הבהלה האוחזת היום ברבים בציבור הישראלי על רקע מהלכי הדיקטטורה מחריפה לנוכח גילויי אלימות ההולכים ומתרחבים, והם מגובים על ידי השלטון, לעיתים באופן סמוי ולעיתים בגלוי. בחודשים האחרונים אנחנו נחשפים לצרורות של מופעים אלימים, החל מהתלהמות מילולית מצד נבחרי ציבור כלפי עובדי מדינה בכירים ועד לעידוד אלימות ממש. בוועדת החינוך של הכנסת, ח"כ אלמוג כהן איים "להגיע" ו"לפוצץ" קייטנה משום שצפויים לשהות בה יחד ילדים ערבים עם ילדים יהודים. מעל בימת המליאה, השר אמסלם לעג למפגין "צפונבון" שרק "נשרט" בעינו; המפגין, אל"מ במיל' אורי אודי, נפצע לפי הדיווחים באופן ממשי בעינו מפגיעת מכת"זית שכוונה לראשו. אורי הפגין בהפגנה של אזרחים, לא אויבים, לא חמוש ולא אלים. אלה הפגנות הנפתחות מדי מוצ"ש בשירת התקווה — להיות עם חופשי בארצנו; ומונפים בהם דגלים, לא סכינים. הפעלת מכת"זיות כנגד מפגינים דמוקרטיים גורמת נזקים הפוצעים את הגוף והנפש, ואנו מתבוננים בתדהמה, ונבהלים. ניצב עמי אשד, מפקד בכיר וותיק במשטרה, הודח מתפקידו מאחר שלדבריו פעל במתינות רבה מדי בפיזור הפגנות ומנע מלחמת אזרחים. והרי זהו בדיוק תפקידו של שלטון במשטר דמוקרטי: להגן על שלום כל אזרחיו, כולל מתנגדים ומפגינים, ולאפשר להם להשמיע קול, גם אם הוא מרגיז את השלטון.
האלימות המילולית מחלחלת משורות הממשלה ומשפיעה על השטח הרותח. קו ישר עובר בעיני בין התנהלות בוטה של נבחרי הציבור כלפי עובדי מדינה (היועצת המשפטית לממשלה; מנהלת רשות החברות; נגיד בנק ישראל) והתנהלות כוחנית כלפי מפגינים, לבין האלימות הפיסית הגוברת בעת הזו כלפי ערבים. מתנחלים קיצוניים משתוללים בכפרים של ערבים, במופעים חוזרים: במרץ, בחווארה ובכפרים נוספים באזור שכם, יהודים הציתו בתים ומכוניות של ערבים. לפי תחקיר של ה- CNN, חיילי צה"ל עמדו מנגד ולא מנעו את ההרס. ביוני, בכפר אום צפא ובמקומות נוספים בסביבת רמאללה, יהודים הציתו ושרפו רכוש של ערבים. וביולי, ממש עכשיו, יהודיים הציתו מכוניות של ערבים אזרחי ישראל באבו-גוש והותירו אחריהם כתובות של תג מחיר. הפיגועים הרצחניים שקדמו לפוגרומים צריכים כמובן להיות מטופלים כדין, ולא באמצעות כנופיות פרטיות לטרור נגדי. אך אנחנו ראינו תמונות של בתי ערבים מושחרים, זגוגיות מנופצות, צמיגים בוערים, מכוניות מפוחמות. האם כך החברה הישראלית רוצה לראות את עצמה? מול עיני צפה גיבורת ספרה המונומנטלי של אורסולה הגי, "אבנים מן הנהר"; זוהי טרודי, נערה נמוכת קומה הרואה את העולם מלמטה, והיא נחרדת כאשר רכוש של שכניה היהודים נשדד ונרמס בברוטליות. מבועתת היא מציעה "לקרוא למשטרה". זוהי קריאה תמימה המחמיצה את הלב, משום שטרודי החמיצה את הבנת המציאות האיומה שבה שלטון עמד לצד פורעים, ולא מנע אלימות.
"תג מחיר" אינו אלא עוד תוקפנות אלימה במעגל אינסופי של נקמה, שאינו מוליד לא נחמה ולא פתרון. קיצוניים ומשיחיים היו כאן תמיד. מה שתמיד הגן עלינו מפני אלימות מבית הוא שלטון החוק. שלטון החוק פירושו שאיש אינו יכול ליטול את החוק לידיו. ידענו ששלטון החוק יופעל על ידי השלטון שנבחר, תהא זו ממשלת ימין או ממשלת שמאל, וגם כאשר קרבנות האלימות הם ערבים. אך השלטון של היום לא פועל בנחישות לעצור אלימות. להיפך: ממשלה קיצונית מהווה קרקע נוחה למופעי אלימות מקצינים. כאשר השלטון לא מדביר אלימות של פרטים בחברה כנגד בני מיעוטים, גם האזרחים עצמם לא יחושו בטוחים, בוודאי שעה שהם באופוזיציה לשלטון. ג'רמי בנתהם, אבי תורת עקרונות המוסר והמשפט, קשר בין רווחת הפרט לבין חובת השלטון לשרת את אזרחיו. חובתו הראשונית של השלטון בשירות האזרח היא להגן עליו מפני אלימות באשר היא. על הבסיס הרעיוני הזה, שיטות משטר דמוקרטיות מבוססות על מערכות של איזונים ופשרות בין התנגשויות הקיימות תמיד: בין זכויות סותרות ובין ערכים סותרים. אלימות היא מחוץ למשחק משום שהיא הרסנית. לא למותר להיזכר ברמב"ם שלנו, אשר ראה בדרך האיזון את דרך האלוהים. הוא כינה אותה הדרך האמצעית. הדרך האמצעית היא דרך אלוהית, משום שהיא שואפת להשיג פשרה סבירה בין נשים, אנשים ודעות, כזו המאפשרת לכל אחד בחברה לחיות את חייו מבלי לדרוס את האחר.
ממשלה מתוקנת צריכה להכיר באחריותה לאלימות בחברה ולפעול נגדה באופן נחוש. על כוחות המשטרה והביטחון לשים לעצמם כיעד לאומי לסכל מראש פיגועי טרור יהודיים, לאסוף מודיעין ולמנוע. ואת מי שפגע – יש לעשות מאמץ לאתר ולהעמיד לדין. האם אלה הן דרישות מוגזמות? לצערי, שעה שלפנינו ממשלה קיצונית, עלינו לקחת את האחריות הזו על עצמנו כחברה אזרחית. אנחנו, האזרחיות והאזרחים של מדינת ישראל, צריכים להכיר בכך שהאלימות הזו היא בעוכרינו. היא גוררת אותנו מטה, למעגלים מסתחררים של אלימות מבישה. עלינו להרחיק עצמנו מחברת מתנחלים אלימים, להוקיע מאחזים לא חוקיים (גם זו צורה של אלימות), ולמחות בקול שיישמע. זה בידינו לעצור.
[1] הכותבת היא שופטת בדימוס וראשת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה.
