לאחרונה בחן בית המשפט העליון את סמכותה של משטרת ישראל לפנות לחברה זרה המנהלת נכסים קריפטוגרפיים, ולבקש ממנה לשתף פעולה בהקפאת ארנק דיגיטלי החשוד בעבירות הנחקרות בישראל. בהחלטה מיום 19.5.2026 (עת״ח 65435-03-26 מדינת ישראל נ׳ ארטיום נדורנקו), קבע בית המשפט כי פנייה כזו מותרת כאשר היא נעשית כבקשה וולונטרית, ואינה מוצגת כהוראה מחייבת כלפי החברה הזרה. הודגש כי צו ישראלי אינו יכול להטיל חובה על חברה זרה שאינה פועלת בישראל ואינה כפופה לדין הישראלי.
הרקע להחלטה הוא חקירה פלילית שניהלה המשטרה בקשר לפרשת הונאה בינלאומית שכונתה ״העוקץ הרוסי״. לפי החשד, ההונאה בוצעה באמצעות השקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ונגעה לקורבנות בישראל ובעולם. במסגרת תחקור ציר העברת הכספים עלה כי מטבעות קריפטוגרפיים התנקזו לארנק דיגיטלי שנוהל בידי חב' Tether, חברה פרטית זרה המאוגדת ופועלת מחוץ לישראל. המשטרה פנתה ל-Tether בבקשה להקפיא את הארנק הדיגיטלי. החברה נענתה לבקשה והקפיאה את הפעילות בארנק, בשווי של למעלה מעשרה מיליון דולר. לאחר מכן פנתה המדינה לבית משפט השלום במעמד צד אחד, וביקשה צו שיפוטי לתפיסה ולהקפאה של הארנק הדיגיטלי ושל הנכסים הקריפטוגרפיים שהוחזקו בו. בית משפט השלום נעתר לבקשה, ובהמשך אף האריך את תוקפו של הצו.
כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, שקיבל את הערעור וקבע כי צו ההקפאה השיפוטי הוצא בחריגה מסמכות. לפי עמדת בית המשפט המחוזי, הצו נוסח כהוראה כופה המופנית כלפי תאגיד פיננסי זר שאינו כפוף לסמכות השיפוט של מדינת ישראל, ולצורך כך היה צורך לפעול במסלול של עזרה משפטית בין מדינות. נפסק כי הצורך החקירתי אינו יכול ליצור לבית המשפט סמכות משפטית שלא קיימת בדין. על כן, הצו בוטל.
המדינה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השאלה המשפטית הייתה, אם פניית המשטרה ל-Tether הייתה בקשה מותרת לשיתוף פעולה וולונטרי, או פעולה כופה המחייבת הסמכה מפורשת או הפעלת מסלול של עזרה משפטית בין מדינות. שאלה נוספת הייתה אם בית משפט שלום בישראל מוסמך להוציא צו המשמש אסמכתא שיפוטית לפעולת המשטרה, מבלי שהצו יתיימר לחייב את החברה הזרה כאקט משפטי.
בית המשפט העליון פסק כי משטרת ישראל פעלה כדין כאשר פנתה ל-Tether במסגרת שיתוף פעולה וולונטרי, וכי הקפאת הארנק הדיגיטלי על ידי החברה לא נפגמה, מאחר שלא דובר בפעולה כופה. לב ההחלטה מצוי בהבחנה בין פעולה שלטונית כופה לבין פעולה שאינה כופה. כאשר המשטרה, כרשות ציבורית, פוגעת בזכות קיימת של אדם או מטילה עליו חובה משפטית, נדרשת לה הסמכה מפורשת בחוק. לעומת זאת, כאשר מדובר בפעולה שאינה כופה ואינה משנה את מצב הזכויות, ניתן להסתפק בהסמכה כללית לפעול; ובענייננו: סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל״א–1971, שכותרת השוליים שלו היא ״תפקידי המשטרה״, מטיל ומסמיך את משטרת ישראל לעסוק במניעת עבירות ובגילוין, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין, וכן בקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש.
בית המשפט פסק כי למשטרת ישראל אין ״חרב רגולטורית״ או אמצעי אכיפה ישיר כנגד תאגיד זר שאינו פועל בישראל ואינו כפוף לדין הישראלי. עם זאת, פניית המשטרה במקרה זה לא הייתה בבחינת הפעלת כוח משפטי, אלא פעולה המהווה חלק מסמכות הפעולה הכללית של המשטרה. בית המשפט דחה את הטענה כי עצם הפנייה לחברה הזרה הפכה את המהלך לכופה. החברה עצמה דרשה מהמשטרה לקבל אסמכתא שיפוטית ישראלית לצורך הקפאת הארנק, כדי לבחון את שיתוף הפעולה עם המשטרה. בית המשפט הכיר בכך של-Tether עשויים להיות אינטרסים עסקיים ותדמיתיים לשתף פעולה עם רשויות אכיפה.
בית המשפט התייחס לנוסח הצו השיפוטי שניתן לבקשת המשטרה. הנוסח הסטנדרטי כולל הוראות מחייבות כלפי ״כל תאגיד בנקאי״ או ״כל תאגיד פיננסי אחר״. ניסוח כזה עלול ליצור רושם כי בית המשפט בישראל מטיל חובה על חברה זרה. לכן, בית המשפט סבר כי בנוסחו המקורי נפל פגם. אולם, מדובר בפגם הניתן לתיקון לפי דוקטרינת הבטלות היחסית: הצו לא ייחשב כצו המחייב את החברה הזרה, אך במובנו התקין הוא יכול לשמש אסמכתא לפעולת המשטרה.
ההחלטה התייחסה גם לאופיים של נכסים קריפטוגרפיים. בית המשפט הבחין בין ביטקוין, שהפקתו אינה נשענת על גורם ריכוזי, לבין מטבעות שמונפקים ומנוהלים בידי חברה מרכזית. כאן, דובר במטבע של חברה המכונהUSDT : USD מסמל את דולר ארצות הברית, והאות T מפנה ל-Tether . זהו מטבע דיגיטלי שערכו אמור להיות צמוד לדולר האמריקני, כך שכל יחידת USDT אמורה לשקף בקירוב שווי של דולר אחד. הוא נתפס כ״מטבע יציב״ שאינו מתנהג כמו מטבע קריפטוגרפי תנודתי רגיל. הבחנה זו הייתה חשובה להכרעה, משום שבמקרה של מטבעות המשויכים לחברה פיננסית, קיימת אפשרות מעשית לפנות לחברה ולבקש ממנה לשתף פעולה.
התוצאה: בית המשפט העליון ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את צו ההקפאה, והחזיר את הדיון לערכאה דלמטה לבירור יתר הטענות בקשר עם תוקף הצו. נקבע כי עד להכרעה יעמוד צו ההקפאה המקורי בתוקפו, אך בנוסחו התקין: לא כצו המטיל חובה על Tether אלא כאסמכתא לפעולת המשטרה.
חשיבות ההחלטה נעוצה באופן שבו היא משרטטת את גבולות הפעולה של רשויות אכיפה במרחב דיגיטלי עולמי. בית המשפט הכיר בכך שעבריינות מקוונת מחייבת כלים נוספים על מנגנוני אכיפה מסורתיים. הדין הפלילי הישראלי עשוי לחול גם על גורם זר, אם יש לו זיקה מספקת לישראל, למשל אם הוא פועל בישראל, מחזיק נכסים בישראל, או מעורב בעבירות שבוצעו בישראל. ואולם שעה שמדובר בחברה זרה שאין לה פעילות בישראל ואינה כפופה לדין הישראלי, המשטרה אינה רשאית לפעול כלפיה בדרך של כפייה. הסמכות שהוכרה בהחלטה היא מצומצמת יותר: לפנות לחברה בבקשה לשיתוף פעולה וולונטרי.
בענין אכיפה וולונטרית, נפנה לבג״ץ 7846/19 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ׳ פרקליטות המדינה יחידת הסייבר (מיום 12.04.2021). נדונה שם עתירה נגד פרקליטות המדינה, שפעלה לאתר פרסומים בלתי חוקיים ברשת ופנתה אל הפלטפורמות האינטרנטיות הרלבנטיות בבקשה להסירם, להגביל את הגישה אליהם או לבחון את המשך פרסומם. הפנייה לא נעשתה כצו מחייב, אלא כהעברת מידע וכבקשה לבחינה עצמאית מצד הפלטפורמה. נפסק כי עצם הפנייה הוולונטרית של הרשות לפלטפורמות אינה פסולה ואינה מחייבת הסמכה סטטוטורית ספציפית. בג"ץ הוסיף ועמד על הצורך לבחון אם פנייה וולונטרית אינה הופכת בפועל ל״אקט מינהלי מוסווה וכופה למעשה״. בעניין נדורנקו שנסקר לעיל יושם עיקרון זהה בהקשר החקירתי.
להחלטה: עת״ח 65435-03-26 מדינת ישראל נ׳ ארטיום נדורנקו (מיום 19.5.2026).
