הלוואת משכנתא לרכישת בית מגורים נחשבת לאחת העסקאות הכלכליות הגדולות של משק בית בישראל. אשראי המשכנתאות מהווה נתח של כ-71% מסך האשראי הבנקאי למשק בית, ובשנת 2019 עמד על כ-346 מיליארד ש"ח. הסכום החציוני של הלוואות משכנתא לרכישת דירה בישראל הוא כ-650 אלף ש"ח, ותשלומי ההחזר מהווים בממוצע כ-23% מההכנסה הפנויה של משק בית.

הלוואת משכנתא לרכישת דירה איננה מוצר אחיד. ההלוואה מתאפיינת במספר משתנים: אופי הריבית – פריים, קבועה או משתנה; הצמדה למדד – כן או לא; משטר התשלומים (לוח סילוקין) – שפיצר, קרן שווה, בלון או גרייס. כמו כן, ניתן לחלק הלוואת משכנתא למספר מסלולי משנה, כל אחד מהם מהווה למעשה הלוואה נפרדת, בעלת המאפיינים הנזכרים לעיל. כך יוצא, שלמעשה קיימות אין-ספור אפשרויות להֵרכבה ולמאפייניה של הלוואת משכנתא. בשל סכום ההלוואה הגבוה ומשך הזמן שלה, לכל פרט עשויה להיות משמעות כספית ניכרת, המגיעה לעשרות אלפי שקלים ואף יותר. בנוסף, המשכנתא מהווה מוצר בנקאי-פיננסי עצמאי, הנפרד מסל השירותים הבנקאיים הנצרכים ע"י משק הבית. משכך, הלוואה זו עשויה להילקח בבנק שונה מהבנק בו מתנהלת שאר פעילותו הבנקאית של משק הבית. ואולם אפשרות זו נתקלת בשמרנות הישראלית בצריכת שירותי בנקאות, המתבטאת במיעוט מעבר של לקוחות בין בנקים, ובצריכת סל השירותים הבנקאי-פיננסי, רובו ככולו, ב"בנק הבית".

מאפייני שוק המשכנתאות מקימים פוטנציאל לתחרות בין הבנקים על לוֹוי המשכנתאות: ראשית, קיים ביקוש ער למשכנתאות, על אף משבר הדיור השורר בשנים האחרונות; שנית, מאפייניו המגוונים של מוצר המשכנתא, ושלל האפשרויות להֵרכבו; ושלישית, תפיסתו כמוצר עצמאי, הניתן לצריכה מכל בנק. עם זאת, ממצאי דו"ח רשות התחרות בדבר הפיזור הגבוה של מחירי המשכנתאות, מצביעים על רמת התחרותיות הנמוכה השוררת בשוק. אמנם פיזור המחירים הגבוה בשוק מעיד על עצם יכולתם של לקוחות-הלווים להשוות ומחירים ולהתמקח, ועל אפקטיביות הליך התיחור, אולם רק מיעוט מבין נוטלי המשכנתאות מבצעים הליך זה בפועל.

לכאורה, פיזור המחירים הגבוה המשתקף בדוח אמור לעודד לווים להשוות מחירים בין הגופים המציעים הלוואות משכנתא ולערוך התמקחות על תנאיה. למרות זאת, רק 44% מקרב הרוכשים-הלווים פונים לקבלת ההצעת מחיר נוספת על זו שקיבלו בבנק בו נטלו לבסוף את ההלוואה. משמע, בפועל לרוב לא מתבצע הליך של השוואת מחירים והתמקחות, ולא מתפתחת תחרות יעילה בשוק. הדו"ח מסביר זאת ברמה נמוכה של שקיפות במחירי המשכנתאות, לנוכח מורכבות מוצר המשכנתא. כמו כן, מוצע קשר לבעיית האינפורמציה שיש למלווים ביחס לרמת הסיכון הכרוך בהעמדת ההלוואה ללווים שאין להם איתם היכרות מוקדמת.  רמת השקיפות הנמוכה מתבטאת בכך שהצעות המחיר של הבנקים אינן "נצמדות" למאפייני המשכנתא המדויקים – תמהיל מסלולי ההלוואות ומאפייניהן – המבוקשים ע"י הלווים. כך נוצר מצב שגם לווים המבקשים הצעות מחיר ממספר מלווים מתקשים להשוות בין ההצעות באופן אפקטיבי.

המלצתה המרכזית של רשות התחרות היא לשפר את הליכי מתן הצעת המחיר מטעם המלווים, ובפרט להטיל על הבנקים להתייחס לתמהיל המשכנתא כפי שהתבקש ע"י הלווים. זאת, בהתאם להוראות בנק ישראל ליישום תקן בנקאות פתוחה, המעניק לבנקים נגישות למידע הפיננסי של הלווים, בהסכמתם, ובכך מאפשר להם ניהול סיכונים מושכל יותר ומתן הצעה להלוואה המותאמת לפרופיל הספציפי של הלווים. בנוסף, ממליצה הרשות לבחון דרכים לפישוט מוצר המשכנתא באופן שיקל על הלווים להשוות בין מוצרי הבנקים השונים. ולבסוף, הרשות מעודדת שימוש בממשקים מקוונים אחידים לתקשורת עם מבקשי הצעות המשכנתא, שכן הנגשת המידע באופן זה תקל על הלווים להשוות בין ההצעות שיקבלו.

עיסוקה של רשות התחרות בשוק המשכנתאות נראה לנו חשוב, בייחוד לאור מרכזיותה של הלוואת המשכנתא לדיור. לטעמנו רצוי להתייחס להיבטים  נוספים בניתוח שוק זה, ולבחון את השפעתם על ענף המשכנתאות והתחרות בו. ראשית, קיימת מגמה מתמשכת של עליית מחירי הדיור (ראו: נתוני הלמ"ס אודות מדד מחירי הדירות בשנים 2020-2012). היות שוק הנדל"ן למגורים "שוק של מוכרים" דוחף לקיצור משך המו"מ בין מוכרי הדירות והרוכשים, שכן הרוכשים להוטים לסיים את עסקת הרכישה לפני שמחיר הנכס יעלה, או בטרם יגיע רוכש אחר שיועדף ע"י המוכר. זמן מו"מ קצר עלול לגרום לירידה במוטיבציה של הרוכשים להליך תיחור ארוך מול מספר בנקים להשגת תנאי משכנתא משופרים. בנוסף, חלה עליה מתמדת בביקוש למשכנתאות (ראו למשל: פרק "האשראי לדיור" בסקירה החצי שנתית לשנת 2020 אודות מערכת הבנקאות בישראל, מטעם בנק ישראל), והדבר עלול לפגע בתחרות, בהעניקו לבנקים כוח נוסף על פני הלווים. היבט זה עשוי לקבל מענה באמצעות חיוב הבנקים להפעיל ממשק טכנולוגי יעיל לריכוז המידע הרלבנטי לנטילת משכנתא והנגשתו ללווים. שנית, בשנים האחרונות צמחה "תעשייה" של חברות ייעוץ לנטילת משכנתאות (ראו למשל: ס' 2-1 בנוהל המפקח על הבנקים: ניהול בנקאי תקין, העוסק בקשר של הבנקים עם יועצי משכנתאות). עצם צמיחתו של שחקן מתווך מלמדת על כשלי שוק בדמות העדר שקיפות ונגישות למידע. שלישית, בשנים האחרונות ננקטו צעדי רגולציה לצמצום פערי המידע של הבנקים ביחס ליכולתם של מבקשי המשכנתאות לפרוע את ההלוואה. הוקם מאגר נתוני אשראי מתוקף חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016, המאפשר לבנקים לקבל, בהסכמת הלקוח, מידע על האשראי וההלוואות שנטל ועל מידת עמידתו בהתחייבויותיו, ובכך להעריך את יכולתו לעמוד בתנאי ההלוואה. כמו כן, הוגש תזכיר  חוק מתן שירותי מידע פיננסי, התש"ף-2020, שבין מטרותיו הסדרת העברת מידע פיננסי של לקוחות לספקי שירותים פיננסיים לשם מתן הצעות מחיר מתחרות ביחס לשירותים פיננסיים מבוקשים. הדו"ח לבסוף, הרשות מציינת כי יש לבחון דרכים לפישוט מוצר המשכנתא, וראוי לפתח הצעות קונקרטיות בנושא.

קישור לטיוטת דו"ח רשות התחרות הכלכלית מינואר 2021: https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/mortgagemarket-draft

התוכנית נועדה ליישם צעדים בהם נקטה הנציבות לקידום "שוק דיגיטלי-אירופי אחיד" (Digital Single Market) תוך אימוץ אסטרטגיה לעיצוב עתידה הדיגיטלי של אירופה (Shaping Europe's digital future). במסגרת התוכנית תושלם חקיקה שמטרתה לקדם מעבר של עסקים לסביבה דיגיטלית תוך שמירה על ערכי האיחוד האירופי, והבטחת כלכלה דיגיטלית הוגנת ותחרותית. שני החוקים המרכזיים בהקשר זה הם: ה-Digital Services Act וה-Digital Markets Act, אשר תהליך חקיקתם מתנהל מאז סוף שנת 2020 וצפוי להסתיים במחצית הראשונה של שנת 2021.

ה-Digital Services Act (DSA) מסדיר את חובותיהן של פלטפורמות דיגיטליות המתווכות בין צרכנים ובין ספקים המציעים שירותים ומוצרים באמצעות האינטרנט. החוק מקדם אחריותיוּת (Accountability) מצד ספקים כלפי צרכנים, ובכך מגן על זכויות היסוד של הצרכנים ומוביל ליצירת שוק דיגיטלי הוגן ופתוח. החוק קובע כללים שיאפשרו עקיבוּת (Traceability) אחר זהות הספקים ברשת ובכך נלחם בתוכן לא חוקי ברשת, לרבות במסחר במוצרים ובשירותים שאינם חוקיים בהתאם לכל חוק.  בנוסף, החוק מגן על משתמשי הרשת מפני החלטות המתקבלות לגביהם באופן חד צדדי ע"י מנגנוני ניטור תוכן המופעלים ע"י הפלטפורמות. החוק מרחיב את חובות השקיפות של הפלטפורמות, כולל ביחס לאלגוריתמים המקדמים המלצות מסחריות, ומעניק גישה לְחוקרים המבקשים לבחון את אופן פעולת הפלטפורמות לשם זיהוי התפתחויות המסכנות את זכויותיהם של משתמשי השירותים הדיגיטליים. ולבסוף, החוק מייסד גוף חדש – המועצה האירופית לשירותים דיגיטליים (European Board for Digital Services) – אשר יורכב מגורמים רמי דרג מכל אחת ממדינות האיחוד האירופי, ומטרתו לתמוך במדינות האיחוד האירופי בטיפול במורכבות המרחב המקוון ולסייע לנציבות האירופית בפיקוח ואכיפה.

ה-Digital Markets Act (DMA) מתייחס לפלטפורמות ה-Gatekeepers, המשמשות למעשה כ"שער הכניסה" למרחב הדיגיטלי עבור ספקי השירותים והמוצרים. הכוח הרב שצברו פלטפורמות (ואנו נוסיף: כגון גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל) הביא אותן לקבוע חוקים לעצמן ולכפות כללים בלתי הוגנים הן עבור הספקים והן עבור הצרכנים, באופן העלול לפגוע בפתיחות, בחדשנות ובתחרותיות של השירותים ברשת. החוק נועד להגביל את כוחן של פלטפורמות אלה, בפרט ביחס לפלטפורמות חדשות, קטנות ובינוניות, ולעודד חדשנות, תחרותיות וצמיחה של השווקים הדיגיטליים. החוק מגדיר את הקריטריונים להגדרת פלטפורמות כ"שער כניסה למרחב המקוון" (Gatekeepers): שליטה באחד או יותר משירותי ליבה ברשת, כגון מנועי חיפוש, רשתות חברתיות, שירותי הודעות, מערכות הפעלה ושירותי תיווך; וכן בסיס לקוחות גדול ולאורך זמן במספר מדינות באיחוד האירופי. באופן ספציפי, פלטפורמות יוכפפו ל-DMA ככל שהן תקיימנה שלושה קריטריונים מצטברים: (1) שווי של 65 מיליארד אירו או מחזור שנתי של 6.5 מיליארד אירו; (2) תיווך בין 45 מיליון לקוחות אירופים בחודש ו-10,000 בתי עסק בשנה; (3) קיום שני הקריטריונים הראשונים במשך 3 שנים רצופות. משהוגדרה חברה כ"שער כניסה" החוק דורש ממנה לפעול באופן פרו-אקטיבי לקידום הוגנוּת, ולהימנע מהתנהגויות המוגדרות בחוק כבלתי הוגנות. כך למשל, חברות שהוגדרו כ"שער כניסה" מחויבות לנקוט בצעדים הבאים: לאפשר לצדדים שלישיים לשתף פעולה עם השירותים אותן הן מציעות; לאפשר לספקים המפרסמים דרכם גישה לכל המידע הרלוונטי הנוגע לביצועי הפרסום שלהם; לאפשר לספקים המקבלים מהן שירותים גישה למידע הנוצר במסגרת פעילותם בפלטפורמה; וכן לערוך עסקאות עם לקוחותיהם גם מחוץ לפלטפורמה. מנגד, נאסר עליהן למנוע ממשתמשיהן להסיר תוכנות או אפליקציות שהותקנו מטעמן (pre-installed). כמו כן, נאסר עליהן למנוע ממשתמשיהן שירותים שנרכשו מחוץ לפלטפורמות, או להשתמש במידע שצברו על משתמשיהן לצורך תחרות בספקי שירותים אחרים העושים שימוש באותן הפלטפורמות (ומהווים אף הם לקוחות של אותן הפלטפורמות). הקנס על הפרת הכללים עלול להגיע עד לסך של 10% מהמחזור השנתי העולמי של הפלטפורמה וכן תשלומי קנס תקופתיים בסך מירבי של 5% מהמחזור השנתי העולמי של הפלטפורמה. במקרה של הפרות חוזרות ונשנות, מוסמכת הנציבות האירופית לנקוט בצעדים נוספים, כגון כפיית שינויים במבנה העסקי של הפלטפורמה, או מכירת חלקים ממנה.

מחברי המסמך מציינים כי עם סיום הליך חקיקתם של חוקים אלה, תגבר ההגנה על הערכים האירופים במרחב המקוון, כולל כיבוד זכויות האדם, חופש, דמוקרטיה, שוויון ושלטון החוק. כמו כן, תגבר התחרותיות בקרב השירותים הדיגיטליים, יורחב חופש הבחירה של הצרכנים ותישמר החדשנות ברשת. החוקים יהיו תקפים בשוק האירופי, אך צפויים לחולל השפעה גלובלית.

קישורים:

1. מידע על תכניות הנציבות האירופית לקידום סביבת השוק הטכנולוגית-דיגיטלית באיחוד האירופי:
2. תוכנית Europe’s digital transformation by 2030:   

• מידע על "חבילת החקיקה" הכוללת את שני החוקים בהם עוסקת סקירה זו (The DSA Package):

• חוק ה-Digital Markets Act:
• מידע כללי אודות החוק:

• נוסח הצעת החוק:

• חוק ה-Digital Services Act:
• מידע כללי אודות החוק:

• נוסח הצעת החוק:

"מידע עודף" הוא מידע אשר נאסף ונשמר במאגר מידע, על אף שאינו נדרש לשם השגת המטרה לשמה נאסף. מידע עלול להיות "עודף" כבר בשלב איסופו, או בחלוף הזמן בעת שמירתו במאגר, לאחר שכבר לא נדרש לתכליות אשר לשמן נאסף. המבחן להגדרתו של מידע כ"עודף" אינו רק כמותי, אלא מתייחס גם לסוג המידע ולזמן שמירתו.

המונח "מידע עודף" מוגדר בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 בהקשר מצומצם בלבד, המתייחס למצב בו מידע נמסר ע"י גוף ציבורי או שמועבר בין גופים ציבוריים. תק' 6 לתקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), התשמ"ו-1986 קובעת כי על גוף ציבורי המקבל מידע להפריד מהנתונים שקיבל את המידע העודף ולמחוק אותו. במסמך שפרסמה, מצביעה הרשות על עקרון צמידות המטרה, המוסדר בסעיפים 2(9) ו-8(ב) לחוק הגנת הפרטיות, על-פיו שימוש במידע אפשרי אך ורק לטובת המטרה לשמה נמסר או הוקם מאגר המידע. כמו כן, תק' 2(ג) לתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז-2017 מורה לבעל מאגר מידע לבחון אחת לשנה אם במאגר נשמר מידע החורג ממטרותיו. הרשות מצביעה על ס' 14 לחוק הגנת הפרטיות, המקים את זכותו של אדם לדרוש תיקון או מחיקת מידע שאינו עדכני אודותיו המוחזק מאגר מידע, שכן מידע שכזה עלול להיחשב, בנסיבות מסוימות, מידע עודף.

הרשות מפרטת מספר טעמים לכך שצמצום מידע עודף הוא אינטרס של הגורמים האוספים ושומרים מידע. ראשית, צמצום מידע עודף יביא לחיסכון בתשומות הכלכליות המשמשות לאחסונו ולאבטחתו כנדרש עפ"י הדין. שנית, צמצום מידע עודף עשוי למזער את מידת הפגיעה בפרטיות שתיגרם במקרה של דליפת מידע מהמאגר. במקרה כזה, תצומצם החשיפה של בעל המאגר לתביעות משפטיות בגין פגיעה בפרטיות, וכן תקטן הפגיעה במוניטין שלו. שלישית, צמצום מידע עודף עשוי להפחית את הנטל הרגולטורי המוטל על בעל מאגר המידע, וזאת במיוחד ביחס לתאגידים הכפופים לעקרון האחריותיות הקיים בתקנות האירופאיות להגנת מידע (GDPR). רביעית, חיזוק אמון הציבור בגוף המחזיק את המידע, וזאת בשל ההימנעות מאחזקת מידע שאינו דרוש.

המלצתה המרכזית של הרשות לכלל הגופים הרלוונטיים היא להטמיע בפעילותם את עקרון צמצום המידע העודף. במסגרת זאת, להימנע מאיסוף, שמירה, או כל שימוש במידע שאינו הכרחי למטרה אשר לשמה נמסר, בשים לב להיקפו של המידע, לסוגו, רגישותו וכדומה. הרשות מדגישה את חשיבות עיצוב מערכות המידע בכפוף לשיקולי פרטיות (Privacy by Design). כחלק מכך, ממליצה הרשות על עריכת תסקיר בדבר ההשפעה על הפרטיות כבר בשלב מוקדם של תכנון מערכות מידע, כדרך אפקטיבית ויעילה לצמצום איסוף ושמירת מידע עודף, וכנגזרת מכך להקטין את הסיכון לפגיעה בפרטיות.

לטעמנו, המסמך שפרסמה הרשות הוא חשוב. החוק, שנחקק בשנת 1981, לא צפה מציאות טכנולוגית בה נאסף מידע רב אודות הפרט, לעתים שלא לצורך, והוא אינו נותן מענה מספק לאתגר זה. הרשות מחלצת מתוך הדין הקיים את הבסיס הנורמטיבי לעקרון צמצום המידע,  מעלה את המודעות לנושא המידע העודף, ומצביעה על החובה לצמצומו. יש בכך ביטוי לגישה  פרו-אקטיבית מצד הרגולטור, לצורך התאמת  דרישות הדין לעת הנוכחית.

מקור: מסמך מדיניות הרשות להגנת הפרטיות בנושא צמצום מידע (Data Minimization) (טיוטה להערות הציבור) – https://www.gov.il/BlobFolder/rfp/data_minimization_public_hearing/he/data_minimization_public_hearing.pdf

בשנים האחרונות, הולכות ונכנסות לשימוש טכנולוגיות מתקדמות המשפיעות באופן משמעותי על האופן בו אזרחי המדינה צורכים שירותי תחבורה פרטית וציבורית. אדם המעוניין להגיע מנקודה א' לנקודה ב' יכול להשתמש במגוון אפליקציות לתכנון מסלולו תוך התחשבות בנקודות המוצא והיעד, שעת הנסיעה, אמצעי התחבורה המועדף ועוד. בהיותו בדרך, עומדים לרשותו אמצעי תחבורה מגוונים, ביניהם כלי רכב פרטיים, אמצעי הסעת המונים, וכן אמצעי תחבורה שיתופיים שונים. שירותי התחבורה החדשים – ביניהם יישומי תכנון ותשלום, יישומי הזמנת מונית דרך הטלפון החכם, זימון נסיעות משותפות בין אנשים פרטיים והשכרה מזדמנת של גלגינוע  (קורקינט חשמלי) – מבוססים במידה רבה על מידע שנאסף אודות ציבור המשתמשים בדרך. יש שהמידע הרלוונטי הוא מקובץ (אגרגטיבי), ומתייחס לציבור באופן כללי ובלתי מסוים, ויש שהמידע הרלוונטי הוא מסוים (פרטיקולרי), ומתייחס לנתוניו הספציפיים של אדם נתון.

בשנים הקרובות צפויה התפתחות של שירותי התחבורה המתקדמים, ובעשורים הבאים צפוי שינוי דרמטי באופן השימוש שלנו באמצעי התחבורה השונים. עם המשך התפתחות התחבורה החכמה צפוי גידול בכמות המידע האישי הנאסף על ידי ספקי השירותים החדשים, שכן "חומר הגלם" העיקרי הדרוש להם הוא מידע מסוגים שונים אודות שימוש האזרחים במערכות התחבורה השונות. בשל איסוף המידע המוגבר עלולה להיפגע גם פרטיותם של אזרחים אשר כלל אינם עושים שימוש בשירותי התחבורה הרלוונטיים. כנגזרת מכך, פוטנציאל הסיכון לזכות לפרטיות גדל, וצפוי לגדול עוד יותר בעתיד.

לצורך קידום התחבורה החכמה והטמעתה נדרש שיתוף פעולה בין המגזר הפרטי לממשלתי. בעוד האינטרס המוביל של המגזר הפרטי המפתח את הטכנולוגיה הוא אינטרס כלכלי וטכנולוגי, הרי שלמגזר הציבורי יש אינטרסים נוספים, ביניהם הרצון לשמור על פרטיות האזרחים. פרטיות האזרחים מאוימת מעצם איסוף המידע, וכן בשלב עיבודו ואחסונו. תמיד קיים הסיכון לדליפת המידע החוצה, ולכך שהמידע ישמש לתכליות שלא לשמן נאסף ומבלי לקבל את רשותו של הפרט.

הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 והתקנות שחוקקו מכוחו, קובעים כי אין לאסוף מידע על אדם ואין להשתמש במידע זה ללא הסכמתו של אותו אדם. החוק מגן על מידע אישי שנאסף ואוחסן במאגרי מידע (ממשלתיים או פרטיים), ומתווה את הכללים לניהול ולאבטחת מאגרי מידע. החוק והתקנות מטפלים בהיבטים שונים הנוגעים לרישומו של המאגר, אבטחתו וניהולו, לרבות הסכמת המשתמשים שנתוניהם יאוחסנו בו, קיום עקרון צמידות המטרה, זכות העיון במידע ותיקונו ע"י האדם אשר המידע מתייחס אליו.

המתח המרכזי נובע מכך שהפגיעה בפרטיות והתועלת הצומחת מהטכנולוגיות החדשות כרוכות זו בזו. כלומר, על מנת להנות משירותי התחבורה החכמה אדם חייב לוותר על חלק מפרטיותו. הקפדת-יתר על הפרטיות עלולה להוות חסם לפיתוחים טכנולוגיים ועסקיים שתכליתם שיפור מערכות התחבורה וייעול השירות הניתן לאזרח.

המדריך שפורסם מציג עקרונות להטמעת הטכנולוגיות החדשות, באופן המשקלל את הסיכונים לפרטיות הנובעים מהטכנולוגיות החדשות. במסגרת זאת, הוא ממליץ, כי גופי התחבורה הצפויים להכניס לשימוש טכנולוגיות רלוונטיות ימנו גורם בכיר לתכלול יחסי הגומלין בין הטכנולוגיות השונות והצלבות המידע הנאסף מהן. ככלל, מציע המדריך להתייחס לסוגיית הפרטיות כבר מהשלבים המוקדמים של פרויקטים של תחבורה חכמה. זאת, באמצעות עריכת תסקיר מקדים בדבר האיומים על הפרטיות, ועיצוב הטכנולוגיה החדשה באופן הנותן מענה לממצאיו. בנוסף, מציין המדריך את הצורך בהקפדה יתרה על היבטי הפרטיות בעת שיתוף הפעולה עם גורמים מסחריים, ולבסוף מתייחס לצורך בנקיטת שקיפות כלפי האזרחים באשר למדיניות הפרטיות הנהוגה. עקרונות אלה מובאים כקווים מנחים בלבד, ואינם מהווים הנחיות או כללים מחייבים.

תרומתו המרכזית של המדריך היא בהעלאת המודעות להיבטי הפרטיות המתלווים להכנסת טכנולוגיות חדשניות לתחום התחבורה, תוך התייחסות לשיתופי הפעולה המייחדים תחום זה בין הגורמים הממשלתיים ובין גופים פרטיים. כך, מקדם המדריך את הטמעת שיקולי הפרטיות כבר בשלב פיתוח הטכנולוגיות החדשות, ולאחר מכן בעיצוב מערכות התחבורה החכמה ובהכנסתן לשימוש.

לדוח הרשות להגנת הפרטיות לחצו כאן.

שוק השירותים הפיננסיים בישראל מתאפיין בריכוזיות גבוהה, ונשלט על ידי הבנקים. למרות ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות בתודעה הצרכנית בישראל, הצרכן הישראלי עדיין נוטה לרכוש את כל המוצרים והשירותים הפיננסיים להם הוא נזקק מהבנק בו מתנהל חשבון העובר ושב שלו. אחת הדרכים החשובות לקידום התחרות במערכת הפיננסית היא באמצעות הכנסת שחקנים חדשים שיספקו שירותים ומוצרים פיננסיים חדשים, יהוו חלופות לבנקים ויתחרו בהם.

בקֶרב שחקנים אלו, בולטות חברות הפינטק (FinTech – Financial Technologies), העושות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וחדשניות לצורך מתן מוצרים ושירותים פיננסיים, כגון: סליקה והעברת תשלומים, תיווך במתן הלוואות, אספקת כלי ניהול פיננסיים לעסקים, פעילות בשווקי ההון והביטוח ועוד. ענף הפינטק, המשלב את עולם הטכנולוגיה המהיר והדינמי אל תוך העולם הפיננסי הקיים, מייצר אתגרים ומתחים בקרב הגורמים השונים במערכת הפיננסית. הבנקים רואים בחברות הפינטק כמתחרות פוטנציאליות, ומצד שני, קיים בקרבם חשש להחמיץ את "הרכבת הטכנולוגית". הרגולטור רואה בחברות הפינטק כגורם מעורר שזקוק לקידום, ומצד שני, מתקשה להתאים את הרגולציה הרלוונטית לקצב בו פועלות חברות אלו. התוצאה היא אקלים רגולטורי ותחרותי המקשה על חברות הפינטק לפעול, להתפתח ולקדם את התחרות בענף.

הבעיה היסודית בפניה ניצבות חברות הפינטק היא שלצורך פעילותן בזירה הפיננסית עליהן להיות בעלות חשבון בנק. הבנקים מצידם, נוקטים בפרשנות מרחיבה למושג "סירוב סביר" כעילה לסירובם לפתוח חשבונות לחברות הפינטק ובכך אינם מאפשרים את פעילותן. הבנקים טוענים שהחברות אינן עומדות בקריטריונים הנדרשים, ולחלופין מעמידים בפניהן דרישות שחלקן בלתי ישימות. הבנקים מתייחסים לחברות הפינטק בחשדנות, וחוששים כי פעילות עסקית מולן תחשוף אותם לסיכוני ציות, סיכונים משפטיים, סיכוני מוניטין ועוד.

נוסף על כך, במסגרת השיח המתנהל בין הבנקים וחברות הפינטק, נדרשות האחרונות לחשוף בפני הבנקים מידע פיננסי ועסקי רגיש. הדבר חותר תחת קיומה של התחרות בין שני המגזרים, ולמצער מעניק לבנקים יתרון משמעותי. שכן מצד אחד, הבנקים רואים בחברות הפינטק איום תחרותי הקיים כבר היום ואשר עתיד להתעצם בשנים הקרובות, ומצד שני, חברות הפינטק תלויות בבנקים לצורך פעילותן. 

לצד החשש מהתחרות, חשדנות הבנקים כלפי חברות הפינטק נובעת גם מחֶסֶר רגולטורי. חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו-2016, מחייב את חברות הפינטק לקבל רישיון לפעילותן מרשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון. קצב מתן הרישיונות על ידי רשות שוק ההון הוא איטי, ובמקביל פועלות חברות פינטק רבות מכוח "אישור המשך עיסוק", הנחשב כנחות ביחס לרישיון, מכיוון שאינו מעיד על בדיקה מעמיקה מצד הרגולטור. בנוסף, טרם הוסדרו ביחס לחברות הפינטק כלל הדרישות הרלוונטיות מתחום איסור הלבנת הון ומימון טרור, החלות באופן רוחבי וכולל על גופים פיננסיים. ברקע, טרם אושרה בכנסת הצעת החוק לעידוד פיתוח טכנולוגיה פיננסית בישראל, התש"פ-2020 ("חוק ה-sandbox"), הכוללת הקמת סביבת ניסוי רגולטורית מפוקחת (Regulatory Sandbox) המותאמת לחברות הפינטק ופעילותן.

בסיכום הדברים, בדיקת רשות התחרות לא העלתה אינדיקציות לכך שמדיניות הבנקים ונהליהם גובשו במטרה להקשות באופן ספציפי על חברות הפינטק. עם זאת, הרשות הצביעה על התמריץ השלילי המובנה של הבנקים לפתיחתם וניהולם של חשבונות הבנק הדרושים לפעילות חברות הפינטק. הרשות הצביעה על הדרישות המכבידות אותן מציבים הבנקים בפני חברות הפינטק, באופן המעכב, ואף מונע, את כניסתן לפעילות בישראל ואת קידום התחרות במתן שירותים פיננסיים.

לאור ממצאיה, רשות התחרות ממליצה על צעדים לקידום הנושא ביניהם: הקמת צוות בין-משרדי (בהשתתפות הפיקוח על הבנקים, הרשות לאיסור הלבנת הון, רשות שוק ההון, רשות ניירות ערך, אגף התקציבים במשרד האוצר ורשות התחרות), לגיבוש פרקטיקות מעשיות להקלת הממשק בין חברות הפינטק למערבת הבנקאית, ובפרט: הקטנת התלות של חברות הפינטק בבנקים; קידום מהיר של הליך מתן הרישיונות על ידי רשות שוק ההון; וכן קידום והשלמת הליכי החקיקה והרגולציה שפורטו לעיל שנמצאים כבר בעיצומם.

לקישור לטיוטת הדו"ח לחצו כאן.