"ירושלים" – זו הייתה התמונה שנדונה לאחרונה בבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בדצמבר 2021 דחה בית המשפט עתירה, שביקשה להורות למוזיאון העירוני בעיר שלא להסיר יצירה זו, של האמן דוד ריב, אשר נתלתה כחלק מתערוכה שאצרה אוצרת המוזיאון. הסרת היצירה התבססה על חשש לפגיעה ברשות הציבור; זאת משום שבציור – לצד דמויות חרדים מתפללים בכותל והכיתוב "ירושלים של זהב", מופיעות המילים: "ירושלים של חרא". בית המשפט השתכנע כי הנהלת המוזיאון קיבלה בעניין זה החלטה עצמאית, וקבע כי מותר לראש עירייה להביע בפני המוזיאון את עמדתו השלילית כנגד היצירה. פסיקת בית המשפט התבססה על סמכותו של המוזיאון לפי סעיף 4 לחוק המוזיאונים, התשמ"ג-1983 להחליט בדבר תוכן התערוכות המוצגות.
בפסיקתו נסמך בית המשפט על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש עירית חיפה, מנובמבר 2020. באותו ענין דובר בדרישה של כנסיות נוצריות להסיר מתערוכה במוזיאון עירוני יצירות שלפי הנטען הציגו את ישו באור נלעג ופוגעני. בעקבות סערה ציבורית, חלק מהיצירות שבמחלוקת הוכנסו לחדר נפרד, ובכניסה אליו תלה המוזיאון שלט אזהרה. בית המשפט פסק כי המוזיאון רשאי היה לפעול בדרך זו, שכן הוא נהנה מאוטונומיה לניהול תערוכות. צוין כי שעה שמדובר במוזיאון עירוני, ראש העירייה רשאי להביע עמדתו בפני הגורם המוזיאולי, במטרה להגן על רגשות הציבור. יושם אל לב כי באותו מקרה, היצירות לא הוסרו כליל מהתערוכה.
נראה כי פסק-הדין בענין ריב מציין נסיגה מהלכות מושרשות המרוממות את חופש הביטוי לדרגה של זכות בעל ערך מיוחד בתרבות דמוקרטית; זוהי זכות הנדחית רק מול וודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס ציבורי מוגן. ברי כי מוזיאון ציבורי מוסמך לקבוע את התוכן של התערוכה; ואולם לצד עצם הסמכות, עומדת שאלת שיקול הדעת המנהלי. ספק אם בעניין ריב ניתן משקל מספיק למבחני הסבירות החוקתיים, שמטרתם למנוע פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי והיצירה. השיקול בדבר "רגשות הציבור" עלול להוות מדרון חלקלק לפסילה צנזוריאלית של תכנים שמקורה בשיקולים פוליטיים. כבר נפסק כי חופש הביטוי נמדד על פי כוחה של החברה לספוג ביטויים פוגעניים שנועדו לזעזע ולטלטל, שהרי אין זו חכמה להגן על אמירות הנעימות לאוזן. נזכיר את משנתו החשובה של בית המשפט העליון בענין יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות משנת 1987 (מפי כב' הש' א' ברק, בפס' 24 לפסק דינו):
"ההשוואה בין הנער היהודי שהעביר תכשיטים תחת הכיבוש הנאצי לבין הנער הערבי שהעביר תכשיטים תחת הממשל הצבאי… עשוי לפגוע ברגשות הציבור היהודי… אני עצמי, ילד הייתי בשואה, וחציתי גדירות וגבולות הנשמרים על ידי הצבא הגרמני כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובתים את לבי."
לפסק הדין בענין ריב ראו: עת"מ 56535-12-21 ריב נ' ראש עיריית רמת-גן (נבו 30.12.2021).
לחוק המוזיאונים ראו: חוק המוזיאונים, התשמ"ג–1983.
לפסק הדין בענין עירית חיפה ראו: עע"מ 2211/19 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש עירית חיפה ומוזאוני חיפה (נבו 11.11.2020).
להלכת לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ראו: בג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות (תקדין 5.2.1987).
