כך, למשל, מספר הנשים אשר עמדו בראש רשימות שרצו בין הכנסת ה-16 לכנסת ה-24, למעט בכנסת ה-19, היתה לכל היותר מפלגה אחת שבראשה עמדה אישה.[2] כמו כן, לאורך הזמן אישה אחת בלבד שימשה בתפקיד יו"ר הכנסת.[3] יתרה מכך, ישנן ועדות בכנסת שמעולם לא כיהנה בראשן אישה.[4]

לפי נתונים של ה-IPU (International Parliamentary Union) שהוא גוף המדרג את הפרלמנטים בעולם על פי שיעור הנשים המכהנות בהם עולה שישראל נכון לינואר 2021 הייתה מדורגת במקום ה-72 מתוך 188 מדינות. נתוני ה-OECD מלמדים שמיקומה של ישראל היה 27 מתוך 37 המדינות החברות בארגון.[5]

דו"ח מצב שפרסם משרד המשפטים לשנים 2019–2020 אך בחודש מאי 2021 מצביע על כך ש-70% מהעובדים במשרד הן למעשה עובדות, ובדרג הבכיר ניתן למצוא 58% נשים. בהשוואה למשרד המשפטים, בשירות המדינה אפשר למצוא בקרב כלל העובדים עובדות 63% נשים ובדרגים הבכירים ניתן למצוא 43% נשים.[6] גם מדו"ח רשות התחרות שעסק בהעסקה שוויונית ורבגונית כולה שברשות התחרות עובדות 67 נשים מתוך 142, אשר מהוות כ-47% מכלל העובדים.[7]

נתונים על המגזר העסקי מלמדים שנכון לשנת 2020 בקרב עסקים בינוניים בישראל שיעור הנשים בתפקידי ניהול בכירים עמד על 31%, ושיעור המנכ"ליות על 26%. בקרב חברות הייטק שיעור הנשים צנח והגיע ל-10% בלבד של נשים בתפקידים בכירים.[8] כמו כן, מתוך 125 החברות המובילות בישראל רק בשלוש מהן מכהנות נשים כמנכ"ליות.[9] בקרב דירקטוריונים, ככל שיעורן של הנשים עמד על 27% בלבד נכון לשנת 2019.[10] ומה באשר לחינוך? – אמנם כניסתה של שרת החינוך לתפקידה מצביעה על מגמה חיובית, אולם שיעורן של הנשים מכלל עובדי החינוך עומד על 73%,[11] אך מה ביחס לשיעור מנהלות בתי הספר? ובאקדמיה?

יתרה מכך, וכפי שכבר כתבנו, נשים נעדרו בתקופת הקורונה ממוקדי קבלת ההחלטות והיו הנפגעות העיקריות מהמשבר הכלכלי.[12] נשים גם פנו יותר לקבלת תמיכה נפשית בתקופה זו והוצאו יותר לחל"ת.[13] לפיכך, עוד ארוכה דרכנו לקראת השגת שוויון מגדרי בתחומי החיים השונים, וכולי תקווה שנצעד – כאשר גם בממשלה מספר הנשים האמיר – לעבר כך.

[1] עדו אבגר ואיתי פידלמן נשים בכנסת: ריכוז נתונים לאחר הבחירות לכנסת ה-24 ומבט על פרלמנט רגיש מגדר 1 (הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2021).

[2] שם, בעמ' 10.

[3] שם, בעמ' 13.

[4] שם, בעמ' 17.

[5] שם, שם.

[6] משרד המשפטים "העסקה שוויונית ורבגונית במשרד המשפטים: דו"ח מצב 2019–2020" 9 (מאי 2021) זמין ב: https://www.gov.il/BlobFolder/reports/diversity-employment-reports/he/diversity-employment-2019-2020.pdf.

[7] רשות התחרות "דו"ח מצב 2020: העסקה שוויונית ורבגונית ברשות התחרות" (מאי 2021) זמין ב: https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/report-occupationaldiversity.

[8] מעין מנלה "קל להגיד שצריך יותר נשים בעמדות מפתח, אבל איך גורמים לזה לקרות?" כלכליסט 8.3.2021 https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3897334,00.html.

[9] שקד אילת "רק 3 מנכ"ליות ב-125 החברות המובילות: 'צריך לצעוק שנשים הן מנהלות העתיד'" Ynet 2.1.2021 https://www.ynet.co.il/economy/article/ByygC4iTw.

[10] עדו אבגר נשים בדירקטוריונים של תאגידים: מבט על החברות המובילות בהיקף ההתקשרויות עם המדינה בשנת 2019 (הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2021).

[11] עדו אבגר נשים בצל מגפת הקורונה: ריכוז נתונים לקראת יום האישה 2021 10 (הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2021).

[12] להרחבה ראו איריס סורוקר וענבר גוטליב ריבקין "על תעסוקה ומגדר: דבר המערכת" מחקרי רגולציה ג 9, 14 (2020) זמין ב: https://www.colman.ac.il/sites/default/files/locations/shaar18.2.pdf.

[13] אבגר, לעיל ה"ש 11, בעמ' 7.

המערערים הגישו תביעה נגד לבית משפט השלום על סך של 25,000 ₪ בדרישה להחזר תשלום בגין נסיעות למוסדות לימוד בישובים ערבים סמוכים למקום מגוריהם. בית משפט השלום הורה על מחיקת התביעה בשל העדר סמכות עניינית – תביעה שכזו אמורה להיות מוגשת כעתירה מנהלית. עוד נקבע כי אין חובה חוקית על הרשות לממן תחבורה לבית הספר וחזרה ממנו. נוסף על כך, קבע בית המשפט, העיר כרמיאל היא עיר שנועדה לבסס את ההתיישבות היהודית, כך שהקמת בית ספר ערבי או מימון הסעות לתלמידים ערבים עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביון העיר.

המערערים טוענים בפני בית המשפט המחוזי טענות שונות, ובראשן הזכות החוקתית לחינוך – על העירייה לדאוג לזרם חינוכי מתאים לתלמידים הערביים המתגוררים בתחומיה. כמו כן עליה לדאוג להסעות לתלמידים ולדאוג לנגישות לבית הספר כאשר אין בישוב המגורים בית ספר מתאים. גם עיריית כרמיאל טענה טענות שונות, ובתוך כך, כי בעיר ישנם בתי ספר בהם לומדים גם תלמידים ערבים וכי ישנה תחבורה ציבורית נאותה וסדירה לישובים ערבים סמוכים. אולם המערערים נרשמו למוסדות חינוך לא רשמיים מחוץ לעיר, ולכן אין הם זכאים למימון מאת הרשות המקומית בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך.

כב' נשיא בית המשפט המחוזי, הש' שפירא, קבע כי יש לדחות את הערעור באשר למימון הסעות, שכן אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום בהקשר זה. עם זאת, פסק הדין של בית המשפט קמא דורש הבהרות ותיקונים במיוחד בנוגע לפרשנות חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: "חוק הלאום"). נפסק כי בית המשפט קמא עשה שימוש שגוי בחוק הלאום עת שרבב אותו לפסק דינו. זאת, במיוחד לאור העובדה שהעניין אינו במחלוקת והצדדים לא ביקשו להסתמך על הוראה מהוראותיו. אין להוסיף לשיקולי העירייה שיקול שלא טענה, לא התבססה עליו ואף הסתייגה ממנו.

אשר לטענת האפליה: בית המשפט סבר כי הטענה לא גובתה בבסיס עובדתי ואף הייתה משוללת למצב הקיים השטח. כ-600 תלמידות ותלמידים מהעיר כרמיאל לומדים מחוצה לה ועושים דרכם למוסדות לימוד במימון עצמי. תושבים ערבים מהעיר השולחים את ילדיהם למוסדות חינוך רשמיים מקבלים מימון הוצאות נסיעה בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. נוסף על כך, באחד המקרים הכיר משרד החינוך  בהוצאות נסיעה אף למוסד שאינו רשמי, זאת בשל העדר חלופה לימודית ראויה אחרת.

משכך, המערערים הלומדים במוסדות שאינם רשמיים, אינם זכאים למימון הוצאות נסיעה. אין מדובר באפליה כי אם באבחנה משיקולים ענייניים המתבצעת בהתאם להוראות משרד החינוך.

רשות מקומית אינה מחויבת לפי החוק, התקנות או חוזר המנכ"ל לממן הוצאות נסיעה עבור מוסדות חינוך שאינם רשמיים, כמו גם לא מוטלת עליה חובה לדאוג שקיימת תחבורה ציבורית לאותם מוסדות. העירייה אינה מחויבת לממן הוצאות נסיעה במקרה דנן שכן אין מדובר במצב חריג הדורש התייחסות מיוחדת.

בית המשפט עמד על חוקתיותה של הזכות לחינוך:

"הזכות לחינוך הוכרה כזכות בסיסית של האדם עוד משחר ימיה של המדינה, כאשר לילד והוריו קיימת זכות לבחור בחינוך התואם את ערכיהם והשקפת עולמם ומנגד על המדינה חובה לספק לאזרחיה חינוך שיאפשר להם לפתח ולעצב את אישיותם, כישוריהם ותפיסתם הערכית, ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית […] הזכות לחינוך מכילה הכרה בזכויות קבוצתיות של קהילות מיעוט לחינוך התואם את תרבותן הייחודית ושוללת, יחד עם הזכות לשוויון, העדר הפליה בחינוך ובנגישות אליו".

חשיבות הזכות לחינוך ומעמדה החוקתי מחייבים להנגיש אותה לציבורים שונים בישראל, במיוחד לאוכלוסיות מעוטות יכולת ולבני מיעוטים. בעשורים האחרונים אנו עדים להקמתם של בתי ספר פרטיים המציעים לתלמידות ולתלמידים גישות חינוכיות שונות ופותחים מגמות לימוד מגוונות. ראוי שהאפשרות להשתלב בבתי ספר פרטיים המוכרים על ידי משרד החינוך, שאינם בהכרח בתי ספר ממלכתיים, תהיה פתוחה גם בפני האוכלוסייה הערבית. שעה שאין בעיר פלונית בית ספר המיועד לאוכלוסייה הערבית הגרה בתחומיה, ומשרד החינוך ממילא מממן הסעות אל מחוץ לעיר, יש לשקול שהמימון ייעשה לא רק לבתי הספר הרשמיים, אלא גם לבתי ספר התואמים את בחירת המשפחה.

עתות חירום מהוות הזדמנות לבחון את מידת חסינותן של זכויות יסוד. המקרה שנבחן בפרשת עידן מרכז דימונה בע"מ מדגים זאת, בפן ההגנה על חופש העיסוק ועקרון השוויון.

עניינה של עתירה זאת בתקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות והוראות נוספות), התש"ף–2020.  התקנות שהותקנו לצורך התמודדות עם נגיף הקורונהכללו, בין השאר, התייחסות להגבלת פתיחתם של בתי עסק. כך לפי "מבחן העיסוק" שנקבע אותה עת בתקנות, בתי עסק חיוניים הורשו למכור מוצרים לא חיוניים, כל עוד עיקר עיסוקם הוא במכירת מזון, אופטיקה היגיינה או תרופות.

העתירה עוסקת במכירת מוצרים שאינם חיוניים על ידי בתי עסק שהוגדרו כחיוניים. העותרות הן חברות המפעילות בתי עסק רבים בפריסה ארצית שעיקר עיסוקם במכירת צעצועים וציוד לימודי. העותרות טוענות כי אין לאפשר לבתי עסק חיוניים להציע למכירה מוצרים לא חיוניים שכן הדבר מהווה פגיעה בפרנסת בעלי העסקים שעיקר עיסוקם הוא במכירת מוצרים "לא חיוניים" כמו צעצועים, בשמים ומוצרי פנאי.

המדינה טענה מנגד כי מבחן עיקר העיסוק לפיו נקבע אם בית העסק חיוני אם לאו – הוא מבחן ישים ואכיף. חלופות אחרות, ביניהן קביעת רשימה סגורה של מוצרים חיוניים – אינן ישימות ואינן אכיפות. המדינה טענה כי נקודת המוצא של מבחן העיסוק הוא השמירה על הבריאות ולא שיקולים של צדק חלוקתי בין בעלי עסקים שונים.

עם כניסת המדינה לסגר שלישי תוקנו גם התקנות, אז נקבע כי בתי עסק שעיסוקם במזון, אופטיקה, היגיינה או תרופות רשאים למכור מוצרים חיוניים לצד מוצרים לא חיוניים, כל עוד עיקר עיסוקם במוצרים חיוניים. לצד זאת נקבעה הוראה העוסקת בבתי עסק שעיקר עיסוקם במכירת מוצרי חשמל, מוצרי לבית, מוצרי תקשורת או מחשבים ושירותי מכבסה.

בג"צ פסק כי דין העתירה להתקבל, קרי: בתי עסק "חיוניים" יוכלו למכור מוצרים המוגדרים "חיוניים". ואלו נימוקיו:

לצד המאבק הבריאותי על מערכת המשפט לשקול שיקולים נוספים כמו מידת הפגיעה בזכויות ולהביא בחשבון את צורכי המשק. בית המשפט נדרש לבחון אם קיימות בנמצא חלופות פוגעניות פחות המגשימות את השמירה על בריאות הציבור. ברי כי הסגר הכרחי למניעת פגיעה בחיי אדם, אך לצד זאת יש להתחשב בזכות לפרנסה אשר הפגיעה בה בעת הסגרים הייתה אנושה.

התקנות פגעו בעותרות בשלושה מישורים;  כב' הש' סולברג פירט:

"במישור האחד – העותרות אינן יכולות למכור את סחורתן בחנויות, כי אם באופן מקוון, ובאמצעות משלוחים בלבד, בעוד שברור לכל, כי האופציה הזמינה והנוחה יותר מבחינת הצרכן, היא הגעה לאחת מהחנויות החיוניות, ורכישה של צעצועים ומשחקים בהן; במישור השני – גם לאחר שיסתיימו ימי הסגר, עדיין תהא העדפה לחנויות החיוניות על פני החנויות 'הרגילות', נוכח מגבלת התפוסה המקסימלית המקֵלה הנוהגת בהן; במישור השלישי – מי שרכש צעצועים בימי הסגר, בחנויות החיוניות, ו'מילא את המכסה', לא יראה צורך לשוב ולרכוש צעצועים נוספים, עם פתיחת החנויות. משכך, הפגיעה בעותרות תוסיף להדהד גם לאחר פתיחת החנויות, ולא תתמצה בימי הסגר בלבד".[1]

בית המשפט סבר כי יצירת חלופה העוסקת ברשימה סגורה של מוצרים חיוניים לא ניתנת ליישום סביר, בעיקר מפני שכרוכה בהשקעת משאבים רבים והן לאור השינויים הרגולטוריים התכופים הנדרשים כתלות במצב התחלואה. עם זאת, חלופה המציעה איסור על מכירת קטגוריות של מוצרים היא חלופה אפשרית, שכן אם אפשר לצמצם פגיעה בעסקים שאינם חיוניים ביחס למכירת מוצרים שנחשבים לא חיוניים (כמו צעצועים ותכשיטים) הנמכרים כעת על ידי בתי עסק חיוניים – קיימת חובה לצמצם את הפגיעה. זאת מפני ש"עקרון השוויון, אינו מצדיק פגיעה רחבה וגורפת בכל בני החבורה, רק בשל העובדה שאחד מבניה עלול להיפגע".[2] נוסף על כך, באשר לפרטי ביגוד נקבע כי על הממשלה היה לציין בתקנות (כפי שעשתה עם מוצרי חשמל ותקשורת, למשל) מהם פריטי הביגוד החיוניים באופן מפורש, על מנת למנוע פגיעה באספקתם.

הוצע להשאיר  את מבחן העיסוק על כנו באשר לבתי עסק שעיקר עיסוקם במזון, היגיינה, אופטיקה ותרופות, ולצידו להוסיף איסור כולל על מכירת מוצרים לא חיוניים, על ידי אזכור קטגוריות לדוגמה של מוצרים הנחשבים ללא חיוניים כדוגמת  צעצועים ובשמים. בהקשר זה נקבע כי היה על הממשלה לאמץ את אותו הסדר שקבע רשימה לא סגורה של מוצרים בהקשר לפרט (1) לתקנה 7 שעוסק במכירת מוצרי חשמל. אשר קבע כך:

"(א)  חנות המציעה למכירה והמוכרת מוצרים מהמפורט להלן, ובלבד שהיא מציעה למכירה ומוכרת מוצרים אלה ומוצרים הנזכרים בפסקה (1) לעיל בלבד:

(1)       מכשירי חשמל חיוניים לבית, כגון מקרר, תנור אפייה, תנור חימום ומזגן;"

אם הממשלה עשתה כן באותה תקנה מדוע לא יכולה לעשות זאת בהקשר לבתי עסק שעיקר עיסוקם במזון, היגיינה, אופטיקה ותרופות המוכרים מוצרים לא חיוניים?

חלופה נוספת שבית המשפט בחן עסקה בביטול מבחן עיקר העיסוק, כך שבתי עסק שעיקר עיסוקם במזון, היגיינה, אופטיקה ותרופות ימכרו מוצרים אלה בלבד. נפסק כי אם ישנם מוצרים חיוניים שלא הוזכרו במפורש בתקנות ואשר הגבלת מכירתם עלולה לפגוע בהוראות התקנות – יש לציין את רשימת המוצרים במפורש.

לסיכום, נפסק כי על הממשלה לתקן את התקנה המורה שבתי עסק שעיקר עיסוקם הוא במזון, היגיינה, אופטיקה ותרופות יוכלו למכור גם מוצרים בלתי חיוניים. זאת, כדי לצמצם ככל האפשר ניצול לרעה מצד בתי עסק המוגדרים חיוניים למכור מוצרים שאינם חיוניים בימי הגבלות או סגר. תיקון זה נדרש כדי להפחית  את הפגיעה בעותרות ובבתי עסק דומים.

פסק הדין מהווה דוגמה להתפתחות רגולטורית מהירה הנדרשת בעת חירום ואשר גוררת לחוסר ודאות ופגיעה בזכויות יסוד ובעקרון השוויון. דווקא בעת חירום חשוב למצוא את האיזון, ויפים לעניין זה דבריה של כב' הש' וילנר (בפס' 4):

"גם כאשר רועמים תותחי הלחימה בקורונה – הצדק והמשפט אינם שותקים, והמאבק בנגיף הקורונה אינו מצדיק נקיטת אמצעים פוגעניים מעבר לנדרש. אדרבה, דווקא בשעת חירום מעין זו, שומה על גורמי המדינה להישמר מפני מדרון חלקלק של פגיעה יתרה בזכויות האדם והאזרח, ובין היתר, בזכויות לחירות, לעיסוק ולקניין".

[1] פס' 24 לפסק דינו של הש' סולברג.

[2] פס' 29 לפסק דינו של הש' סולברג.

השאלה התעוררה בפרשת סלופארק נ' פנגו. מדובר במחלוקת הנוגעת להסכם משנת 2012 שנכרת בין חב' סלופארק לחב' פנגו ועניינו שימוש בפטנט הרשום על שם פנגו ואשר נוגע למערכת פיקוח וניהול חנייה.

במוקד המחלוקת נמצא סעיף 3.1.1 להסכם בין הצדדים העוסק בתמלוגים שתשלם סלופארק לפנגו (בסכום של 3.75% מסך מחזור ההכנסות משירותי חנייה). תניה חוזית זו חלה עד לתום שנת 2014, בעוד שפקיעתו של הפטנט מתרחשת בשלהי חודש יולי 2016. בסעיפים 7 ו-8 להסכם צוין שתום תקופת הפטנט הוא סוף שנת 2024. לכאורה, ההוראה ההסכמית מחייבת את סלופארק בתשלום תמלוגים במשך כ-8.5 שנים לאחר פקיעת הפטנט.

סלופאק טענה כי הוראה חוזית המחייבת תשלום תמלוגים לתקופה שלאחר תום תקופת הפטנט – איננה חוקית. כב' השופטת תמר אברהמי קבעה, לפי הלכת בלאס (ע"א 427/86 בלאס נ' קיבוץ השומר הצעיר "דן", פ"ד מג(3)(1989) 323 ) כי הוראה בהסכם המחייבת בתשלום תמלוגים לאחר פקיעתו סותרת את תקנת הציבור ולכן בטלה. כב' השופטת הוסיפה כי תקופת הפטנט היא אחת הדרכים לאזן בין אינטרס בעל הפטנט בהגנה על אמצאתו לבין אינטרס הציבור בחופש התחרות ובחופש העיסוק.

פנגו טענה כי קיימת מניעות מצד סלופאק וכן חוסר תום לב בהתנהלותה. לשיטתה, התוצאות של אי חוקיות תניה חוזית כפופות לסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 הקובע:

"הוראות סעיפים 19 ו-21 [ביטול חלקי והשבה לאחר ביטול, בהתאמה – ע.ג.ר] יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו".

פנגו ביקשה סעד של קיום ההסכם, כלומר – אכיפתו. פנגו עתרה לחייב את סלופארק לבצע תשלומים בהתאם להוראות ההסכם.

כב' הש' אברהמי קבעה כי בשנת 2012, עת נחתם החוזה בין הצדדים, הם היו מודעים או היו צריכים לדעת את משך הפטנט, כמו גם לעובדה שתשלום תמלוגים עד סוף שנת 2024 משמעו תשלום גם לאחר פקיעת הפטנט. במילים אחרות: סלופאק ידעה עוד בשנת 2012 על מועד סיום תקופת הפטנט ועל אף ידיעתה הייתה מוכנה לבצע תשלומים עד סוף שנת 2024, בין אם הפטנט יהיה בתוקף ובין אם יבוטל.

סלופאק ניצלה את רישיון הפטנט עד תומו. כעת, סלופאק מעוניינת להשתחרר מקיום החיובים החוזיים, לאחר שנהנתה מהרישיון. בית המשפט מצא כי ההתקשרות בין הצדדים, מהותה במהלך עסקים רגיל וחוקי. כמו כן, ההסכמה לוותה בגמירות דעת ובמסוימות. אי החוקיות מתייחסת להיבט מסוים הנוגע להמשך תשלום לאחר תום תקופת הפטנט. במקרה כזה בית המשפט יכול להורות על אכיפת ההסכם כולו או מקצתו (כפי שעולה מהוראת סעיף 31 לחוק החוזים).

נפסק כי ההוראה בהסכם משנת 2012 שלפיה על סלופארק לשלם לפנגו תמלוגים עד סוף שנת 2024 איננה חוקית. למרות זאת, נפסק כי סלופאק תחויב באותו ענין בתשלום תמלוגים בתקופת ההסכם במלואה, אך לא במלוא השיעור שנקבע בהסכם כי אם ב-85%, קרי ב-2.5% ממחזור ההכנסות משירותי חנייה. 

בית המשפט הסתמך על ספרו של ד"ר עופר טור סיני אמצאות עוקבות בדיני פטנטים (אופקים חדשים במשפט, 2017) ועל מאמרה של ד"ר איריס סורוקר "הפקעת ההגנה הקניינית מבעל הפטנט ‏בנקודת היהפכותו למונופול" עיוני משפט כט 509 (תשס"ו–תשס"ז) העוסקים בדוקטרינת השימוש לרעה בפטנט (patent misuse). דוקטרינה זו מבקשת להצר את כוחו של בעל פטנט לגבולות הפטנט ולמנוע הרחבה לא מורשית של הזכות.

ישנם ספקים שלא מעוניינים להגיע לנקודות מכירה מרוחקות, במיוחד עבור הפצת מוצרים ספורים (וקטנים). יוצא מכך שישנן נקודות מכירה שלא יכולות ליהנות מהמוצרים שמספק אותו ספק. לפיכך, אותן נקודות מכירה משתמשות בסיטונאי שרוכש מוצרים בהיקף נרחב. מטרת ההסדר היא להפיץ מוצרים של כמה ספקים יחדיו, כאלה שעד כה לא השתלם להם להגיע לנקודות המכירה המרוחקות לאור דרישות מינימליות להזמנה. רשות התחרות מציינת כי מקטע סיטונאי המזון המפיצים מוצרים לנקודות מכירה קמעונאיות הוא מקטע רווי מתחרים.

עיקרי ההסדר כפי שמתוארים כוללים: "נילוס" –  חברת ההפצה המשותפת – תהיה פלטפורמת המסחר, כמעין שוק, דרכה יתבצעו ההזמנות. בעלי המניות בנילוס הם דיפלומט, ליימן שליסל וגורי, הפועלים כספקים בתחום המזון והטואלטיקה. אחת מהחברות השותפות במיזם המשותף המתמחה בהפצה, "בר הפצה", תבצע את הליקוט, ההפצה של אותם מוצרים לנקודות ההפצה השונות ולבסוף גם את הגבייה. העמלה תשולם ישירות על ידי הספקים על פי מדדים שייקבעו באופן שוויוני בין כלל משתמשי נילוס ללא תלות בשאלה אם הם בעלי מניות המיזם המשותף אם לאו. כן, לא יועבר מידע על המתחרים לספקים. נוסף על כך, לא תימנענה הפצת המוצרים על ידי מפיצים אחרים.

רשות התחרות סבורה כי היתרון בהקמת המיזם המשותף הוא היכולת להפחית את עלויות השיווק של כל אחד מהמפיצים, בין השאר מפני שניתן יהיה לשלוח משאית אחת לנקודות מכירה מרוחקות. בכך גם צפוי לגדול היצע המוצרים המסופקים לאותן נקודות, מהלך שעשוי לתרום לצרכנים.

בצד היתרונות של ההסדר הרשות מעלה חששות שונים: החשש האחד הוא חסימת ספקים על ידי נילוס. נילוס עשויה ליהנות מיתרונות לגודל ויתרונות לרשת ומשתמשיה ייהנו מעלות נמוכה להפצת מוצריהם. דבר זה עלול לגרום לספקים קטנים שיבקשו להפיץ באמצעות נילוס להימצא בנחיתות מובנית. לפיכך, הממונה על התחרות מבקשת להתנות את קבלת הפטור להסדר הכובל בכך שנילוס תאפשר לכל ספק או סיטונאי לעשות שימוש בשירותיה מבלי להפלות ביניהם.

חשש נוסף הוא הפעלת כוח שוק מול קמעונאים. ההסדר עלול לגרום להפעלת כוח חד צדדי, או מתואם, כתוצאה מהפעילות המשותפת בין חברות ההפצה. מדובר כאן במיזם שטרם יצא אל הפועל ולכן ייתכן שבעתיד יינתן לחשש זה משקל רב יותר. לצד זאת, נילוס לא תהיה מעורבת בקביעת מחירי המוצרים והמבצעים לצרכנים אשר ייקבעו על ידי כל ספק בנפרד. נוסף על כך, כל ספק יוכל לבחור באמצעות איזו חברה להפיץ את מוצריו ולא יהיה מחויב לעבוד דווקא עם המיזם או עם מי מהחברות השותפות בו.

חשש אחר עוסק בשולחן משותף. הסדר שמאפשר תיאום בין הצדדים עלול להביא להעברת מידע רגיש מבחינה תחרותית במסגרת הפעילות השוטפת. חשש נלווה נוגע לכך ששיתוף הפעולה יזלוג לתחומים אחרים בהם מתחרות החברות ובכך תפגע התחרות באותם תחומים. אם נתח השוק המצרפי של הצדדים להסכם גבוה יותר, כך החשש מתגבר. רשות התחרות סברה כי הצדדים למיזם אינם המתחרים הקרובים והגדולים בענף שכן קיימים מתחרים אחרים רבים, חלקם גדולים ומשמעותיים. כמו כן, הצדדים למיזם לא מבטלים את מערך ההפצה העצמאי שלהם.

הרשות מדגישה כי באישורה זה אין כדי לאפשר חריגה ממה שאושר במפורש ובתוך כך אין באישור זה כדי אישור להעביר מידע תחרותי רגיש בין הצדדים למיזם. יש הטוענים שהמיזם נועד להתמודד עם התחרות בתחום ההפצה, תחום בו שולטת שופרסל ביד רמה.[2] טוב עשתה הרשות כשציינה שהיא תשוב ותבדוק את השפעת ההסדר על התחרות אם יהיו איזה שהם שינויים בפרטים מהותיים שנמסרו על ידי הצדדים לרשות, ויידרשו אישור מחדש של הסכם המיזם המשותף. כמו כן, טוב עשתה הרשות שהגבילה את משך הפטור ל-6 שנים וזאת בשים לב לחששות התחרותיים.

[1] להחלטת הממונה על רשות התחרות ראו: https://www.gov.il/BlobFolder/legalinfo/decisions2020-119112/he/decisions_2020-119112.pdf.

[2] נורית קדוש "שופרסל, מאחוריך: שלוש יבואניות יקימו כוח קמעונאי חדש" כלכליסט 2.3.2021 https://www.calcalist.co.il/marketing/articles/0,7340,L-3896190,00.html.

האם המדינה רשאית להטיל על אזרחיה מגבלות יציאה מהארץ וכניסה אליה בעת מגפת הקורונה?

העלייה בתחלואה בתחילת שנת 2021 הביאה להטלת מגבלות על היציאה והכניסה מישראל ואליה, ביניהן הגבלת מספר הטיסות, יציאה מהארץ לצורך חיוני בלבד, והצגת בדיקת קורונה שלילית שנערכה עד 72 שעות לפני מועד הטיסה. לצד זאת הוקמה ועדת חריגים שתפקידה לבחון ולאשר יציאה וכניסה לישראל במקרים פרטניים. ההגבלות הוצאו על רקע חשש מייבוא זנים של נגיף הקורונה מארצות הנכר ועלייה בתחלואה בישראל. מספר הנוסעים הנכנסים לישראל ביום הוגבל באותם ימים ל-600 בלבד ולאחר מכן ל-2,000.

בתחילת חודש מרץ שונו ההגבלות כך: מחוסנים, מחלימים וזרים יוכלו לצאת מישראל ללא צורך באישור ועדת החריגים. כניסה לישראל תתאפשר לכל אזרחי המדינה ללא צורך באישורה של ועדת החריגים, במטרה לאפשר להצביע בבחירות. הושארו שתי מגבלות משמעותיות: הראשונה – ישראלים שאינם מחוסנים או מחלימים זקוקים לאישורה של ועדת החריגים לשם יציאה מהארץ; והשנייה – כניסה לישראל בטיסות בינלאומיות מוגבלת למכסה של 3,000 נוסעים ביום. כמו כן, הנכנסים לישראל צריכים להציג בדיקת קורונה שלילית שנערכה עד 72 שעות לפני מועד הטיסה. בכניסתם ארצה, יצטרכו השבים לעבור בדיקת קורונה נוספת. נכנסים שאינם מחוסנים או מחלימים חייבים בבידוד.

האם ההגבלות תקפות?

כב' הנשיאה חיות קבעה כי הזכות של אזרח להיכנס לארץ ולצאת ממנה היא זכות יסוד חוקתית בכל משטר דמוקרטי. בבסיסה עומדת הזכות לחופש תנועה שהיא יסודית ונוגעת לחירות הפרט. פגיעה בזכות לצאת מהארץ ולהיכנס עלולה להוביל לפגיעה בזכויות נוספות. ההגבלות הוטלו וחלו במשך כחודשיים מבלי שניתנה אפשרות לאזרחים ולתושבים להיערך לסגירת השמיים, מדובר בפגיעה שעוצמתה משמעותית ביותר. לשהייה הארוכה מחוץ לגבולות המדינה יש מחיר נפשי, כלכלי, בריאות ומשפחתי שאין להקל בו ראש. באשר להגבלות סמוך ליום בחירות, כב' הנשיאה קבעה כי יש בכך פגיעה בזכות לבחור שהיא זכות יסוד חוקתית. מדובר בפגיעה שעוצמתה ממשית שכן ההגבלות עלולות להביא לשלילתה.

נפסק כי ההגבלות על היציאה והכניסה לישראל אינן צולחות את מבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מבחן הקשר הרציונלי – ויסות הנכנסים לישראל על מנת למנוע כניסת זנים שיסכנו את בריאות האוכלוסייה בישראל – מתקיים, הגם שהוא אינו חף מבעיות. מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה – לא מתקיים, מפני שאפשר היה להגדיל את קיבולת שדות התעופה בישראל ביניהם שדה התעופה "רמון" ולשפר את הפיקוח והאכיפה על הבידוד לו נדרשים הנכנסים. מבחן המידתיות במובן הצר – לא מתקיים, מפני שהפגיעה קשה וחמורה נוכח פרק הזמן שבו נמשכו ההגבלות, הוטלו ללא התראה והסמיכות למועד הבחירות. מן העבר השני, התועלת שבהטלת המגבלות איננה ודאית. הפגיעה בזכות ליציאה ולכניסה לישראל גדולה מהתועלת שעתידה לצמוח.

נערך דיון בתשתית העובדתית ששימשה לקביעת ההגבלות, ונמצא כי הדבר נעשה באופן שרירותי ומבלי שהתקיים הליך התקנת תקנות תקין. בסופו של דבר נקבע כי אין להאריך את תוקפן במתכונת נוכחית. ככל שיותקנו תקנות העוסקות בהגבלות על היציאה והכניסה לישראל עליהן להיות מבוססות בתשתית עובדתית מקיפה ועדכנית ולוודא כי ההגבלות עומדות במבחנים החוקתיים. יש לאזן כראוי בין זכויות יסוד של אזרחי מדינת ישראל לבין סיכויי הנזק העלול להיגרם עקב יבוא זן חדש של הנגיף.

כב' השופט עמית ציין כי חופש הכניסה והיציאה מהארץ מבטא מעין חוזה בלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה, המתחייבת כלפיהם לסייע בעת צרה. הפגיעה באזרחים רבים שנאלצו לשהות בנכר ללא ידיעה מתי יוכלו לשוב ארצה מכרסמת בליבה של הזכות. הש' עמית ציין כי סגירת שערי המדינה ערערה את האתוס הישראלי ופגעה ברקמת היחסים בין האזרחים למדינה. ישנם מצבים בהם נדרש להגביל את היציאה והכניסה לישראל, אך "המגבלה הדרסטית שהטילה הרשות המבצעת על הציבור באופן ובעיתוי שבו הדבר נעשה הייתה בגדר פגיעה בלתי מידתית בזכות חוקתית מהמעלה הראשונה".[1]

עוד מוסיף וקובע הש' עמית כי המדינה לא נתנה לאזרחים ולתושבים השובים בחו"ל אף לא מספר ימים על מנת להיערך לסגירת השמיים ועשתה כן בפתאומיות על אף שידע על הימצאותם של זנים חדשים שעה שנמל התעופה היה פתוח לרווחה. לפיכך, מדובר הוא בחוסר סבירות קיצוני. תחילת הגבלת הנכנסים אף נעשתה ללא חוק מסמיך אלא מכוח החלטת ממשלה. השופט עמית קובע גם כי "העדר בידוד אפקטיבי בישראל הביא לאיסור קולקטיבי של כניסה לישראל".[2]

המדינה נדרשת לפעול בשקיפות רבה יותר כלפי אזרחיה, באופן מבוסס ושאינו שרירותי ומתוך כבוד לזכויות האזרח.

[1] פס' 5 לפסק דינו של הש' עמית.

[2] פס' 16 לפסק דינו של הש' עמית.

בתביעתו, חצרוני טען שחסימת החשבון נעשתה שלא כדין, ועתר להשבת החשבון על תכניו וכן דרש פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. לטענתו, פייסבוק לא נתנה לו התראה ולא אפשרה לו לתקן או לערער וחלף זאת סגרה את החשבון לאלתר. חצרוני טען שפייסבוק היא בגדר לוח מודעות ואין לה סמכות לצנזר תוכן אידיאולוגי חד צדדית. לדבריו, דעותיו מוצגות באופן סאטירי והומוריסטי – וכך יש להתבונן על התוכן השנוי במחלוקת.

פייסבוק טענה כי תנאי השימוש ברשת החברתית נועדו להגן מפני בריונות, הטרדה, איומים או ביטויי שנאה המשויכים לדת, גזע, מין מוצא, וכיוצא בזה. פייסבוק קיבלה כ-1,250 תלונות משתמשים על התכנים הפוגעניים שחצרוני העלה לרשת. בעקבות זאת שלחה לו התראה. לטענתה, חצרוני הוזהר מספר פעמים על הפרות חוזרות ונשנות של האיסור הנוגע לדברי שטנה – ובחר להתעלם.

השאלה שעמדה להכרעה היתה אם התכנים שהועלו עולים כדי דברי שטנה המצדיקים חסימת חשבון המשתמש. כב' השופט רחמים כהן סקר את התקנון וכללי הקהילה של פייסבוק וקבע שהם בבחינת חוזה מחייב בין פייסבוק לבין משתמשיה. הכללים מפרטים מה מותר ומה אסור לחברי הרשת לפרסם.

בית המשפט התייחס למאמרן של מדזיני וד"ר שוורץ-אלטשולר המציעות מודל לאיזון בין חופש הביטוי לבין ההשלכות השליליות של ביטויי שנאה המופצים ברשתות חברתיות. המודל מכיל אמות מידה לעיון, בתוך כך: אם הביטוי מכוון כלפי קבוצה או כלפי יחיד המשויך לקבוצה; אם הביטוי מבטא שנאה; אם הביטוי עלול לגרום לנזק; אם כוונת אומר הביטוי לגרום לנזק.

בעניין חצרוני, נמצא שהתובע כיוון דברי שטנה כלפי קבוצות וכלפי יחידים המשתייכים לקבוצה עדתית ודתית תוך שימוש בכינויים גזעניים, למשל: חצרוני כינה אנשים ממוצא מזרחי "בבונים", "שימפנזים" ובעלי "צבע בעייתי". קבוצות אשר מוצאן מאפריקה מכונות על ידו כ"כוש-נים" החולים ב"עגבת וכינים". אל בעלי צרכנים מיוחדים הוא מתייחס כמי שמקומם "בבית קברות".

חצרוני טען כי הפרסומים נושאים אופי סאטירי, אך בית המשפט סבר שקיים קושי להבחין בין תכנים סאטיריים לאחרים, במיוחד אם הפרסומים מגיעים למשתמשים שאינם מכירים את דמותו של חצרוני. בית המשפט פסק כי התכנים המעליבים עלולים לגרום נזק שחצרוני היה מודע אליו; במיוחד לאחר שמשתמשים פנו לפייסבוק וביקשו להסיר את התכנים הפוגעניים, אך חצרוני לא נענה לכך ואף לא הבהיר שלדברים שנכתבו לא הייתה כוונה לפגוע במאן דהוא. התנהלותו של חצרוני לא הייתה חד פעמית. הוא לא נענה לפניות להסרת תכנים פוגעניים במשך תקופת זמן לא מבוטלת.

[…] במשך כל אותה תקופה, התובע הצליח לפרסם תכנים מפרים חרף תלונות שהתקבלו נגד תכניו, כי חשבונו הושהה והושב לפעולה וכן כי חלק מתכניו הוסרו אך חשבונו נשאר לפעול – עד אשר חשבונו נחסם, מעלה, שהנתבעת לא פעלה באופן שרירותי בהתנהלותה לגבי חשבונו של התובע.[1]

הידיעה המפורשת של חצרוני אודות התלונות ודרישות ההסרה משמעותה שהתכנים הפוגעניים פורסמו במודע ובמכוון. גם לאחר שהוזהר שההפרות עלולות להביא לחסימת חשבון המשתמש שלו – חצרוני לא שעה לאזהרה והמשיך להפך באופן חוזר ונשנה את המדיניות של פייסבוק כפי שמבוטאת בתקנון ובכללי הקהילה.

בנסיבות אלה, נפסק כי אין לפנינו פגיעה בחופש הביטוי של משתמש. אומנם פייסבוק היא רשת חברתית בעלת למעלה משני מיליארד משתמשים, ויש לה פוטנציאל לנווט את השיח החברתי והפוליטי. עם זאת, התביעה עוסקת בהפרה חוזה באופן חוזר ונשנה על ידי משתמש. אף שמדובר בחוזה דיגיטלי חד צדדי, בית המשפט הכיר בכך שהמקרה מצדיק להסיר את התכנים, בהיותם פוגעניים. השופט נימק זאת בכך שחצרוני לא נענה להסרת התכנים או להפסקת פרסומם, וגם לאחר שקיבל הודעות מפייסבוק הוא המשיך להפר את התקנון וכללי הקהילה. בנסיבות אלה, אין לאמר שפייסבוק פעלה באופן שרירותי נגד חצרוני; על הרקע הזה, בית המשפט דחה את התביעה.

השופט כהן פסק: "אף אם ניתן היה להתייחס אל התובע כדמות סאטירית לכאורה, שמבקשת להפנות אצבע מאשימה כלפי הגזענות בחברה הישראלית, הרי שפייסבוק אינה מחויבת לספק לו פלטפורמה לעשות כן, שעה שמדובר בתכנים אשר עלולים לפגוע במשתמשים אחרים".[2]

פסיקתו של השופט כהן היא חשובה על רקע השיח האלים ברשתות החברתיות, ההולך ומתעצם. שיח הרשת צריך להיות מכבד ולא פוגעני ומסית. עם זאת,  סגירת חשבונות ברשתות החברתיות עלולה להימצא בעייתית, שכן מדובר בגוף מסחרי המחליט מה יופץ ומה יצונזר, ולפנינו מדרון חלקלק. שעה שמדובר ברשתות ענק מונופוליסטיות, נראה שלא די לסמוך על "תקנון" או "כללי קהילה" שהרשת עצמה עיצבה; עדיף שהרגולטור, האמון על האינטרס הציבורי, ייתן דעתו בדבר כללי האסור והמותר.

[1] עמ' 18 לפסק הדין.

[2] עמ' 19 לפסק הדין.

עו"ד מיכאלי טענה כי החלטת העירייה להדירה מהתפקידים שמילאה ולשלול את מרבית סמכויותיה היא בלתי חוקית ואינה עומדת בכללי הצדק הטבעי, בהם: זכות הטיעון, חובת השימוע וחובת ההיוועצות. לא זו אף זו, עו"ד מיכאלי טענה שההחלטה התקבלה משיקולים זרים ופסולים, עולה כדי פגיעה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988 וכי מדובר בהתנכלות ובהתעמרות תעסוקתית. העירייה השיבה כי בוצע שינוי ארגוני שהביא, בין השאר, לשינוי בסמכויות התובעת. השינוי הארגוני התבקש עקב רצון לשפר את השירות לתושב ועקב ביקורת על התנהלות אגף הייעוץ המשפטי בעירייה בדוח מבקר המדינה.

כב' השופט כאמל אבו קאעוד קבע כי עו"ד מיכאלי היא הגורם המקצועי הבכיר ביותר בתחום התכנון והבנייה בעירייה. מתוקף תפקידה כסגנית היועץ המשפטי, סמכויות מקצועיות רבות הופקדו בידיה כמו גם סמכויות ניהוליות. מהעדויות שנשמעו עלה שעו"ד מיכאלי מודרה מפעילויות באגף הייעוץ המשפטי בנושא תכנון ובנייה, תוך שניטלו ממנה סמכויותיה. היא הורדה לדרגה של עורך דין מן המניין האחראית על הייעוץ לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בלבד. נוסף על כך, עו"ד מיכאלי לא זומנה לישיבות והתיקים המשפטיים בתחום התכנון והבנייה שהועברו אליה התמעטו. לפיכך, לא רק שמעמדה נפגע וסמכויותיה ניטלו ממנה אלא שהיועץ המשפטי הסתיר כי תיקים ותפקידים ניטלו ממנה ואף בחר להלבין את פניה ברבים תוך השפלתה וביזויה לעיני כל. נמצא כי השינוי הארגוני שנעשה הוא בבחינת תירוץ שהומצא כדי להצדיק את הפגיעה שנעשתה בעו"ד מיכאלי.

בין אם הפגיעה במעמדה ובמהות תפקידה של התובעת בוצעה במסגרת רה-ארגון ובין אם לאו, התובעת לא עודכנה מבעוד מועד על הפגיעה הצפויה בה, לא קיבלה הזדמנות לשכנע כנגד המהלך או להיערך אליו כראוי, והתנהלות העירייה בעניינה לא עולה בקנה אחד עם חובותיו של מעסיק, לא כל שכן מעסיק ציבורי, להתנהלות בתום לב ובדרך מקובלת, בסבירות וללא שיקולים זרים.[2]

כב' השופט אבו קאעוד ציין כי עיקר הטענות שיוחסו לעו"ד מיכאלי על ידי העירייה "מקורן בהתנהלותה לאחר הפגיעה במעמדה ובתפקודה".[3] בית הדין לא קיבל את ניסיונה של העירייה להצדיק בדיעבד את הפגיעה בטענה לחוסר שביעות רצון מתפקודה. נקבע כי חוסר שביעות רצון אינו יכול להיות תירוץ להדחתה של עו"ד מיכאלי מתפקידה, תפקיד שבו זכתה מכוח מרכז לפי הדין.

אשר לטענת העירייה לפררוגטיבה ניהולית קבע בית הדין: "הפררוגטיבה הניהולית אינה מקנה למעסיק את הזכות לפגוע במעמדו של עובד ובמהות תפקידו, בו זכה במכרז כדין, בצורה שרירותית בחוסר תום לב ולא סבירה".[4] טענת הפררוגטיבה הניהולית לא יכולה להביא לתיקון הפגם שנפל בהתנהלות העירייה אשר פגעה במעמדה ובתפקידה של עו"ד מיכאלי, מבלי לקבל את הסכמת ארגון העובדים, מבלי שניתנה לעו"ד מיכאלי זכות טיעון וזכות שימוע. הדבר נעשה באופן שרירותי ובחוסר תום לב.

במישור החוזי, חוזה העסקה מכוח מכרז הוא חוזה העסקה לכל דבר ועניין, ואפשר להחיל עליו את סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1981 המאפשר לאכוף חוזה. לבית הדין מסורה גם הסמכות שלא לאכוף את החוזה במלואו מכוח סעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות הקובע: "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". בית הדין קבע כי החוזה ניתן לקיום באופן חלקי, מבלי לפגוע בצדדי ג', ובאופן שישיב לעו"ד מיכאלי חלק מהמעמד שהוקנה לה מכוח המרכז בו זכתה.

לפיכך, ניתן צו עשה לפיו העירייה נדרשה להפסיק למדר את עו"ד מיכאלי מפעילויות אגף הייעוץ המשפטי בתחום התכנון והבניה. נקבע שעל העירייה לערבה בתהליכים ובפרויקטים באגף, לעדכן אותה באופן שוטף ולהעביר אליה חוות דעת משפטיות בתחום כמו גם תביעות משפטיות המוגשות על ידי העירייה או נגדה. העירייה גם נדרשה להזמין את עו"ד מיכאלי לפגישות עבודה בתחום.

בשים לב לחוסר היכולת להחזיר את המצב לקדמותו, מעורבות צדדים שלישיים והוצאת צו עשה חלקי, הוחלט לפסוק לטובתה של עו"ד מיכאלי פיצוי כספי בגין ההתנהלות הפוגענית כלפיה והנזק שנגרם לה בסך של 150 אלף שקלים.

יצוין כי לשם התמודדות עם התופעה החמורה של התעמרות בעבודה חוברה הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, התשע"ה–2015. לדברי כב' השופט אבו קאעוד, ניתן ללמוד כי: "הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה נועדה לקבוע הסדר קונקרטי להחלת כבוד האדם בחיי העבודה בישראל. זאת, לצד חיזוק והגנה על ערכים נוספים כגון רווחת הפרט וחופש העיסוק".[5] מדברי ההסבר להצעת החוק עולה שהתעמרות בעבודה היא תופעה חברתית נפוצה ממנה סובל לפחות אחד מכל ארבעה עובדים בישראל. כפי שעולה עוד מדברי ההסבר, התעמרות בעבודה היא התנהגות פוגענית הנעשית באופן תדיר ולא באופן חד-פעמי והיוצרת סביבת עבודה עוינת. אומנם העובד הוא הנפגע הישיר אך גם המעסיק יכול להיפגע בשל היעדרויות ומוטיבציה ירודה של העבודה שעלולה להשפיע על השירות שמספקים ללקוחות, למשל.[6]

נפנה לשני פסקי דין בהם נבחנה תביעה בגין התעמרות בעבודה ואשר זיכו את התובעים בפיצוי כספי בגין עוגמת נפש של העסקה פוגענית בסך 80 אלף שקלים – בעניין מני נפתלי,[7] ו-65 אלף שקלים בעניין גיא אליהו בגין עוגמת נפש.[8] שניהם עובדים לשעבר במעון ראש הממשלה.[9]

אין צורך לומר כי הזהות התעסוקתית של עובדים ועובדות היא בעלת משמעות אישית רבה. העבודה צורכת מאתנו שעות רבות, לעיתים סביב השעון. מקום העבודה הופך לזירת פעילות משמעותית ובעלת השלכות על הפרנסה ועל איכות החיים של העובד/ת. נושא ההתעמרות בעבודה מעורר סוגיה חשובה וקשה, ובית הדין לעבודה התמודד עמה באומץ. לצד פסיקה שיפוטית, ראוי להסדיר את הסוגיה באמצעות חקיקה, שתהווה מורה דרך ותציג ממד של הרתעה מפני התנהגות פסולה.

[1] סע"ש (י-ם) 67012-07-18 עו"ד אילנית מיכאלי – עירית ירושלים (ניתן ביום 21.2.2021)

[2] פס' 57 לפסק הדין.

[3] פס' 71 לפסק הדין.

[4] פס' 75 לפסק הדין.

[5] פס' 86 לפסק הדין.

^[6] הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, התש"ף–2019, זמין ב: www.nevo.co.il/law_html/law04/1352_22_lst_565150.htm.

[7] סע"ש (י-ם) 14-03-38335 מנחם נפתלי נ' מדינת ישראל – משרד ראש הממשלה (ניתן ביום 10.2.2016).

[8] סע"ש (י-ם) 14-04-16783 גיא אליהו נ' משרד ראש הממשלה (ניתן ביום 31.5.2016).

[9] אפרת נוימן "עובדת בכירה בעיריית ירושלים שהושפלה ומודרה תקבל פיצוי של 150 אלף ש"ח" דהמרקר 23.2.2021 www.themarker.com/law/.premium-1.9559902.

גוף ספורט שבו רשומים מעל 1,000 ספורטאים ימנה שני אחראיים לעניין זה, אחד מהם לפחות תהיה אישה. על האחראיים לעבור הכשרה בהיקף של לחות 18 שעות ותכלול, בין היתר, מהות התפקיד, הכרת חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998, זיהוי מצבים של הטרדה מינית, דרכי מניעה ואופן טיפול בתלונות.

עוד קובע החוק כי גוף הספורט נדרש להגיש אחת לשנה דין וחשבון שיכלול פירוט לגבי הפעולות שננקטו למניעת הטרדה מינית והתנכלות. על הדוח לכלול התייחסות למספר המשתתפים בפעולות ההדרכה וההסברה, מספר התלונות שהוגשו לאחראי בגוף ספורט ואופן הטיפול בהן – זאת מבלי שיהיו פרטים מזהים כלשהם על המתלונן, על הנילון ועל מעורבים אחרים.

הדוח יוגש לשר המשפטים ולרשות לקידום מעמד האישה לא יאוחר מסיומו של חודש דצמבר מדי שנה, עבור השנה שקדמה למועד הדיווח. שר המשפטים ירכז את הדוחות ויעבירם לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי של הכנסת.

חשיבותן של התקנות היא בהיותן מקור להרתעה ולחינוך, בדומה להצעת חוק למניעת אלימות כלכלית בין בני זוג ובני משפחה, התש"ף–2019.[2] החובה המעוגנת בתקנות מקבלת משנה תוקף במיוחד בעת הזו, עת אנו מתבשרים על רצח נוסף המתווסף ל-18 נשים שנרצחו מתחילת שנת 2020.[3] ועל רקע דיווחים על פגיעות מיניות בספורט גם בישראל,[4] וגם בעולם.[5]

חשיבותן של התקנות מתעצמת שכן עולם הספורט הוא עולם גברי, לגברים עדיפות מספרית לא רק במוקדי קבלת ההחלטות כי אם גם באימון של נשים, נערות וילדות צעירות. לאור העובדה שהמאמן הופך לדמות חשובה ומשמעותית עבור הספורטאית ישנה חשיבות לחינוך, להגברת המודעות ולמיגור התופעה.[6] לכן חקיקת תקנות אלה היא חשובה והכרחית ובתקווה תביא למיגור הטרדה מינית והתנכלות בענף הספורט.

[1] ראו ס' 1 לתקנות: "אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות, איגוד, ומועדון ספורט, כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הספורט, והתאחדות כהגדרתה בחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005;". לתקנות המלאות ראו: www.nevo.co.il/law_html/law01/502_446.htm.

[2] פרוטוקול ישיבה מס' 43 של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, הכנסת ה-23 (27.10.2020).

[3] הדר גיל-עד "כל הפנים והשמות: 19 נשים נרצחו מתחילת שנת 2020 Ynet 7.2.2021 www.ynet.co.il/news/article/rkb2m52g00.

[4] איתמר קציר "'הן לא יודעות לאן ללכת': עוד 10 ספורטאיות ישראליות סיפרו על פגיעה מינית" הארץ 5.2.2020 www.haaretz.co.il/sport/other/.premium-MAGAZINE-1.8496939.

[5] Tom Lutz, Simone Biles: I was Sexually Abused by USA Gymnastics Doctor Larry Nassar The Guardian (Jan. 15, 2018) https://www.theguardian.com/sport/2018/jan/15/simone-biles-larry-nassar-sexual-abuse-allegations-usa-gymnastics; שירות כלכליסט "סימון ביילס: הותקפתי מינית ע"י רופא נבחרת ההתעמלות של ארה"ב" כלכליסט 16.1.2018 www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3729752,00.html.

[6] שלומית ניר-טור "הספורט כמעוז השוביניזם" על מה: כתב עת לקידום מעמד האישה 10 (2001).

ככלל, אנו תומכות בתיקון המוצע. ואולם לדעתנו ראוי ללוות את המהלך במאמצי הסברה ובהגברת האכיפה למניעת הטעיות מצד ספקים במסחר מקוון. נפרט:

המסחר המקוון מביא עמו תועלת שלצידה סיכון. התועלת מופקת מעצם הנגשת המסחר והיא בולטת במיוחד בימים של הגבלות וסגר. מסחר מקוון מאפשר את גיוון ההיצע והאפשרות להשוות מחירים. ואולם בצד התועלת קיים חוסר ודאות אינהרנטי למסחר מרחוק: הצרכן אינו רואה את המוצר בעין, עלול להתקשות בהערכת טיבו ואיכותו, ולהחמיץ את התועלת מההזמנה המקוונת הרצויה עבורו.[1] למשל, אין זה מרחיק לכת להניח שצרכנים של נעליים "יטעו" לגבי המידה הנכונה עבורם, משום השונות בין יצרני נעליים, גם שעה שיצרני הנעליים משתמשים במספרי מידות זהים. צבעים, מרקמים, גדלים, תאימות ונוחות השימוש – כל אלה מהווים תכונות חשובות של מוצר, אשר לעיתים קשה לאמוד מרחוק. על הרקע הזה, מובן הרציונל של סעיף 14ג לחוק הגנת הצרכן – הוראת חוק חדשה יחסית, המעגנת את הזכות להחזיר לספק מוצרים שנרכשו מרחוק בתוך פרק זמן נתון. זכות ההחזרה אינה תלויה בפגם במוצר או באשם מצד הספק, כי אם מבוססת על אינטרס צרכני לבטל עסקה שאינה רצויה לצרכן, משום שהיא אינה מגשימה את התועלת אשר סבור היה שיפיק. זאת, משום הקושי לברר את מלוא איכויות המוצר ברכישה מרחוק.[2]

מול אינטרס הצרכן ניצב האינטרס של הספק לתכנן את עסקיו, ובתוך כך לצמצם את היקף הסיכון הכספי הנובע מהחזרת סחורה, שעלולה שלא להימכר בשנית. ככל שזכות ההחזרה של הצרכן רחבה יותר, כך גדל היקף הסיכון המוטל על הספק. זאת ועוד: זכות החזרה רחבה עלולה לגרור התנהלות צרכנית קלת-דעת, באופן שצרכנים עשויים להזמין סחורה ללא הקפדה, מתוך הנחה שעומדת לרשותם הזכות המוחלטת להחזיר את הסחורה בתוך זמן נתון, בלא צורך להסביר או לנמק מהן הסיבות להחזרתו.[3] התגברות הסחר המקוון בעת הקורונה, לצד ההגבלות המוטלות על המסחר הפיסי, עלולות לדחוף צרכנים להגזים בהישענות על זכות ההחזרה, ולגרור הכבדה בנטל המוטל על הספקים.

חריגיה של זכות ההחזרה המנויים בסעיף 14ג לחוק הגנת הצרכן נועדו לאזן בין האינטרס הצרכני לבין אינטרס הספק. במסגרת איזון זה, מוצרים שהם "פסידים", קרי מתכלים, אינם ניתנים להחזרה. לגבי מוצרים כאלה, כגון מוצרי מזון ותוספי מזון, ומוצרים אחרים בעלי תאריך תפוגה, אנו דורשים מהצרכן להקפיד ולדייק את רצונו ולקחת על עצמו את הסיכון שהמוצר עלול שלא להתאים במלואו. הסיכון להעדר התאמה – מוטל על הצרכן. לדעתנו, נכון להוסיף לחריגים גם הלבשה תחתונה (תחתונים, להבדיל מחזיות), וזאת משום החשש להפרת היבטי היגיינה במדידת ניסיון ביתית. הוא הדין במוצרי קוסמטיקה, בריאות והיגיינה כמו קרמים למיניהם, אשר לא ניתן לנסותם ללא פתיחת האריזה, וההתנסות בהם גורעת משלמות המוצר, באופן הפוגע באפשרות של הספק למכר חוזר.

בד בבד עם הקלה זו, הפועלת לטובת הספק, ראוי לחזק את היבטי האכיפה הקשורים באיסורי ההטעיה המוטלים על ספקים. כוונתנו היא לכך שהמסחר המקוון, בהיותו אינטרנטי, נסמך בעיקר על מידע שהספק מעלה לרשת. ראוי שמידע זה יהיה מלא ומקיף ככל אפשר ויכלול את מרב הנתונים שצרכן סביר מבקש לסמוך עליהם, כגון טיב החומרים מהם עשויה הסחורה, אלרגנים, מידות בסנטימטרים, מרקם, ריחות, צבעים וגדלים. רצוי ללוות את המידע המילולי בתמונה אמינה, שהרי אין טוב ממראה עיניים. כמובן, קשה לתחום מראש את רשימת הפריטים החיוניים בגילוי, שהרי ענין זה משתנה ממוצר למוצר. עם זאת, אנו ממליצות לרשות להדגיש בפני הספקים את החשיבות שבהצגת מידע מלא ואמין אשר יאפשר לצרכן לקבל החלטת רכישה מושכלת. צרכן מיודע יוכל להקטין את היקף הרכישות המוטעות, ובדרך זו תצטמצם גם ההפעלה של זכות ההחזרה. ראוי לזכור כי הסיכון להטעיית הצרכן גדל דווקא במסחר מקוון, משום שהוא אינו מאפשר לצרכן להפעיל את מלוא חושיו בעת הרכישה.

לסיכום: אנו תומכות בהרחבה של רשימת החריגים לזכות ההחזרה כמפורט לעיל. בד בבד, מן הראוי להתריע כי הרשות תנקוט במדיניות מוקפדת בכל הקשור להפרת איסורי ההטעיה במסחר מקוון.

[1] אמל ג'אברין, דיני מסחר אלטקרוני צרכני 221 (2015).

[2] שם, בעמ' 223.

[3] שם, שם; ראו גם סיני דויטש, "זכות הצרכן לביטול חד-צדדי של עסקה: בחינה אמפירית של השפעת תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א–2010" משפטים מו 219, 223 (2017).