בית המשפט המחוזי פסק לאחרונה, כי אף שרשות שדות התעופה מהווה מונופול בתחום החנייה באזור נתב"ג, הרי שהמחיר שהיא גובה עבור החנייה איננו מופרז. כידוע, עילת המחיר המופרז היא עילה שנויה במחלוקת, ותחולתה בדין הישראלי טרם הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון.
מדובר בתובענה ייצוגית שהוגשה על-ידי עמרי לובובסקי, אשר החנה את רכבו פעמיים בנמל התעופה בן גוריון בשנים 2013-2014, בחניון לטווח הקצר ובחניון לטווח הארוך. סכום התביעה העמד על סך 200,000,000 ₪, וקבוצת התובעים הוגדרה ככל מי שבמהלך התקופה הרלוונטית החנה את רכבו בחניוני רשות שדות התעופה (נתב"ג ושדה דב), ושילם עבור כך.
לובובסקי טען שדמי החניה שגובה רשות שדות התעופה הם בבחינת אגרה, ונגבים בחוסר סמכות. טענה זו נדחתה. בית המשפט פסק כי דמי חנייה מהווים מחיר ולא אגרה, בהתבסס על כך שברגיל, תשלום מחיר השווה לערך התמורה אינו נחשב כתשלום חובה, וזאת אף אם מדובר בשירות מטעם השלטון. כמו כן, ככל שיש לאזרח יכולת לרכוש את השירות במסגרת השוק החופשי, התשלום בדרך-כלל לא ייחשב כאגרה. העובדה כי שירותי חנייה ניתנים במרבית המקרים על-ידי חניונים פרטיים בשוק החופשי, מחזקת את המסקנה שלא מדובר באגרה.
ומה באשר לגובה המחיר? לובובסקי טען כי הרשות מנצלת את היותה מונופול ואת היעדר חלופה לשירותי החנייה בשדה התעופה, וגובה מחיר מופקע. לצורך הכרעה, היה על בית המשפט להכריע בשאלה אם הרשות מהווה מונופול בנושא החנייה בשדות התעופה. בשאלה זו נפסק כי בהתאם למבחן תחליפיות הביקוש, השוק הרלוונטי הוא שוק דרכי ההגעה לשדות התעופה. התחליפים הקיימים לשימוש בחניון בשדה התעופה הם בעיקר הגעה בתחבורה ציבורית כגון רכבת, אוטובוס או מונית. לעניין חניונים לטווח הארוך, תחליפים אלה עשויים להיות ראויים, וניתן להעלות על הדעת שימוש בהם כאשר מדובר בנסיעה לחו"ל. עם זאת, הגעה ברכבת או אוטובוס אינו תחליף יעיל לשימוש בחניון לטווח הקצר, המיועד בדרך כלל לאנשים המעוניינים ללוות נוסע לחו"ל, או לקבל את פניהם של השבים. זאת ועוד: שימוש במוניות הוא בדרך-כלל יקר יותר מהחניית הרכב בחניון. על רקע ניתוח שוק זה, נפסק כי רק לעניין החניון לטווח הקצר, אשר לגביו לא קיימים תחליפים טובים לחניה בשדה התעופה, הרשות מהווה מונופול.
בשאלת המחיר המופרז נפסק כי למרות שהמחיר הנגבה נמצא בטווח העליון של מחירי החנייה, בהשוואה לחניונים ציבוריים אחרים, אלה אינם מחירים מופרזים. בית המשפט התייחס לשני פרמטרים: שאלת קיומו של כוח שוק המאפשר למונופול לנצל את כוחו לרעה, והפער שבין התמחור בפועל לתמחור מבוסס עלויות. רשות שדות התעופה נהנית מכוח שוק המאפשר לכאורה ניצול לרעה, שכן התחליפים לחניון לטווח הקצר אינם מספיק טובים או שהם יקרים מדי, ולכן אין היא צריכה לחשוש מעזיבת הלקוחות. אשר לפער בין המחיר בפועל לתמחור מבוסס עלויות, נבחנו שלושה מבחני משנה: מבחן עלויות הייצור, המודד את הפער שבין מחיר השירות לבין עלות מתן השירות; מבחן ההשוואה, המשווה את המחיר שגבה בעל המונופול בעבור השירות למחיר המקובל בשוק; ומבחן הרווחיות, הבוחן את רווחיות בעל המונופולין ביחס לרווחיות המקובלת בענף הרלוונטי. לאחר שקלול המבחנים, בית המשפט פסק שלא עלה בידי התובע להוכיח במידה הנדרשת שמחירי החנייה הנגבים בנתב"ג הם מופרזים. זאת, בעיקר משום שתעריפי החניה בנתב"ג נראים סבירים בהשוואה לתעריפי החניה בחניונים של שדות תעופה אחרים בעולם, ושל חניונים ציבוריים בישראל.
לפסק הדין ראו: ת"צ (מרכז) 36209-02-15 לובובסקי נ' רשות שדות התעופה (פורסם בנבו, 10.10.2021).
