באפריל 2021 הכריע בית המשפט העליון בשתי עתירות שעניינן העיכוב המתמשך בטיפול בבקשות של מבקשי מקלט בישראל. העותרים הם נתיני סודן מחבל דרפור וחבל הרי הנובה והנילוס הכחול. בשנת 1951, מדינת ישראל חתמה על אמנה בינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. האמנה לא נקלטה בישראל כחוק אך בפסיקה נקבע כי המדינה מחויבת להוראותיה. לטענת העותרים, הם נכנסו לישראל לשם מציאת מקלט מפני הסכנה הנשקפת לחייהם ולשלמות גופם במדינת מוצאם ומשכך הם זכאים למעמד של פליטים.
בעבר, הליך ההכרה באדם כפליט נערך באמצעות נציבות האו״ם לפליטים. בשנת 2007 העניק שר הפנים מעמד ארעי ל-600 פליטים מסודן. החל משנת 2011, מבוצע הטיפול ביחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים. רשות האוכלוסין וההגירה גיבשה נוהל המכונה ״הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל״. לפיו, לאחר שנתין זר מגיש בקשה, נערך לו ראיון בשפתו ובסמכות המראיין להעביר את הבקשה לדיון בוועדה המייעצת לענייני פליטים. שר הפנים יבחן את הבקשה בהתאם להמלצות הועדה וככל שיחליט להכיר במבקש כפליט, יוענק לו רישיון א/5 לשנה שניתן לחדשו. ואולם חרף גיבוש הנוהל, עד שנת 2013 לא התבררו בקשות מקלט כלל.
העיכוב הנמשך בטיפול בבקשות של מבקשי המקלט נידונה בבית המשפט העליון כבר בפרשות דסטה (בג״צ 86655/14) ואיתן (בג״צ 7385/13). משנת 2009 ועד 2015 הוגשו 3,165 בקשות של נתיני סודן לקבל מקלט בישראל. נכון לפברואר 2015, 2,184 בקשות עדיין תלויות ועומדות. בחודש דצמבר 2016, התברר כי רק בקשה אחת של יוצאי דרפור הועברה להכרעת שר הפנים. בפרשת צגטה (עע״ם 8101/15), הודיעה המדינה שבכוונת שר הפנים לקבוע מדיניות רוחבית בעניין בקשות המקלט של יוצאי דרפור ועל כן הוחלט להעניק רישיון מטעמים הומניטריים ל-200 יוצאי דרפור בלבד.
על רקע העיכוב בטיפול בבקשות, בשורה של פסקי דין הורה בית הדין לעררים שלפי חוק הכניסה לישראל על מתן רישיונות ארעי עד להכרעה בבקשה. אך באוקטובר 2018 החליטה הרשות שלא ניתן להעניק באופן גורף רישיונות מטעמים הומניטריים וכי יש להכריע בבקשות באופן פרטני. בחלוף מספר חודשים נבחנו 140 בקשות מקלט ולא הוכרעה אפילו לא אחת. כעבור שנה ונוכח התפתחויות דיפלומטיות בין ישראל לסודן, הרשות סברה שקיים קושי לקבוע שמתן רישיונות הוא מוצדק. על הרקע הזה הוגשה העתירה דנא: טענות העותרים נסבו על כך שעברו שנים רבות מאז הוגשו הבקשות ואין כל כוונה להכריע בהן בעתיד הקרוב. לטענתם, העיכובים והסחבת המכוונת, גורמים להם לעינוי דין נמשך.
בפסק הדין, כב' הנשיאה א' חיות פסקה כי נוכח השיהוי בטיפול בבקשות, הגיעה העת לתת סעד אופרטיבי. מעל 10 שנים חלפו מהגשת בקשת המקלט הוותיקה ביותר של יוצאי דרפור שטרם הוכרעה; למעלה מחמש שנים חלפו מהמועד שנקבע לסיום הטיפול בכלל בקשות המקלט בעניין דסטה; למעלה מארבע שנים חלפו מהעתירה הראשונה, ולמעלה משנתיים חלפו מאז שניתן צו על תנאי. במשך כל השנים, המדינה נמנעה מלקבל הכרעה באלפי הבקשות ונימקה זאת בטעמים כאלה ואחרים. נפסק כי הופרה החובה המנהלית לטיפול בבקשות של מבקשי המקלט וכי שר הפנים חרג ממתחם המהירות הראויה. חוסר וודאות דיפלומטי אמנם עלול להקשות על ההכרעה, אך טענה זו אינה יכולה לשמש צידוק להימנעות מוחלטת מטיפול בבקשות מקלט, בייחוד נוכח עיכוב של שנים אשר יוצר חוסר וודאות כלפי המבקשים. עוד נקבע שההבחנה בין רישיונות שונים לוקה בחסר ולא כוללת נימוק מפורט. בית המשפט מצא כי הפגם המנהלי מייצר תחושה של ארעיות ושרירותיות המעמיקות את התסכול והפגיעה בזכויותיהם של מבקשי המקלט.
לעניין הסעד, נפסק כי ככל שעד ליום 30/12/2021 לא ייושם פתרון בנוגע ל-2,445 יוצאי דרפור, יונפק רישיון הומניטרי לתקופת ביניים עד להכרעה בבקשה. הרישיון אינו נותן מעמד של פליט והוא נתון לשלילה במסגרת דחיית הבקשה. כב' השופט א' מצא הצטרף לפסק דינה של הנשיאה והוסיף כי משך הזמן בו חדלה המדינה מטיפול בעניין יוצאי דרפור חייב את בית המשפט העליון להכריע בעתירות. השופט מצא הבהיר כי אין לפרש את פסק הדין כהענקת מעמד של פליט אלא כסעד הניתן לתקופת ביניים עד להכרעת המדינה בבקשות התלויות. כב' השופטת י' וילנר הצטרפה לפסיקת הסעד לקציבת מועד אך לא לסעד של מתן הרישיונות.
לפסק הדין בג"ץ 4630/17, 7552/17 ADAM GUBARA TAGAL ו-23 אח׳ נ׳ שר הפנים ואח' (מיום 25.04.2021), ראו
