סקירה מאת: מיכל בצר, חברת מערכת כתב העת מחקרי רגולציה
מאמר חדש פרי עטו של עו"ד אמיר ונג בוחן את המידה שבה הדין הישראלי מגן על צרכנים הנוטלים אשראי צרכני הניתן למטרות פרטיות של יחידים לשימוש אישי, ביתי ומשפחתי, מפני הטיות התנהגותיות וקוגנטיביות, המשפיעות על החלטותיהם ועל ניצול לרעה של ספקי האשראי את אותן הטיות, ומציע פתרונות ללקויות הקיימות בדין הישראלי, הלקוחים מרגולציה חדשה באנגליה.
כלכלה התנהגותית היא ענף של הכלכלה אשר חוקר כיצד גורמים פסיכולוגיים, חברתיים, קוגניטיביים ורגשיים משפיעים על ההחלטות הכלכליות של יחידים וקבוצות. לטענת עו"ד ונג, מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי לצרכנים הנוטלים אשראי, ישנן הטיות שיטתיות וצפויות המובילות להחלטות פיננסיות שאינן מיטביות עבורם בשל מספר גורמים:
הטיות קוגנטיביות ורגשיות– הטיית העדפת ההווה והתעלמות מריביות עתידיות, אמונה שגויה ביכולות פירעון עתידי תוך התעלמות מאירועים חיצוניים, יחס לכסף (הטיית חשבונאות נפשית) וכן חוסר בידע צרכני ובאוריינות פיננסית.
ריבוי משתנים מקרו-כלכליים– כגון ריבית ואינפלציה, מוצר בעל מורכבות גדולה, תנאי חוסר ודאות המאפיינים את המוצר ומונעים יכולת השוואה, בחינת ושקלול סיכונים (א-סימטריה במידע) ושינויים במדיניות.
ניצול הטיות על ידי נותני האשראי– על מנת למקסם את רווחיהם תוך שאיפה לצריכת אשראי מוגברת מצד הלקוחות.
המאמר מוכיח כי הדין הקיים במדינת ישראל מציע הגנות שלהן כללי מסגרת ארכאיים וחסרים, מסגרת המתעדפת הגנה על נותני האשראי על פני הצרכן מבלי להפנים את תובנות הכלכלה ההתנהגותית. פער זה מוביל להגנה לא יעילה על נוטלי האשראי בכל הנוגע למניעת ניצול הטיות הצרכנים על ידי ספקי האשראי הצרכני.
מדינות רבות ורגולטורים פיננסיים ברחבי העולם מנסים להתמודד עם אתגרי האסדרה של מוצרי אשראי מורכבים. באירופה ובאנגליה בפרט, מנסים בשנים האחרונות לפתח מודלים להתמודדות עם שירותים דינמיים ומתפתחים מתוך הבנה שהסתמכות על תחרות חופשית בלבד בשוק האשראי הצרכני אינה צפויה להוביל לצמצום תופעת ניצול ההטיות, ואף עלולה להחמיר אותה. דוגמא למודל התמודדות שכזה הוא המודל האנגלי המציע הגנה רחבה על הצרכן בשוק הפיננסי (העצמת יכולות הבחירה של הצרכן וגם התערבות מהותית בתוצאות).
מסמך מסכם שפרסם המפקח על הבנקים בשנת 2025 הצביע על אינדיקציות לניצול הטיות צרכנים בישראל. עם זאת, ישראל נמנית עם קבוצת המדינות שקבעו בעיקר הסדרים נקודתיים וספציפיים, המתווים כללים חדים למצבים מוגדרים לדוגמא: חובת הוספת נוסח אזהרה מובנה בפרסומי הלוואות, חובת הצגת דוגמאות מספריות קונקרטיות לעמלות פירעון מוקדם והנחיות ממוקדות לשיווק אשראי מתגלגל. הבהרות אלו אינן יעילות או רלוונטיות כמענה מקיף, כיוון שהן מעניקות הגנה שמתמצה במקרים נקודתיים בלבד, לרוב רק לאחר שהתגלה כשל שוק ממושך והצרכנים כבר נפגעו. עו"ד ונג טוען כי הנורמות הרחבות יותר בדין הישראלי, המעוצבות כסטנדרטים דוגמת איסור הטעיה או איסור ניצול מצוקה, מבוססות על תפיסה כלכלית מסורתית הדורשת הוכחת נסיבות קיצוניות, ועל כן הן מחטיאות את המטרה ואינן מגינות על הצרכן מפני נחיתות והטיות המאפיינות התנהלות אנושית רגילה.
הקושי הרגולטורי נובע ממספר מאפיינים ייחודיים של עולם האשראי הצרכני: הראשון שבהם הינו מורכבות המוצר והעלויות הכרוכות בו. משמע, כי האשראי הוא מוצר מופשט שהתמחור הסופי שלו מורכב מפרמטרים משתנים לאורך זמן, המקשים על הצרכן לקבל תמונה בסיסית של המחיר האמיתי. הקושי השני, הינו הצורך בקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות. כלומר, הצרכן נדרש לבצע הערכות סטטיסטיות עתידיות לגבי יכולת הפירעון שלו ולגבי מגמות הריבית במשק, תחומים שבהם הצרכן הממוצע אינו שולט. קושי נוסף, הוא המעורבות הרגשית העזה המלווה החלטות פיננסיות; בחירת הצרכן מושפעת לא פעם ממצבי דחק, חרדה כלכלית או התרגשות מרכישה, המעצימים את חוסר הרציונליות. הקושי האחרון בו דן המחבר, הוא הקושי המובנה לפתח ידע מתוך ניסיון. שכן, חלק ממוצרי האשראי (לדוגמא משכנתאות), ניטלים פעמים בודדות בחיים, וגם במוצרים שכיחים יותר, קשה לצרכן לבודד ולהבין מראש את תוצאות החלטותיו כדי להשליך מהן על העתיד.
לאור בעיות אלו, המחבר בוחן כיצד על המדינה להתמודד עם אתגר האסדרה של שוק האשראי הצרכני. מסקנת המחבר היא שאין להזדרז ולקבוע בחוק איסור רחב וגורף על נותני אשראי לנצל הטיות אשר הכלכלה ההתנהגותית מלמדת שיש לצרכנים. עו"ד ונג מציג מודל מסגרת מקיף בהשראת הרגולציה האנגלית המכונה כלל חובת ההגינות כלפי הצרכן (Consumer duty rule) שנכנס לתוקף בשנת 2023. מודל זה מבוסס על 3 עקרונות:
הראשון, קביעת עקרון-על מהותי המחייב את הגופים הפיננסיים לפעול באופן אקטיבי להשגת "תוצאות טובות" עבור הצרכנים. לפי גישה זו, אין להסתפק באיסור טכני על הטעיה, אלא יש להציב דרישה מתמדת מהספקים לפעול בהגינות, למנוע פגיעות צפויות מהלקוחות ולתמוך בהם בהשגת מטרותיהם הפיננסיות. האסדרה מגדירה ארבעה מישורי תוצאה ברורים: התאמת המוצר לקהל היעד, הבטחת יחס סביר והוגן בין המחיר לערך, הנגשת תקשורת מובנת המאפשרת קבלת החלטות אפקטיבית ומתן תמיכה ושירות לקוחות לאורך כל חיי המוצר. הרציונל שבבסיס מנגנון זה הוא העתקת נקודת הכובד המשפטית מהערכה צרה של סבירות החוזה אל עבר בחינת התוצאה הצרכנית הלכה למעשה, תוך חיוב החברות להתאים מראש את עיצוב המוצרים ואופן שיווקם למאפיינים הפסיכולוגיים של קהל היעד.
לצד קביעת עקרונות מהותיים, העיקרון השני העוסק בהטלת חובות "ממשל פנימי" ותהליכי עבודה ארגוניים מובנים. לפי גישת המחבר, הגופים הפיננסיים נדרשים להקים מנגנונים פנימיים שיטתיים, שיכללו גיבוש מדיניות באישור הדירקטוריון, מינוי בעלי תפקידים ייעודיים וביצוע מבחנים אמפיריים שוטפים (כגון קבוצות מיקוד או בדיקות חלופות שיווקיות) למדידת הבנת הלקוחות בפועל. עיקרון זה מבקש להבטיח כי הגופים המלווים לא יסתפקו ב"רגולציה עצמית" הצהרתית, אלא יחויבו לנהל ניטור ובקרות פנימיות מתמידות, המגובות בהגשת דוחות שנתיים ישירות לרגולטור הציבורי. בכך מתמרצים את הגופים להטמיע את הגנת הצרכן כחלק אינטגרלי מניהול הסיכונים השוטף שלהם.
העיקרון השלישי הוא החלת משטר פיקוח פרואקטיבי מצד המאסדר הממשלתי. לדעת המחבר, הצלחת המודל מותנית במעורבות עמוקה של הרגולטור, אשר נדרש לבקר את הדוחות הפנימיים, לערוך סקירות רוחביות ולפרסם באופן תדיר סיכומי ממצאים המגדירים "פרקטיקות טובות" לעומת "פרקטיקות פסולות". בשלבים הראשונים, הרגולציה אינה מקימה עילת תביעה אזרחית פרטית או ייצוגית, וזאת כדי לאפשר לחברות את הזמן הדרוש להטמעת השינויים המבניים ללא איום משפטי משתק. מעבר לכך, הפיקוח ההדוק והדרגתי מייצר במהלך הזמן אחידות וכללים קשיחים מתוך העבודה הפיקוחית השוטפת, בדומה למשטרי האסדרה המוכרים והמצליחים בעולם הפיננסי בתחומי הלימות ההון והאיסור על הלבנת הון.
מסקנת המחבר היא שעל הרגולטורים בישראל להקדים תרופה למכה בזיהוי שירותים שלגביהם יש צורך בקביעת כללים נקודתיים להגנה על הצרכן, מתוך שימת לב לבעיות שמזהה הכלכלה ההתנהגותית.
המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י"ב.
