פסק דין שניתן בבית המשפט העליון של ארצות הברית עוסק בשאלה, אם ילדים שנולדו בארצות הברית להורים השוהים במדינה שלא כדין או באופן זמני זכאים לאזרחות אמריקאית מלידה. במרכז ההליך עמדה הוראה נשיאותית של הנשיא דונלד טראמפ, שביקשה לשלול את ההכרה באזרחות ילדים אלה בטענה שאינם ״כפופים לסמכותה״ של ארצות הברית כמשמעות הביטוי בתיקון הארבעה-עשר לחוקה. (Trump v. Barbara (30.6.2026)
בינואר 2025 פרסם הנשיא טראמפ הוראה נשיאותית שלפיה ילד שנולד בארצות הברית לא יוכר כאזרח מכוח לידתו, אם אמו שהתה במדינה שלא כדין או באופן זמני, ואביו אינו אזרח אמריקאי או תושב קבע. כידוע, הוראה נשיאותית אינה חוק שמחוקק הקונגרס, אלא הנחיה ביצועית של הנשיא לרשויות המשתייכות לרשות המבצעת. במוקד ההליך השיפוטי עמדה השאלה, אם הנחית הנשיא עומדת במבחני החוקה. ההוראה הרלבנטית היא סעיף 1 בתיקון הארבעה-עשר לחוקת ארצות הברית, המכונה Citizenship Clause: "All persons born or naturalized in the United States, and subject to the jurisdiction thereof, are citizens of the United States and of the State wherein they reside" (Fourteenth Amendment, Section 1). הסדר דומה מופיע בסעיף 1401(a) לחוק ההגירה והאזרחות הפדרלי (Immigration and Nationality Act, 8 U.S.C. § 1401(a)), שלפיו אזרח מלידה הוא "a person born in the United States, and subject to the jurisdiction thereof".
נגד הוראת הנשיא הוגשה תובענה ייצוגית על ידי הורים וילדים הנפגעים ממנה. התביעה הוגשה לבית המשפט הפדרלי במחוז ניו המפשייר נגד הנשיא טראמפ ונגד גורמי הממשל הפדרלי האחראים ליישום ההוראה. התובעים ביקשו לנהל את ההליך בשם כלל הילדים שעלולים להישלל מהם אזרחות מכוח ההוראה, ולקבל צו מניעה שיאסור על אכיפתה. המחלוקת התמקדה במשמעות הביטוי "subject to the jurisdiction thereof" בסעיף 1 הנ"ל, לפיו הילד צריך להיות ״כפוף לסמכותה״ של ארצות הברית. הממשל טען כי אין די בכך שהילד נולד בשטח המדינה וכפוף לחוקיה. לשיטתו, נדרשת גם זיקה קבועה לארצות הברית, הנלמדת ממקום מושבם של ההורים ומנאמנותם למדינה. לכן, כאשר ההורים שוהים בארצות הברית שלא כדין או באופן זמני בלבד, ילדם אינו זכאי לאזרחות מלידה. מנגד, העותרים טענו כי כל אדם הנמצא בארצות הברית כפוף לסמכותה ולחוקיה, גם אם שהייתו זמנית או בלתי חוקית. לכן, ילד שנולד בשטח המדינה מקיים את התנאים שלפי סעיף 1 הנ"ל וזכאי לאזרחות.
בית המשפט הפדרלי אישר את ניהול התובענה הייצוגית ביחס לקבוצת הילדים (Barbara v. Trump, 790 F. Supp. 3d 80 (D.N.H. 2025)). הוצא צו מניעה זמני שאסר על אכיפת ההוראה כלפי חברי הקבוצה עד להכרעה בתביעה. הממשל ערער על ההחלטה לבית המשפט הפדרלי לערעורים של המחוז הראשון. בעוד הערעור תלוי ועומד, פנה הממשל לבית המשפט העליון בבקשה לדון בתיק עוד לפני שבית המשפט לערעורים הכריע בו. מדובר בהליך חריג, השמור למקרים בעלי חשיבות ציבורית או חוקתית מיוחדת. בית המשפט העליון נעתר לבקשה.
בית המשפט העליון בחן את לשון התיקון הארבעה-עשר לחוקה ואת הרקע לחקיקתו: התיקון התקבל לאחר מלחמת האזרחים, על רקע האינטרס להבטיח שאזרחותו של אדם לא תישלל בשל מוצאו או ייחוסו המשפחתי. רקע זה מלמד שמנסחי התיקון ביקשו לקבוע כלל רחב וברור של אזרחות מכוח לידה, ולא כלל המשתנה לפי מצב הוריו של הילד. לדעת הרוב, הביטוי ״כפוף לסמכותה״ מתייחס לכוחה של ארצות הברית להחיל את חוקיה על מי שנמצא בשטחה. גם אדם השוהה במדינה באופן זמני או שלא כדין מחויב לציית לחוקיה ונתון לסמכויותיה. ניתן למשל לעצור אותו, להעמידו לדין או להרחיקו מן המדינה. מכאן שגם ילד שהסטטוס של הוריו אינו מוסדר, אך נולד בארצות הברית, כפוף לסמכות המדינה במובן הקבוע בתיקון הארבעה-עשר. מסקנה זו נתמכה בהלכה בעניין United States v. Wong Kim Ark, 169 U.S. 649 (1898). באותו מקרה נקבע שאדם שנולד בארצות הברית להורים ממוצא סיני שאינם אזרחים הוא אזרח אמריקאי מלידה. לפי הלכה זו, גם ילדים של אנשים השוהים בארצות הברית באופן זמני זכאים, ככלל, לאזרחות מכוח לידתם. בית המשפט דחה את טענת הממשל שלפיה יש לקשור בין אזרחות הילד לבין מקום מושבם הקבוע של הוריו. מקום מושב ואזרחות אינם מושגים זהים: אדם יכול להתגורר בארצות הברית במשך שנים בלי להפוך אוטומטית לאזרח, ואזרח אמריקאי אינו מאבד בהכרח את אזרחותו משום שעבר להתגורר במדינה אחרת. סעיף האזרחות אינו מזכיר את האם, האב, מעמד ההגירה שלהם, חוקיות שהייתם או כוונתם להשתקע במדינה. ההוראה הנשיאותית ביקשה אפוא להוסיף תנאים שאינם מופיעים בחוקה.
פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן ברוב של שישה שופטים מול שלושה. חמישה שופטים הצטרפו לקביעה כי ההוראה הנשיאותית מנוגדת לתיקון הארבעה-עשר. כבוד השופט ברט קוואנו הסכים שיש לפסול את ההוראה, אך סבר כי די לקבוע שהיא סותרת את החוק הפדרלי, בלי להכריע בשאלה החוקתית. דעת המיעוט סברה כי הביטוי ״כפוף לסמכותה״ מחייב זיקה רחבה יותר למדינה, ולכן מאפשר להתחשב גם במעמדם של ההורים. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את ערעור הממשל וקבע כי ילדים שנולדו בארצות הברית הם אזרחים אמריקאים מלידה גם אם הוריהם שוהים בה שלא כדין או באופן זמני. ההוראה הנשיאותית נפסלה, ונפסק כי הנשיא אינו רשאי ליצור, באמצעות הוראה לרשות המבצעת, חריגים שאינם מופיעים בחוקה או בחוק הפדרלי.
בענין חשיבותה של אזרחות לפרט, נפנה לדוח שפרסמה נציבות האו״ם לפליטים בשנת 2015, המבוסס על שיחות עם יותר מ־250 ילדים, צעירים, הורים ואפוטרופוסים בשבע מדינות. מהדוח עולה כי היעדר אזרחות אינו מתמצה בחסר פורמלי במעמד המשפטי, אלא עלול להציב חסמים בפני קבלת חינוך, השתתפות בבחינות, קבלת תעודות ומלגות, גישה לטיפול רפואי, חופש תנועה ואפשרויות תעסוקה. לצד הקשיים המעשיים, הדוח מתאר פגיעה בתחושת השייכות והביטחון של ילדים שגדלו במדינה ורואים בה את ביתם, אך נחשבים לזרים מבחינה משפטית. הנציבות המליצה להבטיח רישום לידה לכל ילד, למנוע אפליה בדיני האזרחות ולאפשר לילדים לקבל את אזרחות המדינה שבה נולדו כאשר בלעדיה ייוותרו חסרי אזרחות. ראו:United Nations High Commissioner for Refugees (UNHCR), I Am Here, I Belong The Urgent Need to End Childhood Statelessness (2015).
לפסק הדין ראו: Trump v. Barbara, No. 25-365 (2026) (decided June 30, 2026).
