיר המותג הפרטי היה נמוך בכ־25% בממוצע ממחיר המוצרים הממותגים. משמעות הדבר אינה בהכרח שהספקים הגדולים הפחיתו את מחירי המותגים שלהם, אלא שהמחיר הממוצע בתת־הקטגוריה עשוי לרדת משום שלצד המוצרים הממותגים נוסף מוצר זול יותר. לכן, יש להבחין בין ירידה במחיר הממוצע של כלל המוצרים בתת־הקטגוריה לבין ירידה במחירי המוצרים הממותגים עצמם.

במישור התחרותי הרחב, המחקר מצא כי ברוב הקטגוריות חלה ירידה בריכוזיות לאחר כניסת המותג הפרטי. באמצעות מדד HHI הוצג כי בקטגוריות רבות בשופרסל וברמי לוי נרשמה ירידה בריכוזיות, ובמחקר צוין כי בכ־84% מתתי־הקטגוריות ערך המדד ירד לאחר הכניסה. במונחי מבנה שוק, כניסת מותג פרטי מוסיפה שחקן תחרותי ומפזרת במידת מה את כוח-השוק בקטגוריה, גם אם ההשפעה על מחירי המותגים המובילים עצמם אינה בהכרח ירידה.

המחקר מצביע על כך שהצלחת המותג הפרטי אינה מוחלטת. שנתיים לאחר הכניסה, ב־37% מהקטגוריות בשופרסל וב־38% מהקטגוריות ברמי לוי נתח המכירות של המותג הפרטי נותר נמוך מ־10%. ב־39% מהקטגוריות בשופרסל וב־42% מהקטגוריות ברמי לוי נרשמה חדירה בינונית של המותג הפרטי, כך שנתח המכירות שלו נע בין 10% ל־30%. רק ב־24% מהקטגוריות בשופרסל וב־20% מהקטגוריות ברמי לוי חצה נתח המכירות של המותג הפרטי את רף ה־30%. נתונים אלה מחזקים את המסקנה שהמותג הפרטי אמנם מצליח לחדור לחלק גדול מן הקטגוריות, אך ברבות מהן הוא עדיין אינו הופך לשחקן דומיננטי.

טבלה 4 במחקר ממחישה את היקף החדירה של המותג הפרטי גם לאחר כניסתו לתת־הקטגוריה. הטבלה אינה מתייחסת למוצר אחד מסוים, אלא מסווגת את כלל תתי־הקטגוריות שנבדקו לפי נתח המכירות הכספי של המותג הפרטי בכל אחת מהן. מן הטבלה עולה כי בשופרסל ב־37% מתתי־הקטגוריות נותר נתח המכירות של המותג הפרטי נמוך מ־10%, ב־39% הוא נע בין 10% ל־30%, ורק ב־24% הוא עלה על 30%; ברמי לוי התמונה דומה: ב־38% מתתי־הקטגוריות נתח המכירות נותר נמוך מ־10%, ב־42% הוא נע בין 10% ל־30%, ורק ב־20% הוא חצה את רף ה־30%. ממצאים אלה מלמדים כי גם כאשר המותג הפרטי מצליח לחדור לתת־קטגוריה, ברוב המקרים הוא אינו הופך בהכרח לשחקן דומיננטי, אלא משיג לכל היותר חדירה חלקית או בינונית.

מקור: חברת torenextS; עיבוד רשות התחרות.

המחקר מציע כי תרומתו העיקרית של המותג הפרטי בישראל היא ביצירת חלופה מבודלת וזולה יותר לצרכן, אשר עשויה להפחית את המחיר הממוצע בקטגוריה, אך אינה משפיעה בהכרח באופן משמעותי על מחיריהם של המוצרים הממותגים. במקרים רבים המותג הפרטי מושך אליו צרכנים רגישי־מחיר, בעוד שהמותגים המוכרים נותרים עם קהל נאמן יותר ופחות רגיש למחיר. במובן זה, כניסת המותג הפרטי אינה מובילה בהכרח לירידת מחירים של המותגים המובילים, אלא בעיקר מרחיבה את מגוון האפשרויות לצרכן ומוסיפה למדף חלופה זולה יותר לצד המוצרים הקיימים. כך נוצרת הבחנה ברורה יותר בין סוגי המוצרים ובין קהלי היעד שלהם: המותג הפרטי נתפס כחלופה חסכונית, ואילו המוצר הממותג שומר על מעמדו בעיני צרכנים המייחסים לו איכות, היכרות או יוקרה.

ההקשר הבינלאומי מחזק את המסקנה כי המותג הפרטי בישראל נתפס כחלופה צרכנית לגיטימית, שלעיתים נבחרת לא רק מטעמי מחיר אלא גם בשל תפיסות של איכות, נגישות וקיימות. בדוח בינלאומי (International International Shopper Study 2024/25 של חברת הייעוץ Simon-Kucher) המבוסס על סקר צרכנים מדצמבר 2024 בקרב 8,000 משתתפים בשבע מדינות, 53% מהצרכנים דיווחו כי הם רוכשים מותגים פרטיים באופן בולט או כמעט בלעדי; בספרד השיעור עמד על 64%, בצרפת על 60% ובהולנד על 58%. נמצא כי בשנת 2024 שיעור הקונים מותג פרטי עלה כמעט בכל קטגוריות המוצר, ובפרט במוצרי חלב, מוצרים יבשים, פירות וירקות ומוצרים קפואים, והחריגים היו משקאות אלכוהוליים ומוצרי תינוקות. באותו מחקר נמצא גם כי 55%-66% מהמשיבים אמרו שהמחיר מהווה שיקול חשוב עבורם, אך במקביל כ־34% ייחסו חשיבות גוברת לאיכות, וכ־28% ציינו עלייה בשיקול הקיימות. כלומר,  התחזקות המותג הפרטי אינה מוסברת רק במחיר, אלא גם בשינוי בתפיסת האיכות שלו.

נראה כי התרומה המרכזית של המחקר של רשות התחרות היא בהצגת תמונה מורכבת של המותג הפרטי בישראל: עידוד המותג הפרטי עשוי להקל במידת מה על יוקר המחיה באמצעות הצגת חלופה זולה יחסית, ואולם הוא אינו מבטיח הוזלת מחירים של המותגים המובילים. המותג הפרטי מהווה חלופה צרכנית להגברת המגוון וההיצע, אך לא "תרופת פלא" להורדת מחירים בשוק ריכוזי.

למחקר: "השפעת כניסות של מותגים פרטיים על מחירי צרכן בישראל", סג'א עאזם וד"ר זיו בר-נחום, רשות התחרות (1.1.2026), https://www.gov.il/he/pages/privatebrands.

מכון ז'בוטינסקי הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד בית המכירות "המלך דוד" בדרישה להשיב לידיו את המכתב הנ"ל (48482-06-19 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' בית המכירות King David  מיום 27.10.2022). המכון הוקם בשנת 1937 לשימור מורשתו של זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית, והוכר ב-1958 כארכיון ציבורי לפי חוק הארכיונים, תשט"ו-1955. לפי הידוע, טרומפלדור כתב את המכתב בו דובר לאביו של בנימין ורטהיימר שנפל בקרב בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. במכתב ניחם טרומפלדור את האב האבל והוסיף כי הבן נפל כגיבור בעד ארץ ישראל. המכון טען כי המכתב הועבר אליו לפני עשרות שנים על ידי ארוסתו של טרומפלדור, גב' אסתר (פירה) עוזיאלי.

הסכסוך פרץ ביוני 2019, כאשר פורסמה כתבה באתר העיתון ישראל היום על כך שבית המכירות הנ"ל עומד להעמיד את המכתב למכירה פומבית במחיר פתיחה של 100,000 דולר. המכתב היה מצוי באותה עת בידי זוהר שלומוב, אספן פריטים היסטוריים, שטען כי רכשו בשנת 2018 תמורת 600 דולר. לגרסת שלומוב, הוא סייע לאדוארד רוזן, אספן יהודי אמריקאי, בהקמת תערוכה מעיזבון בוב כהן, אספן נוסף שהלך לעולמו. כהן היה חבר התנועה הרוויזיוניסטית ומקורב לראשיה. לאחר פטירת כהן, משפחתו אפשרה לרוזן לרכוש את אוספו. רוזן קיבל על עצמו את הטיפול בעיזבון והגיע לישראל כדי להציג את האוסף בתערוכות מיוחדות. רוזן שימש כמתווך במכירת פריטים מהעיזבון עבור היורשים תמורת עמלה. בממצאי בית המשפט צוין כי אף שרוזן רכש את האוסף הכללי, המכתב של טרומפלדור לא עבר לבעלותו, אלא הועבר מהעיזבון לשלומוב, ורוזן שימש כמתווך בעסקה. בין השניים הוסכם ששלומוב ירכוש את המכתב מהעיזבון לאחר התערוכה, ושלומוב אכן שילם 600 דולר וקיבל מרוזן חשבונית כדין. שלומוב טען כי לאחר הרכישה פנה למכון ז'בוטינסקי כדי לברר פרטים על אודות המכתב, ועובדות הארכיון לא העירו דבר על כך שהמכתב בידיו. לטענתו, המכתב הגיע לכהן לאחר שהמכון מכר פריטים כדי לממן את פעילותו – פרקטיקה שלטענתו הייתה נפוצה במוזיאונים שנקלעו למצוקה כספית.

המכון השיב שלא מכר פריטים מעולם. החותמת "מוזיאון בית"ר" המוטבעת על המכתב מציינת את שם המכון בין השנים 1937-1947. היא מעידה שהמכתב היה ברשות המכון, אך אינה מעידה מתי וכמה זמן היה המכתב מצוי בידיו. לא הוברר כמה שנים החזיק בוב כהן במכתב. ידוע כי שלומוב רכש את המכתב מרוזן בשנת 2018, והחזיק בו כשנה עד שהועמד למכירה פומבית ביוני 2019. המכון עצמו גילה את חסרונו של המכתב בעקבות הכתבה מיוני 2019 על המכירה הפומבית המתוכננת.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך. היועץ טען כי יש להכיר בבעלות המכון על המכתב, בנימוק לפיו קשה להניח שארכיון ציבורי ימכור פריט היסטורי מיוזמתו. נטען כי יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי בהשבת המכתב לידי המכון, שכן מדובר בקניין תרבותי – מושג המתאר נכסים בעלי ערך היסטורי, לאומי או תרבותי ייחודי, שהחברה רואה אותם שייכים לכלל הציבור. נטען שמכתבו של טרומפלדור הוא מסמך מייסד בזיכרון הלאומי ומוטב לשמרו בידי הציבור.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעת המכון. נקבע שהמכתב היה בבעלות המכון. נפסק שלא ניתן לשלול שהמכון מכר פריטים לתקצוב פעילותו, וכי העובדה שבוב כהן היה קרוב לתנועה הרוויזיוניסטית מחזקת את הסבירות שהמכון מכר לו פריטים. בית המשפט קבע כי האפשרות שהמכתב יצא כדין היא סבירה, והמכון לא הצליח להעמיד מולה אפשרות סבירה אחרת. נקבע כי גם אם המכתב יצא שלא כדין, הרי ששלומוב רכש בו בעלות תקפה מכוח תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968, המקנה בעלות מלאה לקונה שרכש נכס מעוסק במהלך עסקים רגיל, בתמורה הולמת ובתום לב, גם אם המוכר לא היה הבעלים החוקי. בתוך כך נדחתה הטענה כי הפער בין המחיר שבו רכש שלומוב את המכתב (600 דולר) לבין מחיר הפתיחה שבו העמידו למכירה פומבית (100,000 דולר) מעיד שלא ניתנה תמורה הולמת. נקבע כי המחיר שננקב במכירה הפומבית היווה רק הצעה, וכי שלומוב השקיע זמן להוכיח את אותנטיות המכתב ובכך העלה את ערכו. אשר לדרישת תום הלב, נקבע כי שלומוב רכש מאספן ידוע, ואף פנה למכון לאחר הרכישה מבלי שזה עורר תמיהות. בית המשפט דחה את הטענה בדבר קניין תרבותי וקבע כי מדובר במכתב בודד ולא בנכס ״צאן ברזל״ – אשר עשוי להצדיק שלילת קניין פרטי.

המכון ערער לבית המשפט העליון. בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחליט כי יש להשיב את המכתב למכון. כב' השופטת י' וילנר נימקה את ההחלטה בכך שההנחה בדבר מכירת הפריט ההיסטורי איננה סבירה: ניסיון החיים מלמד שארכיונים ציבוריים, שאינם פועלים למטרות רווח ומוקדשים לשימור לזיכרון, אינם סוחרים בפריטים שברשותם. משהוכח שהמכתב היה ברשות המכון, קמה חזקה שהוא הבעלים. חזקה זו אינה חלוטה, אך על הצד שכנגד להציג ראיות לסתור. העברת הנטל לנתבע מתחזקת מכח סעיף 14א לחוק הארכיונים, הקובע כי חומר ארכיוני לא יועבר אלא לארכיון מדינת ישראל או לארכיון ציבורי אחר. השופטת סקרה חוקים שונים שמטרתם להגן על נכסי תרבות: חוק הארכיונים, חוק העתיקות, חוק המוזיאונים וחוק הספרייה הלאומית. העברת הנטל עולה בקנה אחד עם שיקולי הכוונת התנהגות: אספנים שירכשו פריטים עם סימני ארכיון ציבורי יידרשו לבדוק את מקורם ולוודא שיצאו כדין. התנהלות זו תצמצם את הסחר בפריטים שמקורם מפוקפק.

במקרה דנא, שלומוב לא עמד בנטל לסתור את חזקת הבעלות. נדחתה טענתו שמנהל קודם של המכון מכר את המכתב לבוב כהן, בנימוק שזו סברה כללית ללא תימוכין ראייתיים. אשר לתקנת השוק, לא התקיימה תמורה הולמת שכן פער המחירים הנ"ל מעיד שדבר מה איננו תקין. קונה סביר הרואה פריט עם חותמת מוזיאון שנמכר במחיר כה נמוך צריך לחשוד. התוצאה: המכתב הושב למכון.

נציג בהקשר זה מאמר של פרופ' נילי כהן העוסק במתח שבין זכויות קניין לאחריות חברתית בהקשר של נכסי תרבות. המאמר מצביע על כך שקניין תרבותי אינו סחורה רגילה, אלא נכס השייך לזיכרון הלאומי. בנכסים המהווים חלק מהזהות התרבותית יש להטיל אחריות מוגברת על מי שיכול למנוע את "התאונה המשפטית" ביעילות רבה יותר, וזאת לפי עקרון "מונע הנזק הזול ביותר״. לפיכך, על אספן עתיקות מוטלת חובת בדיקה מחמירה לוודא את מקור הנכס לפני רכישתו. גישה זו מחזקת את הכרעת בית המשפט העליון, שהטילה על שלומוב את הנטל להוכיח שהמכתב יצא מהמכון כדין. נילי כהן "שניים אוחזים: קניין, אחריות, חלוקה״, משפט ועסקים יח, 177 (2014).

לפסק הדין ראו: ע"א 8922/22 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' המלך דוד מכירות פומביות בע"מ, נבו 25.02.2026).

הרקע לסכסוך בפרשת אלהואשלה הוא התיישבותם של בני שבט אלהואשלה ומשפחות נוספות במקרקעי מדינה מוסדרים הממוקמים ממזרח לדימונה, באזור המכונה "ראס ג'ראבה". החל משנת 1978 השתקעו המחזיקים במקום באופן קבוע, ועם השנים התפתחה שם קהילה המונה מאות תושבים. רשות מקרקעי ישראל ידעה על ההתיישבות לכל המאוחר משנת 1992, אך נמנעה מלנקוט צעדים לפינויה במשך שנים ארוכות. על רקע ייעודם התכנוני של המקרקעין להקמת שכונת מגורים חדשה בדימונה ("רותם"), רמ"י הגישה בשנת 2019 עשר תביעות פינוי נגד המחזיקים, שאוחדו לדיון אחד.

רמ"י טענה כי המחזיקים אוחזים בקרקע ללא זכות, וכי יש להורות על פינויים לצורך מימוש הייעוד התכנוני של המקרקעין. נטען כי אין למחזיקים זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין מכוח רשות מכללה וכי אף אם התגבשה רשות כאמור, זוהי רשות הניתנת לביטול. רמ"י דחתה את טענות ההתיישנות והשיהוי, את הטענות לפגיעה בזכויות ולהפליה, והדגישה כי אין להתנות את הפינוי בהסדרה תכנונית או בהקצאת מקרקעין ללא מכרז. ניסיונות להגיע להסכמות עם המחזיקים לא צלחו, חרף הצעות קונקרטיות שהועמדו להם, ובכללן מעבר ליישובים מוסדרים, קבלת מגרש בחכירה ללא תמורה ומענק כספי לבנייה עצמית.

המחזיקים טענו כי אין לראות בהם פולשים, אלא מחזיקים במקרקעין מכוח רשות מכללה שהתגבשה לאורך שנים, נוכח ידיעת הרשויות ואי-נקיטת צעדים לפינויים. לשיטתם, החלטת הפינוי פוגעת בהם פגיעה קשה ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי, בין היתר בשל חוסר סבירות והפליה, ובפרט נוכח המדיניות המעודדת את העברתם ליישובים בדואיים, במקום שילובם בשכונה החדשה הצפויה להיבנות. הם הדגישו את הפגיעה המשמעותית שתיגרם להם כתוצאה מהפינוי, נוכח משך שהותם במקום ואופייה הקהילתי של ההתיישבות. בנוסף עמדו על דרישתם להשתלב בשכונה החדשה, לרבות באמצעות הקצאת מגרשים ללא מכרז, וחזרו על טענות ההתיישנות והשיהוי, תוך הדגשה כי אין לפנותם בטרם יובטח להם פתרון דיור הולם.

בית משפט השלום קיבל את תביעות הפינוי ודחה את טענות המחזיקים. נקבע כי המחזיקים עושים שימוש במקרקעי ציבור ללא זכות, וכי ישיבה ממושכת במקום אינה מקנה זכויות במקרקעין. נפסק כי לא הוכחה קיומה של רשות מצד המדינה; ולחלופין, אף אם התגבשה רשות מכללה, מדובר ברשות הניתנת לביטול והיא בוטלה כדין. בית המשפט דחה את טענות ההתיישנות והשיהוי, וכן את הטענות לפגיעה בזכויות ולהפליה, וקבע כי אין בהתנהלות הרשות לאורך השנים כדי להקנות למחזיקים זכות להמשך ההחזקה במקרקעין. הובהר כי טענות בדבר פגיעה בזכויות או צורך בהסדרה אינן מהוות הגנה מפני סעד הפינוי, וכי אין להתנות את ביצועו בהסדרה תכנונית או במתן פתרון דיור חלופי. על פסק דין זה הוגש ערעור מצד המחזיקים לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שינוי בניתוח המשפטי. בניגוד לבית משפט השלום, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות במחזיקים בני רשות מכללה, כלומר, מחזיקים שקיבלו היתר שימוש במקרקעין מכוח התנהגות הרשות ואי-נקיטת צעדים לפינויים לאורך זמן, וזאת נוכח ידיעת רמ"י על ישיבתם במקרקעין במשך שנים והימנעותה מנקיטת צעדים לפינויים. עם זאת, נקבע כי מדובר ברשות הניתנת לביטול, בפרט כאשר עסקינן במקרקעי ציבור, ומשכך אין בה כדי להקנות זכות להמשך ההחזקה במקרקעין או להתנות את הפינוי בהסדרה תכנונית או בהקניית זכויות במקרקעין. הנפקות המרכזית של קביעה זו אינה בזכות להמשך החזקה, אלא לכל היותר באפשרות עקרונית לפסיקת פיצויים, וזאת רק בנסיבות חריגות ובהתאם לשיקולי צדק, כגון מקום שבו הוכחה השקעה או השבחה של המקרקעין על ידי המחזיקים.

בית המשפט המחוזי דחה גם את יתר טענות המחזיקים, ובהן טענות להפליה, התיישנות ושיהוי. נקבע כי אין בהתיישבות ממושכת במקרקעי ציבור כדי להקים למחזיקים זכויות במקרקעין, וכי אין בהתנהלות הרשות לאורך השנים כדי למנוע מהמדינה לממש את זכויותיה במקרקעין. עוד נדחתה דרישתם להשתלב דווקא בשכונה החדשה הצפויה להיבנות, תוך שנקבע כי הקצאת מקרקעין ציבוריים כפופה לדיני המכרזים ולעקרון השוויון, ומשכך אין לחייב את המדינה להקצות מקרקעין ללא מכרז.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון ציין את השלכות פסק הדין, ובראשן העובדה שמדובר בפינוי צפוי של קבוצה גדולה של מחזיקים העלול להותיר רבים ללא קורת גג. צוין כי ספק אם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, אולם נוכח השלכות ההכרעה על מאות תושבים, הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער.

בית המשפט העליון אימץ את קביעות בית המשפט המחוזי והבהיר כי אף שהחלטה על סיום רשות במקרקעי ציבור כפופה לעקרונות המשפט המינהלי, אין בכך כדי להקנות למחזיקים זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין. עוד הבהיר כי קיימת הבחנה עקרונית בין סוגי הטענות שניתן להעלות במסגרת תביעת פינוי: ניתן להעלות טענות הנוגעות לאופן הפעלת שיקול הדעת של הרשות, לרבות חובתה לשקול את הפגיעה במחזיקים ולאזנה מול הצורך בפינוי; לעומת זאת, אין מקום להעלות במסגרת זו טענות המהוות תקיפה ישירה של מדיניות תכנונית או של פעולת הרשות, אשר מקומן בהליך מינהלי מתאים בפני הערכאה המוסמכת.

עוד הודגש כי המחזיקים עמדו על דרישתם לקבל מגרשים בפטור ממכרז בשכונה החדשה, ואולם דרישה זו נדחתה, שכן הקצאת מקרקעי ציבור כפופה לעקרון השוויון ולחובת המכרז, המהווה כלל, בעוד שהקצאה בפטור ממכרז היא חריג מצומצם הנתון לשיקול דעת הרשות ואינו מוקנה כזכות. יתרה מכך, נקבע כי אין בדיני הרשות במקרקעין כדי לבסס זכות להתנות את הפינוי בהקצאת מקרקעין חלופיים, וכי לכל היותר ניתן לשקול, במקרים חריגים ובהתאם לשיקולי צדק, פסיקת פיצוי מוגבל. לפיכך, אין להתנות את הפינוי בהענקת פטור ממכרז, והמחזיקים רשאים להשתתף במכרזים לשיווק המקרקעין בשכונה החדשה ככל אדם אחר.

בית המשפט העליון לא התעלם מההקשר החברתי והקהילתי של ההתיישבות, והכיר בכך ששיקולים אלה חייבים להילקח בחשבון במסגרת הפעלת שיקול הדעת המינהלי. עם זאת, הוצב גבול ברור: מציאות זו אינה מקימה זכות משפטית להחזקה במקרקעי ציבור. בכך מעוגנת הלכה שלפיה רשות מכללה עשויה לשמש שיקול במסגרת האיזון המינהלי, אך אינה מתגבשת לכדי זכות קניינית ואינה יכולה לגבור על האינטרס הציבורי בניהול מקרקעי המדינה. מסר זה מדגיש כי הכרה חברתית אינה שקולה להכרה משפטית, וכי הפתרונות למציאות מורכבת זו מצויים במישור המדיניות, ולא במסגרת דיני הקניין.

בעניין ההתמודדות המשפטית עם ההתיישבות הבדואית בנגב, נבקש להפנות למאמרם של מיכל טמיר וגרשון גונטובניק, "אתגר המציאות של הקהילה הבדואית בנגב: הכרה בתורת ההכרה". טמיר וגונטובניק מציעים לבחון מציאות זו באמצעות "תורת ההכרה", המדגישה את הצורך בהכרה מוסדית ומשפטית במאפייניה הייחודיים של הקהילה שהתגבשה לאורך שנים בקרקע, במיוחד על רקע העדר גישה זמינה למשאבים ולמקרקעין חלופיים. גישה זו מבקשת לחרוג מן הניתוח הקנייני הצר ולהעניק משקל להיבטים החברתיים, התרבותיים והלאומיים של ההתיישבות הבדואית. ספק אם בית המשפט העליון התחשב בהיבטים חשובים אלה שעה שקבע כי המחזיקים אינם זכאים לדיור חלופי בשכונה (היהודית) החדשה. (ראו: מיכל טמיר וגרשון גונטובניק, "אתגר המציאות של הקהילה הבדואית בנגב: הכרה בתורת ההכרה", משפט, חברה ותרבות 429 (2017)).

לפסק הדין ראו: רע"א 51561-09-24 פאטמה אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל (27.3.2025).

רקע ומניע לעריכת המחקר — עד לחקיקת חוק משק החשמל בשנת 1996, חברת חשמל הייתה היצרן היחיד של חשמל בישראל. החוק פתח את השוק ליצרנים פרטיים שהחלו לפעול בו לראשונה בשנת 2013. בשנת 2018 יושמה רפורמה שבמסגרתה חברת חשמל נדרשה למכור חלק מתחנות הכוח שלה לגורמים פרטיים. תחנות כמו רמת חובב (כיום אורות יוסף), חגית מזרח (כיום אורות פנינה) ואשכול – נמכרו לקבוצות פרטיות. כיום, חלקם של היצרנים הפרטיים בסך הייצור עומד על כ־62% (2025), והתחזית לשנת 2030 היא כי חלק זה יגדל לכ-77%. במקביל, חלקם של היצרנים הפרטיים בקיבולת הייצור המשקית עומד על כ-56% (2025) וצפוי לגדול לכ-65% בשנת 2030.

בשנים 2021-2024 נהגו תקנות משק החשמל לקידום התחרות במקטע הייצור, כהוראת שעה משנת התשפ״א-2021. תקנות אלה קבעו כי יצרן פרטי לא יוכל לשלוט ביותר מ-20% מקיבולת הייצור. לצורך כך הוגדרה "שליטה" כבעלות העולה על 5% ביחידת ייצור. התקנות פקעו בסוף שנת 2024. המחקר הנוכחי מציע מסגרת חלופית לניתוח השוק, שאינה מתמקדת בנתח שוק, אלא בוחנת את היכולת של היצרנים להפעיל כוח שוק באמצעות אסטרטגיה של הפחתת כמות הייצור.

משק החשמל — משק החשמל מורכב מחמישה מקטעים: ייצור, הולכה, חלוקה, אספקה וניהול המערכת. השוק הסיטונאי הוא הזירה שבה יצרני החשמל מוכרים את החשמל המיוצר על ידם לגוף המרכזי האחראי על ניהול המערכת והפעלתה בפועל. עד לרפורמה במשק החשמל פעלה יחידת "מנהל המערכת" כחלק מחברת החשמל לישראל, אשר עסקה הן בייצור חשמל והן בניהול המערכת ובקביעת סדר ההפעלה של תחנות הכוח.

ריכוז סמכויות זה עורר חשש לניגוד עניינים, שכן גוף המשתתף בעצמו בייצור חשמל עלול להיות בעל תמריץ להעדיף את תחנותיו במסגרת ניהול ההעמסה וקביעת סדר הפעלת היחידות. בהחלטת ממשלה 3859 משנת 2018 נקבעה הפרדה מבנית בין פעילות הייצור לבין ניהול המערכת, במטרה ליצור גוף ניטרלי שאינו מחזיק באינטרס ייצור עצמי. הפרדה זו נועדה להבטיח כי כלל היצרנים יתחרו בתנאים שווים, וכי סדר הפעלת התחנות ייקבע על בסיס שיקולים מערכתיים וכלכליים בלבד, ובכך לתרום להתפתחות תחרות אפקטיבית במקטע הייצור.

בעקבות הרפורמה במשק החשמל והחלטת ממשלה 3859 משנת 2018 הופרדה יחידת "מנהל המערכת" מחברת החשמל והועברה לחברה ממשלתית עצמאית- נגה: ניהול מערכת החשמל בע״מ. מטרת ההפרדה הייתה ליצור ניתוק בין ייצור החשמל לבין הגוף האחראי לניהול המערכת, ובכך למנוע ניגודי עניינים ולהבטיח תנאי תחרות שווים בין היצרנים.

נגה אינה מפעילה תחנות כוח ואינה קובעת את היקף הייצור של כל יצרן. תפקידה הוא להפעיל את מנגנון השוק הסיטונאי ולתאם את הפעלת יחידות הייצור בהתאם להצעות המחיר שמגישים יצרני החשמל. במסגרת מנגנון זה, כל יחידת ייצור מגישה הצעות מחיר לייצור חשמל, ומנהל המערכת קובע תכנית העמסה שתביא למינימום עלות כוללת למשק בהתאם לביקוש הצפוי לחשמל. בהתאם לתכנית זו נקבע המחיר השולי המערכתי (SMP) המשולם לכל היחידות שהשתתפו במכרז.

לפיכך, התחרות בין יצרני החשמל מתקיימת בשלב הגשת הצעות המחיר למכרז, בעוד שנגה משמשת כגורם מתאם וניטרלי המנהל את השוק ואחראי לאיזון המערכת.

המחיר בשוק הסיטונאי נקבע בהתאם למנגנון ה-SMP  (System Marginal Price), המבוסס על מכרז מרובה יחידות במחיר אחיד. מנגנון זה עוגן בהחלטת רשות החשמל מיום 13.05.2019, שקבעה את אמות המידה להשתתפות יצרנים ברשת ההולכה. בהתאם לכללים אלה, מנהל המערכת מחשב את המחיר על בסיס הצעות המוגשות יום מראש על ידי יצרני החשמל, כך שהמחיר משקף את העלות לייצור יחידת החשמל האחרונה שנדרשה לשם סיפוק הביקוש בכל נקודת זמן. משכך, המחיר בשוק נגזר מתוצאות המכרז. 

שאלת המחקר ושיטת המחקר — המחקר בוחן אם יצרן חשמל בישראל יוכל בשנת 2030 להעלות את מחיר החשמל באמצעות הפחתה מכוונת של הכמות שהוא מציע במכרז הסיטונאי. הבדיקה התבססה על תחזיות ביקוש לחשמל, קיבולת ייצור של תחנות הכוח ונתונים טכנולוגיים של יחידות ייצור הצפויות לפעול בשנת 2030, כגון קיבולת הייצור של כל יחידה ויעילות החום שלה. עיקר הניתוח התמקד ביחידות ייצור קונבנציונליות המופעלות בגז טבעי, שכן אלה צפויות להוות את עיקר יחידות הייצור ברשת ההולכה והן הקובעות, ברוב המקרים, את המחיר במכרז הסיטונאי. הנתונים לגבי יחידות אלה התקבלו מנגה וכללו את קיבולת הייצור של כל תחנה ואת יעילות החום שלה. יעילות החום משקפת את כמות הדלק הנדרשת לייצור יחידת חשמל אחת; לפיכך, בשילוב עם הנחה בדבר מחיר הגז הטבעי, ניתן לחשב את העלות לייצור יחידת חשמל נוספת, המהווה בסיס לקביעת המחיר במנגנון ה-SMP.

לצד זאת נבחנו תרחישים של חדירת אנרגיות מתחדשות בהתאם ליעדי הממשלה, וכן תרחישי קיבולת ייצור בהתאם למספר תחנות חדשות הצפויות להיכנס לפעולה עד שנת 2030. תחזיות הביקוש חושבו על בסיס 12 ימים מייצגים בשנה. שילוב תרחישים אלה נועד להביא בחשבון את השפעת מבנה ההיצע ורמות הביקוש על האפשרות להתפתחות כוח שוק.

לשם בחינת השאלה אם יצרן יכול להעלות את המחיר באמצעות הפחתת היקף הייצור שהוא מציע במכרז, נערכו סימולציות ממוחשבות בשתי שיטות מקובלות. השיטה הראשונה, ביקוש שיורי תחרותי (Competitive Residual Demand) בוחנת מצב שבו יצרן אחד מצמצם את הייצור במכוון בניסיון להשפיע על המחיר, בעוד יתר היצרנים ממשיכים לפעול כרגיל. השיטה השנייה, מודל קורנו (Cournot Model) בוחנת מצב שבו כמה יצרנים גדולים קובעים במקביל את היקף הייצור שלהם, כך שהמחיר נקבע כתוצאה מהשפעת החלטותיהם המצטברת.

החברות שנבדקו — המחקר בחן ארבע קבוצות של יצרנים פרטיים: קבוצת אדלטק, דליה אנרגיות, או.פי.סי ופאוורג'ן. ארבע קבוצות אלה הן הגדולות ביותר במקטע הייצור הפרטי. אף אחת מארבע הקבוצות אינה מחזיקה בנתח שוק מונופוליסטי. הקבוצה הגדולה מביניהן, אדלטק, מחזיקה בכ-3,500 מגוואט מתוך קיבולת ייצור כוללת של כ-19,000 מגוואט, קרי פחות מ-20% מהשוק. נתון זה מדגיש את ההשערה של המחקר, לפיה גם בהיעדר שחקן דומיננטי פורמלי, עשויים להתקיים תנאים המאפשרים הפעלת כוח שוק חד-צדדי.

מנגנון קביעת המחיר בשוק הסיטונאי — מנגנון ה-  SMP פועל כך שכלל היחידות המועמסות מקבלות את המחיר השולי שנקבע במכרז חצי שעתי. מבנה זה יוצר אפשרות תאורטית להפחתת כמות אסטרטגית, כלומר: אם יצרן מצמצם את היקף הייצור המוצע, המערכת עשויה להפעיל יחידת ייצור יקרה יותר, דבר שמעלה את המחיר לכלל היחידות המועמסות. במצב דברים כזה, ייתכן כי היצרן יפיק תועלת מהפחתת הכמות, שכן אף שהוא מייצר פחות, הוא מקבל מחיר גבוה יותר על היחידות שהוא ממשיך לייצר. ככל שעליית המחיר מפצה על הירידה בכמות, האסטרטגיה עשויה להיות רווחית, וזהו הבסיס לניתוח כוח השוק.

ממצאי המחקר

פוטנציאל להפעלת כוח שוק. המחקר מצא כי ברמות ביקוש של 9,000 עד 16,000 מגוואט קיים פוטנציאל להפעלת כוח שוק. הביקוש לחשמל משתנה לאורך היממה והשנה. בלילה הביקוש נמוך, בערך 6,000 מגוואט. בשעות השיא בקיץ הוא יכול להגיע ל-16,000 מגוואט. טווח הביקוש שבו קיים פוטנציאל לכוח שוק מהווה חלק ניכר מהשעות לאורך השנה.

עליית מחירים של 20% עד 30%. בשיטת הביקוש השיורי נמצא כי יצרן יכול להעלות את המחיר עד 20% באופן רווחי. בשיטת קורנו, כאשר ארבעת היצרנים הגדולים פועלים בו-זמנית באופן אסטרטגי, עליית המחיר יכולה להגיע עד 30%.

דוגמה מספרית. המחקר מציג דוגמה של יצרן המחזיק בכ-13% מהשוק (קיבולת של 2,500 מגוואט מתוך 19,000 מגוואט). יצרן זה אינו מונופול לפי שום הגדרה. ובכל זאת, אם הוא מפחית את היקף הייצור שלו ב-34%, הוא יכול להעלות את מחיר החשמל ב-10% ואת הרווח שלו ב-20%. דוגמה זו ממחישה את היכולת של היצרן להעלות מחיר באופן רווחי באמצעות צמצום כמות, מאפיין מובהק של כוח שוק.

מצבי פיווטליות. בשעות שיא, כאשר הביקוש גבוה במיוחד, ייתכנו מצבים שבהם ללא יצרן מסוים לא ניתן יהיה לספק את מלוא הביקוש. מצב זה נקרא פיווטליות (Pivotal): יצרן הוא פיווטלי כאשר לא ניתן לספק את הביקוש לחשמל בלעדיו. במצב כזה ליצרן יש כוח שוק בחלק הביקוש שלא ניתן לייצר בלעדיו. נמצא כי בתרחישים של קיבולת ייצור נמוכה וביקוש גבוה, אדלטק הופכת ליצרן פיווטלי ועליית המחיר הצפויה גבוהה יותר מ-20%.

השפעת אחזקות חלקיות. המחקר מצא שאחזקה חלקית בתחנת כוח עשויה להגביר את התמריץ להפחית ייצור: כאשר ליצרן יש שליטה על תחנה אבל רק חלק מהרווחים שייכים לו (למשל 25%), הוא מפסיד פחות כשמפחית ייצור באותה תחנה. אבל עליית המחיר בשוק מגדילה את הרווחים בתחנות אחרות שבהן יש לו אחזקה גדולה יותר. לכן השילוב של שליטה עם אינטרס כלכלי נמוך עשוי להגביר את התמריץ לצמצם ייצור.

השפעת הקמת תחנות חדשות.  הקמת תחנות ייצור יעילות נוספות מפחיתה את הסיכון להיווצרות מצבי פיווטליות, אולם אינה מבטלת את הבעיה מן היסוד, אלא דוחה אותה לרמות ביקוש גבוהות יותר. בתרחיש שבו מוקמת תחנה חדשה אחת, הפוטנציאל להפעלת כוח שוק מתקיים ברמות ביקוש של 7,000-12,000 מגוואט. בתרחיש של הקמת ארבע תחנות חדשות, טווח זה נע בין 10,000 ל-14,000 מגוואט.

מסקנות המחקר — המחקר מסיק כי מדידת נתחי שוק לבדה אינה מספיקה להערכת רמת התחרות בשוק החשמל. גם יצרן המחזיק בכ-13% מהשוק עשוי להעלות מחירים באופן רווחי. מכאן כי הבחינה הרגולטורית אינה יכולה להסתפק במדדים מבניים, אלא נדרשת לבחון אם מתקיימים ליצרן תמריץ ויכולת להשפיע על המחיר. המחקר סוקר את הגישות המקובלות בעולם. רשות האנרגיה הפדרלית בארה"ב (FERC) משתמשת במדדי ריכוזיות ובבדיקת פיווטליות כמבחני סינון. רשויות התחרות האמריקאיות (FTC ו-DOJ) טוענות שהמתודולוגיה הזו עלולה להתיר מיזוגים שפוגעים בתחרות, כי גם יצרנים עם נתח שוק קטן עשויים להיות בעלי כוח שוק. הנציבות האירופית בוחנת בשנים האחרונות את התמריץ והיכולת לנקוט באסטרטגיה של הפחתת כמות. המחקר ממליץ על שינוי בגישה הרגולטורית לניתוח השוק; במקום להסתמך על מדדים מבניים בלבד (מספר יצרנים, נתחי שוק), יש לבחון אם מתקיימים תנאים שבהם ליצרנים יש תמריץ ויכולת להפחית כמויות ולהעלות מחירים. גישה זו עשויה לאפשר לרגולטור לזהות מצבים שבהם קיימת אפשרות להפעלת כוח שוק גם כאשר נתחי השוק הפורמליים אינם גבוהים.

למחקר ראו: https://www.gov.il/he/pages/wholesale-electricity

כידוע, חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 מסדיר חקירה של מקרי מוות מסיבה שאינה טבעית, שעה שמתעורר חשד שנגרמו בעבירה, או כשאדם מת במעצר, מאסר, או אשפוז במוסד סגור, וזאת על ידי שופט חוקר בבית משפט השלום, לבקשת גורמים מוסמכים או בני משפחה. בית המשפט העליון דן בבקשת המשפחות להימנע מנתיחת הגופות על יסוד סעיפים 19 ו- 26 לחוק. סעיף 19 לחוק קובע כי כאשר יש יסוד סביר להניח שסיבת מותו של אדם אינה טבעית או מותו נגרם בעבירה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש משופט בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאה הגוויה, לחקור בסיבת המוות. סעיף 26 לחוק מורה כי שופט חוקר רשאי לצוות על בדיקת או ניתוח גוויה בידי רופא או מומחה אחר לרבות דחיית הקבורה עד להשלמת הבירור וכן להורות על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות.

בג"ץ פסק כי במקרה של התנגדות המשפחה, נדרשים שני תנאים מצטברים כדי להתיר ניתוח של הגופה. כאן, מותם הטרגי של הפעוטות בפעוטון ממלא אחר התנאי היסודי בסעיף 19 לחוק ומעורר יסוד סביר לחשש שסיבת המוות אינה טבעית או נגרמה בעבירה. אך לאור התנגדות המשפחות, אין די בתנאי זה אלא שלפי סעיף 26 לחוק נדרש שניתוח הגופות "דרוש לבירור סיבת המוות". בית המשפט הבהיר כי על השופט שחוקר את סיבת המוות לוודא שניתוח הגופה אמנם עשוי להביא לממצא רפואי קונקרטי באשר לסיבת המוות וכי ניתוח הוא הדרך הטובה ביותר לכך. ככל שניתן לבחון את סיבת המוות ללא ניתוח – אין להורות על ניתוח הגופות.

בית המשפט הפנה לבג"צ 5427/22 פלונים נ' כבוד השופטת מוריה צ'רקה (מיום 15.8.2022), בו התקבלה עתירה של משפחת פעוט מנוח ובוטלה החלטת בית משפט השלום לבצע נתיחה לאחר המוות בפעוט כבן ארבע, שלפי החשד נחנק על ידי דודו. בית המשפט קבע כי מתקיים יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה; ברם, מכלול הממצאים הרפואיים לא מעלים טעם אפשרי אחר לגרימת מות הפעוט או חשש ממשי שבהיעדר נתיחה לא ניתן יהיה להוכיח קשר סיבתי בין מעשה העבירה למות הפעוט. בית המשפט הבהיר כי מאזן האינטרסים מטה את הכף לטובת העדפת כבוד המת ותפיסת העולם של משפחתו. ביהמ"ש הדגיש, כי כאשר יש התנגדות מצד משפחות הפעוטות המנוחים, ניתוח גופה יתאפשר כאשר יש בו תועלת ממשית ומוגדרת לחקירת סיבת המוות ולא השערות גרידא. כלומר, הניתוח יאושר שעה שקיימת היפותזה סבירה המצביעה על סיבת המוות וניתן לאששה או להפריכה בהסתברות משמעותית רק באמצעות ניתוח ולא באמצעי אחר.

בית המשפט התייחס גם לבג"צ 754/03 בני משפחות שרחה יוסף ז"ל נ' כבוד השופט דוד מינץ (מיום 31.7.2003) מפי כב' הנשיא א' ברק בהסכמת חבריו למותב, בו עתרה משפחת מנוח שנהרג בעבודתו באתר בניה בבקשה למנוע את נתיחת גופתו. מנגד ביקשו גורמי החקירה לבצע את הנתיחה על מנת לבסס קשר סיבתי בין הנפילה לבין המוות לשם הגשת כתב אישום כמו גם לשלילת טענות הגנה אפשרויות מטעם העומדים לדין. בית המשפט סקר את השיקולים התומכים בעריכת הנתיחה ובכללם האינטרס הציבורי לחשיפת עבירות והעמדת עבריינים לדין, ייעול הליכי חקירה ורצון המשפחות לדעת נסיבות המוות. מנגד עומדים שיקולי דת, מצפון ואמונה וקשת שיקולים נוספים הנוגעים לכבוד המת ומשפחתו. בית המשפט מצא שבאותו מקרה קיים אמצעי חלופי לבחינת סיבת המוות, כמו דגימות דם שנלקחו מהמנוח ומשפחתו. המדינה לא העלתה טענה שלא די בהן ומכאן שבאיזון האינטרסים לא עולה הצורך בנתיחה כנגד רצון המשפחה.

במקרה הנדון, לאחר שמיעת הצדדים, עיון בראיות רפואיות ושיחה עם ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית, בג"ץ הסיק שלא מתקיים התנאי המכריע למתן צו נתיחה בניגוד לעמדת המשפחות. בשיחה עם ד"ר קוגל הועלו סיבות המוות המתקבלות על הדעת, יתרונות אפשריים של הנתיחה בהשוואה לבדיקות אחרות לאיתור סיבת המוות, ולא הוצג יתרון ממשי מוגדר לנתיחה. בית המשפט פסק כי על יסוד מכלול הנתונים לא היה מקום להוצאת צו לנתיחת גופות הפעוטות והורה על ביטולו.

ייחודו של הליך חקירת סיבות המוות ומוסד השופט החוקר נדונו במאמרו של כב' שופט בית המשפט העליון בדימוס יוסף אלרון, בעת שכיהן כשופט בבית משפט השלום בחיפה:  "השופט החוקר על פי חוק חקירת סיבת מוות, תשי"ח – 1958" (ספר שמגר, מאמרים, חלק ב', ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ג-2003). עבודת השופט החוקר מבוצעת בצורה אינקוויזטורית, במסגרתה הוא גובה עדויות בהליך שעיקרו מנהלי עם סממנים שיפוטיים. תכלית חוק חקירת סיבות מוות היא לייצר הליך טרומי לגילוי  סיבת המוות בטרם ננקטים מהלכים שיפוטיים. השופט החוקר מכוון את מהלך החקירה ושלביה, עוסק במלאכת איסוף הראיות וקובע את סיומה. זאת באופן אקטיבי ובשונה מהליך אדברסרי מקובל של הבאת ראיות בפני בית המשפט על ידי הצדדים.

לפסק הדין ראו בג"צ 56635-01-26 פלונים נ' השופטת ענת גרינבאום ואח' (מיום 20.1.2026)

לנימוקי פסק הדין ראו: בג"צ 56635-01-26 פלונים נ' השופטת ענת גרינבאום ואח' (מיום 26.1.2026)

התובע התגייס לצה״ל בשנת 2015. כשבועיים לאחר גיוסו חווה אירוע טראומטי שבמהלכו הותקף מינית על ידי שלושה חיילים ששירתו עמו בבסיס הטירונים. לטענתו, האירוע הובא לידיעת גורמי הפיקוד, אולם הטיפול שניתן לו לא היה מספק. בעקבות האירוע לקה בהפרעת דחק פוסט טראומטית. בהמשך הוכר כנכה צה״ל, לאחר שנקבע כי נכותו הנפשית נגרמה עקב שירותו ובמהלכו, ודרגת נכותו הועמדה על 30 אחוזים. שירותו הצבאי הסתיים בשנת 2019.

בשנת 2023 הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בירושלים מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ״ח-1998. בתביעה לא עתר לפיצוי בגין הנכות הנפשית שבגינה הוכר כנכה, אלא לפיצוי הקבוע בחוק ללא צורך בהוכחת נזק, בשל הפרת חובותיו של צה״ל כמעסיק. לטענתו, לא ניתן לו מענה טיפולי הולם, בירור האירוע לא מוצה, ולא ננקטו צעדים מספקים למניעת הישנות המעשים ולתיקון הפגיעה שנגרמה לו. התובע ביסס את תביעתו על הוראות החוק המטילות על המעסיק חובה לברר ביעילות תלונה על הטרדה מינית שהובאה לידיעתו, למנוע את הישנותה ולפעול לתיקון הפגיעה. נטען כי הפרת חובות אלה מקימה אחריות אזרחית ומאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.

המדינה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתה, התביעה חסומה מכוח סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי״ב-1952, הקובע כי המדינה אינה אחראית בנזיקין בגין נזק שנגרם לחייל במהלך ועקב שירותו. שעה שהתובע הוכר כנכה צה״ל וזכאי לתגמולים לפי חוק הנכים, חל עקרון ייחוד העילה, המונע פנייה למסלול נזיקי נוסף בגין אותו נזק,וזאת כדי למנוע כפל פיצוי. עוד נטען כי התביעה התיישנה.

בית משפט השלום דחה את בקשת הסילוק וקבע כי בשלב המקדמי לא ניתן לקבוע שהתביעה חסומה. נקבע שהתובע אינו תובע על עצם הפגיעה והנכות, אלא על אופן הטיפול לאחר האירוע, ולכן ייתכן שמדובר בנזק נפרד שאינו נכלל בפטור שבחוק הנזיקים האזרחיים. גם טענת ההתיישנות נדחתה בשלב זה מאחר שהיא מחייבת בירור עובדתי. המדינה הגישה בקשת רשות ערעור, ובית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א (י-ם) 20876-08-24 מדינת ישראל משרד הביטחון, צבא הגנה לישראל נ' פלוני מיום 26.9.2024) קיבל את הבקשה ואת הערעור. נקבע כי מדובר במסכת עובדתית אחת שמקורה בפגיעה המינית במהלך השירות, וכי הנזק הנטען שלוב בנזקי הגוף והנפש שבגינם הוכר התובע כנכה צה״ל. לפיכך נקבע כי התביעה חסומה מכוח עקרון ייחוד העילה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 7589/24). תחילה נדונה טענת ההתיישנות. נקבע כי כאשר נטען להפרת החובה לטפל בתלונה על הטרדה מינית ולתקן את הפגיעה, ייתכן שמדובר בהתנהלות מתמשכת ולא באירוע חד פעמי. לכן, כל עוד המחדלים נמשכים, גם עילת התביעה נמשכת. מאחר שלפי הנטען המחדלים נמשכו עד סיום השירות בשנת 2019 והתביעה הוגשה בשנת 2023, לא ניתן לקבוע כי התביעה התיישנה.

לאחר מכן בחן בית המשפט אם התביעה חסומה מכוח סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים ועקרון ייחוד העילה. נקבע כי חוק הנכים מעניק פיצוי ייחודי בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו לחייל עקב שירותו. כאן, בגין הנזק הנפשי מהפגיעה המינית הוכר התובע כנכה צה״ל והוא מקבל תגמולים לפי חוק זה. עם זאת, התביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית אינה מבקשת פיצוי על הנכות, אלא עוסקת בנזק נפרד של פגיעה בכבוד והשפלה שנגרמו, לפי הנטען, בשל מחדלים בטיפול בתלונה לאחר האירוע. מדובר בפיצוי בגין הפרת חובות המעסיק ולא בגין הפגיעה הרפואית. לכן אין מדובר בכפל פיצוי, ואין בתגמולים לפי חוק הנכים כדי לחסום את התביעה. כבוד השופט יוסף אלרון הוסיף כי קבלת עמדת המדינה הייתה גורמת לכך שהחוק למניעת הטרדה מינית כמעט שלא יחול על חיילים שהוכרו כנכי צה"ל. לדבריו, תוצאה זו אינה מתיישבת עם תכלית החוק להבטיח את אחריות המעסיק במסגרת השירות הצבאי.

לפיכך התקבל הערעור, פסק דינו של המחוזי בוטל, והחלטת בית משפט השלום הושבה על כנה, כך שהתביעה תתברר לגופה. פסק הדין ניתן פה אחד.

בניתוח אקדמי של פסק-הדין ציין פרופ' ישראל גלעד שבית המשפט לא הסתפק בהבחנה טכנית בין סוגי נזקים, אלא יצר הבחנה מהותית בין שני מישורים נפרדים: מחד, הנזק הגופני או הנפשי שנגרם מהפגיעה המינית עצמה, המוסדר במסלול הייחודי של חוק הנכים; ומאידך, פגיעה מוסרית עצמאית בכבוד האדם הנובעת מהתנהלות המעסיק לאחר האירוע. אין מדובר בעקיפת מנגנון התגמולים או בכפל פיצוי, אלא בהכרה בכך שמחדלי המעסיק עשויים להצמיח ראש נזק נפרד שתכליתו הגנה על הכבוד והאוטונומיה ביחסי עבודה. ההכרה בהפרה מתמשכת של חובות המעסיק משקפת עמדה נורמטיבית שלפיה כל עוד ההפרה לא תוקנה, האחריות נמשכת. בכך, פסק הדין מרחיב את אחריות המדינה כמעסיקה ומעצב מחדש את גבולות עקרון ייחוד העילה ביחס לכוחות הביטחון.

למאמר ראו: ישראל גלעד, על ייחוד העילה, נזק מוסרי ועוולה נמשכת: רע״א 15449-12-24 פלוני נ׳ מדינת ישראל – צבא הגנה לישראל, משפטים על אתר כד.(25.1.2026)

לפסק הדין ראו: רע"א 15449-12-24 פלוני נ׳ מדינת ישראל – צבא ההגנה לישראל (מיום 11.8.2025).