לפני כחצי שנה, בחודש יולי, נחקק חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף–2020. החוק מקנה לממשלה סמכויות להטיל הגבלות על הציבור, כחלק מההתמודדות עם הנגיף ולצורך מניעת התפשטותו. החוק נקבע כהוראת שעה עד ליום 31.3.2021. בחוק מופיעה התייחסות להכרזת מצב חירום מיוחד (פרק ב'), המאפשרות להטיל הגבלות בהתקהלויות במרחב הציבורי והפרטי (פרק ג'). ההגבלות עוסקות במגוון תחומים, ביניהן אלה הנוגעות לפעילויות של בתי עסק (ס' 8), לאירועים (ס' 9), לפעילויות חינוכיות (ס' 10), לתחבורה (ס' 12), ולתיירות ונופש (סימן ב'1).
אחת הסיבות לחקיקת החוק היא הביקורת שהושמעה בבג"ץ 2399/20, ולפיה התקנת תקנות שעת חירום רבות שעוקפות את פיקוח הכנסת על הממשלה מהווה פגיעה בעקרונות הפרדת הרשויות. בעקבות חקיקת חוק הקורונה הגדול, בחודש ספטמבר האחרון הגישו ארגון עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל, עתירה להורות שהחוק בטל (בג"צ 6321/20). העותרים טוענים כי החוק מפר נורמות דמוקרטיות: החוק כולל היקף נרחב של סמכויות דרקוניות המסורות לממשלה. גם הליך חקיקתו אינו תקין: ההסדרים הראשוניים הקבועים בו מלמדים כי זהו חוק הדורש למידה מעמיקה טרם הבאתו לדיון. אף על פי כן, החוק הובא להצבעה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת תוך פטירתו מחובת ההנחה על שולחן הכנסת, הקבועה בסעיף 88 לתקנון הכנסת. משך הדיון בחוק במליאה הוגבל לשלוש שעות תוך צמצום היקף הזמן לדיון בהסתייגויות. נטען כי אופן חקיקת החוק מבטא פגם היורד לשורש הליך החקיקה, מכיוון שנגרמה פגיעה רצינית בזכות ההשתתפות של חברי הכנסת במובנה המהותי המכרסמת בגיבוש עמדה מושכלת בסוגיה נדונה.
בעתירה נטען כי החוק אינו חוקתי משום שהוא מסמיך את הממשלה לקבל את ההכרעות העקרוניות ביחס לקשת רחבה של עניינים, החל מרמת תחלואה שתצדיק הפעלת סמכויות ועד להיקף המגבלות שיוטלו על הציבור. יש במצב הדברים משום עקיפה של הוראות סעיף 39(ה) לחוק יסוד: הממשלה שקובע כי הכנסת היא זו שאמורה לקבוע הסדרי חירום ככל שאין מניעה לתפקודה. נטען כי מנגנון הפיקוח הפרלמנטרי על תקנות הממשלה מוסיף על הפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ושלטון החוק בכך שהוא מאפשר כניסה לתוקף של תקנות הממשלה עוד קודם לאישורן על ידי ועדה של הכנסת. כך גם ביחס למתן הסמכות לממשלה לקבוע עבירות פליליות בתקנות אשר מוביל לפגיעה בעקרון החוקיות בפלילים.
העותרים טוענים, כי החוק גורם לפגיעה קשה בזכויות יסוד חוקתיות לרבות חופש התנועה, חופש הדת והפולחן, חופש הביטוי וההפגנה, חופש העיסוק, הזכות לחינוך, הזכות לקניין. נטען כי הפגיעה בזכויות אלו אינה תואמת את מבחני פסקת ההגבלה; קרי, זהו חוק שאינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית, אינו לתכלית ראויה ואינו עומד במבחני המידתיות.
לעתירה לבג״ץ 6312/20 לחצו כאן.
דיון בעתירה, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, נקבע ליום 12.1.2021.
בהקשר זה נפנה לפסיקה מעניינת של בית המשפט העליון בארצות-הברית מנובמבר 2020, שפסק כי איסורים שהטילה מדינת ניו-יורק על פעילות בתי תפילה בעת קורונה אינם חוקתיים, משום שהם נוגדים את זכות היסוד לפולחן דתי. אופן קבלת ההחלטה – ברוב של חמישה שופטים כנגד ארבעה – מלמד על קושי מהותי למצוא את נקודת האיזון האופטימלית בין הגבלות ראויות להבטחת בריאות הציבור לבין הגנה על זכויות אדם.
לפסק הדין של בית המשפט העליון בארצות-הברית בנושא זה לחצו כאן.
